מלחמת הג'יהאד חוצה גבולות

זה היה שבוע אלים במיוחד שבו הטרור, ברחבי העולם, הרים את הראש. בקניה, ארגון הטרור האיסלאמי א־שבאב, שהגיע מסומליה, פלש לקניון "ווסטגייט" ורצח בדם קר עשרות קורבנות, לא לפני שקרא למוסלמים ששהו במקום לעזוב. באותה יבשת, בניגריה, נטבחו לפחות 160 בני אדם בשתי מתקפות של הארגון האיסלאמי הקיצוני בוקו חראם. כמעט במקביל, בפקיסטן, פוצץ עצמו מחבל מחוץ לכנסייה, בעיר פשוואר, וגרם למותם של לפחות 60 בני אדם, שהשתייכו למיעוט הנוצרי.

וגם אצלנו הטרור המשיך להכות. שני חיילים שילמו בחייהם במהלך חג הסוכות: סמ"ר גל (גבריאל) קובי ספג ביום ראשון כדור קטלני בודד בצווארו בחברון, 48 שעות אחרי שסמל תומר חזן ז"ל נרצח על ידי מארחו הפלשתיני, נידאל עאמר. זה גם היה שבוע שבו איראן, מדינה תומכת ומממנת טרור, שלחה את נשיאה לעצרת הכללית בניו יורק כאילו היה יונת שלום.

הפיגוע בקניה שהחל בשבת, ונמשך כמה ימים, כשהטרוריסטים החזיקו בבני ערובה, אמור להדליק נורה אדומה לעולם. אוסאמה בן לאדן אמנם מת, אבל ארגון אל־קאעידה והארגונים המסונפים לו עדיין חיים ובועטים לכל עבר. יש משהו מאוד סימבולי בעובדה שקניה היתה פעם נוספת יעד למתקפת טרור. המדינה הזו, הקסומה והתיירותית, למי ששכח, היתה ב־1998 המקדמה לכל מה שעתיד היה להתרחש בעולמנו מאז פיגועי התאומים ב־11 בספטמבר 2001.

למעשה, הפיגוע הקטלני בקניה היה הפיצוץ הראשון של מלחמת הטרור העולמית שלה אנחנו עדים כבר יותר מעשור, מלחמה שבה מדינות רבות משתפות פעולה, גם כאלה שאין ביניהן יחסים דיפלומטיים, ומתקוטטות זו עם זו במהלך אירועים בינלאומיים. מלחמה שבה הקואליציות מאוד סמויות ורב הנסתר על הגלוי. 

ביום שבת, 7 באוגוסט 1998, בשעה 10:40 בבוקר, נשמע קול פיצוץ עז במרכז ניירובי מכיוון שער הכניסה לשגרירות ארה"ב. כמעט באותה השעה נשמע פיצוץ זהה ליד שגרירות ארה"ב בדאר א־סלאם שבטנזניה. 213 בני אדם נהרגו באותו יום בניירובי ו־4,000 נפצעו. פיצוץ משאיות התופת בשתי הערים, סמוך לשגרירות ארה"ב, היה אות הפתיחה למלחמה שהכריז ארגון אל־קאעידה על המערב בכלל ועל ארה"ב בפרט.

עם זאת, אף אחד לא ראה אז את הכתובת המדממת על הקיר. באירופה, מי שדיבר על טרור עולמי נחשב לפרנואיד, כשבאוניברסיטאות אף נכתבו תזות סובלניות שרק הדחיקו את הסכנה - הן הסבירו כי הטרור הוא הנשק של החלש וכי איזו עוד אופציה כבר יש לו. אף אחד לא חשב שכעבור כמה שנים אותם ג'יהאדיסטים יפעלו גם במדריד, בלונדון או בטולוז.  

אף אחד לא באמת הבין את שעתיד להתרחש. גם לא את העובדה שחצי שנה קודם לכן, בפברואר 1998, הכריז בן לאדן, ממקום מושבו באפגניסטן, על הקמתה של "החזית האיסלאמית הבינלאומית לג'יהאד נגד יהודים וצלבנים". בן לאדן הכריז אז על המלחמה של אל־קאעידה בכופרים. 

