רצח החייל תומר חזן והקלות הבלתי נסבלת שבה חוצים שוהים בלתי חוקיים את גדר ההפרדה הציפו מחדש את הזיכרונות המרים מלפני עשור שנים. כל הממסד הישראלי על גווניו השונים התגייס להתנגד למתיחת גדר ההפרדה.
עימו נמנו אריאל שרון ושמעון פרס, יוסף (טומי) לפיד ומשה (בוגי) יעלון, שרי וח"כי השמאל והימין שראו בגדר קו גבול. רק ארבעה חשבו אחרת: ראש השב"כ אבי דיכטר, שהציק לשרון בנדון, אבל