כבר אז החל ארגונו, עוד לפני פיגועי התאומים, לפתות ארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים ממצרים, מפקיסטן ומבנגלדש להצטרף אליו. אבל אפילו פעולות והכרזות אלה לא גרמו לנו להבין את הצפוי, גם אם ארגוני הביון השונים בעולם החלו להבחין בהתעוררות של תאי טרור בעולם.

שורשי הטרור

לפני המגה פיגוע בניו יורק ב־2001, באוקטובר 2000, אל־קאעידה שלח איתות ברור. שני טרוריסטים בסירה קטנה פוצצו אותה סמוך למשחתת יו.אס קול שעגנה בחופי תימן. הפרשנים בארה"ב העריכו אז כי הפיגוע אירע כתגובה למהומות בשטחים, עם תחילת האינתיפאדה השנייה, ומשום שפעילים פלשתינים ופרו־פלשתינים רבים שהו אז בתימן. 

נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, אף הצהיר אז כי "אם הטרוריסטים רצו לעצור אותנו במשימתנו להביא שלום למזרח התיכון - הם ייכשלו". בפרספקטיבה של הזמן, הציטוט הזה, שנאמר כמעט מייד לאחר ועידת קמפ דיוויד, נראה לא מדויק, בלשון המעטה. הבעיה, בכל מקרה, עברה לידיו של הנשיא האמריקני הבא, ג'ורג' בוש הבן, וכל השאר היסטוריה. כמעט כל השאר. לצערנו, המלחמה בטרור נותרה עדיין בגדר אקטואליה.

ב־2008 נכנס ברק אובאמה לבית הלבן ואיתו בשורה חדשה - העת לסיום המלחמות. עם פרס נובל בכיס הוא החזיר את החיילים מעיראק והציב תאריך יעד (2014) לסיום המלחמה באפגניסטן. בנאום לאומה, בפברואר השנה, אובאמה גם הסביר כיצד אמריקה גברה על אל־קאעידה, אחרי חיסול בן לאדן, במשמרת שלו. עיקר המסר שביקש אובאמה להעביר הוא שסדרי העדיפויות של וושינגטון משתנים. המזרח התיכון אאוט, אסיה והפסיפיק אין. אבל שוב, כמה אירוני, הפיגוע בניירובי דאג להחזיר את הנשיא האמריקני לשורשים - של הטרור וגם שלו עצמו. העיתונאית והסופרת לואיז בראנסון כתבה על כך השבוע טור דעה ב"USA TODAY", שבו הזכירה כי הפיגוע בניירובי אירע במקום שבו נולד אביו של אובאמה, וכי הנשיא החצי קנייתי חייב היום לתמוך במדינה שבמזרח אפריקה, הסובלת מגל טרור נגדה. היא אף טענה שעליו לבקר בה כאות סולידריות וכדי להפגין מנהיגות. 

וכך כתבה בראנסון: "כמו שאחרי פיגועי התאומים יצא העיתון הצרפתי 'לה מונד' עם הכותרת הראשית 'כולנו אמריקנים', כך צריך היום העולם לצאת עם הכותרת 'כולנו קנייתים', לא רק מתוך סימפטיה, אלא כדי למנוע את הפיגוע הבא". עוד הזכירה בראנסון את הפיגועים שאירעו בקניה ב־2002, במלון במומבסה, שבו שהו ישראלים, וגם את העובדה שהטרור האיסלאמי מכוון בעיקר נגד הכופרים, מאחר שהפעם, בניירובי, "המוסלמים נתבקשו ללכת".

בראנסון מאמינה, כמו אחרים, כי להשאיר את סומליה ללא התערבות זה כמו להגיש את המדינה המוכה והבלתי נשלטת לידי ארגון הטרור א־שבאב. קניה, החל מאוקטובר 2011, שלחה כוחות לתוך שטח סומליה, יחד עם אתיופיה ואוגנדה, דבר שרק מגביר את הרצון של ארגון הטרור האיסלאמי להכות בהם בחוזקה.

משחקי שליטה

הטרור המודרני הוא בעיה קשה למדינות שבשטחן הוא פועל. הוא אינו פוגע רק בביטחונן ובאזרחיהן, אלא גם בכלכלתן. ארגוני טרור כמו א־שבאב בקרן אפריקה או AQMI במערב אפריקה, ואפילו ארגוני הטרור בסיני, עוסקים גם בפלילים, כדי לממן את פעילות הטרור שלהם. פעילי AQMI, לדוגמה, מתמחים בהברחות של סיגריות ואלכוהול (האסור בדת האיסלאם) דרך מדבר סהרה. א־שבאב, בינתיים, צורף על ידי קניה לרשימת ארגוני הפשע המאורגן במדינה.

הנשיא הקנייתי, אוהורו קניאטה, הודה השבוע כי ארצו מסתייעת במדינות ידידותיות. ישראל היתה המדינה הראשונה שהוזכרה ככזו, לאחר שסייעה במשבר בקניון בניירובי, אם כי הדיווחים היטעו ומהם עלה שהיא סייעה בפעולות החילוץ. בפועל, הסיוע הישראלי היה לוגיסטי - ייעוץ לממשלת קניה. 

ישראל שותפה בכירה במלחמה בטרור העולמי, אך בשל מצבה הדיפלומטי, מעורבותה, ברובה, אינה גלויה. בכירים בביון הישראלי יכולים לספר על שנות ה־90, אז מדינות ידידותיות בעולם הוזהרו על ידיהם מפני הצפוי להתרחש, אף שקיבלו, פעם אחר פעם, כתף קרה. היו שפירשו זאת כאינטרס ישראלי (במקרה הטוב) או כפרנויה ישראלית (במקרה הרע).

בכל מקרה, בירושלים כבר הבינו כי העולם משתנה, כי ישראל זקוקה לשותפים וכי הצרה יכולה להגיע אלינו גם ממקומות רחוקים יותר (עיין ערך סודאן ובתי החרושת לתחמושת). מסיבה זו פעלה ממשלתו של נתניהו לכריתת בריתות חדשות ולהידוק הקשרים עם מדינות ידידותיות באפריקה. כך נבנתה ברית הפריפריה החדשה. אם בשנות ה־50 צריך היה בן־גוריון לצרף את צ'אד ואתיופיה לברית עם איראן וטורקיה, כשהבין כי יחסים טובים עם מדינות ערב לא צפויים בקרוב, הפעם נבנו יחסים הדוקים וחמים עם מדינות כגון אוגנדה וקניה, שהן בעלות חשיבות גיאו־פוליטית. 

המשותף לישראל, לקניה ולאוגנדה היא בעיית המדינות השכנות והלא ידידותיות. סומליה, החברה בליגה הערבית, הפכה למטרה קשה ביותר עבור מדינות האזור. יש אפילו שרואים בה את אפגניסטן החדשה, כיוון שזו מדינה ללא משטר מרכזי המסוגל לכפות מרותו על כל הפלגים בשטחו.

אין ספק שא־שבאב, הפועל בדרום סומליה, הצליח לככב השבוע בדרך הטובה ביותר מבחינתו, אף שבשטח ספג מהלומות קשות מאז פלישת צבאות האזור לסומליה. לבינתיים הוא גם התנתק מבתי הדין הדתיים של המדינה ועושה מאמץ לחבל בה, זאת אחרי שעד לא מזמן הוא שלט בה - בדיוק כמו שאל־קאעידה שלט עם הטליבאן באפגניסטן. סיפור מטריד נוסף בפיגוע בקניה ממחיש עד כמה הטרור האיסלאמי חדר אל תוך המערב: על פי הדיווחים, בין התוקפים בפיגוע היו אזרחים אמריקנים, פינים, קנדים ובריטים, וזאת לא הפעם היחידה ש"זרים" משתתפים בפיגוע באפריקה (מתקן הגז באלג'יריה, ינואר 2013) - בקניה, היו אלה מהגרים סומלים שלא רצו להיקלט במדינות המערביות. 

פרס להרס

הטרור לא יכול לנצח את המערב, אבל הוא בהחלט יכול לשבש את חייו, ויש להודות כי בעשור האחרון הוא מצליח בכך לא רע - הבידוק הביטחוני בעת העלייה למטוס או בכניסה לקניון הוא הוכחה לכך. גם העולם המוסלמי סובל מארגוני הג'יהאד, שציירו אותו באור שלילי, אך הוא בוחר לצאת נגד מי שמבקש להילחם בטרוריסטים. מספיק לראות את המשחק הכפול של ערב הסעודית ולראות לאיזו מציאות מסובכת זה מוביל אותה. 

טרור יכול להרוס מדינה, בעיקר כזו שאין לה משאבים רבים ונמצאת במצב רגיש. כך קורה במאוריטניה, שבה שימשתי שגריר ישראל במשך ארבע שנים. בתחילה הגיעו תיירים למדינה שבמערב אפריקה וגם המירוץ המוטורי היוקרתי פאריס־דקאר עבר בשטחה. לאחר שהחלו הפיגועים ב־2006, מספר התיירים פחת ומארגני הפאריס־דקאר העדיפו להעבירו לדרום אמריקה, בגלל היעדר הביטחון באפריקה.

כאמור, השבוע האחרון היה אלים במיוחד, ובכל זאת זכה בשאר אסד לארכה וחסן רוחאני מגיע לנאום בניו יורק, באו"ם, כמי שעומד להביא עימו את הבשורה שכל העולם מייחל לה. התקשורת העולמית כבר קשרה את צרות העולם עם השיח הנחוץ עם מנהיגים אלה. 

אחרי שהם סייעו לזריעת הטרור בעולם - אסד ורוחאני עוד יקבלו מדליה על כך שהם חילצו אותנו ממנו. בעולמנו, מתברר, הכל אפשרי. 

*   *   *

ובינתיים בארץ

צה"ל: אין עלייה בטרור

מערכת הביטחון הופתעה משני הפיגועים האחרונים שבוצעו בתוך 48 שעות. הן הרצח של החייל תומר חזן על ידי מפגע פלשתיני בשומרון, והן הרצח בידי צלף פלשתיני בחברון של סמ"ר גל קובי, התרחשו בתקופה שהוגדרה כשקטה יחסית. בזירה המדינית מתנהל משא ומתן ובזירה הביטחונית קיים שיתוף פעולה הדוק ביותר בין גורמי הביטחון הישראליים לבין גורמי הביטחון הפלשתיניים. 

במשך תקופה ארוכה מזהירים במערכת הביטחון מפני ניסיונות של פלשתינים לחטוף ולרצוח חיילים לצורך מיקוח על שחרור מחבלים, אך התרעה קונקרטית לחטיפה לא היתה. החקירה מעלה כי נידאל עאמר, החשוד ברצח חזן, לא השתייך לארגון טרור ופעל ממניעים אישיים. מטרתו - משא ומתן לשחרור אחיו, המחבל נור אל־דין עאמר, תמורת גופת החייל.

הפיגוע בחברון, שבוצע 200 מטרים ממערת המכפלה, ההומה מתפללים, התרחש אף על פי שבאזור היתה כוננות גבוהה והוא תוגבר בכוחות צבא.

למרות הסמיכות בין הפיגועים האלה, גורמים בצבא אומרים שאין ביניהם קשר ואין הם מצביעים על עלייה בטרור, גם לא על עלייה במה שמכונה טרור עממי (השלכת אבנים ובקבוקי תבערה). בצבא אף מזכירים כי לעומת תקופות מקבילות בשנים קודמות, יש ירידה בטרור, אף שבשטח יש מי שיעידו אחרת. 

כך או כך, בעקבות הפיגוע בחברון תוגברו הכוחות שכבר שהו שם בכוחות נוספים, אשר אמורים להישאר באזור עד תום החג. 

אפרת פורשרטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו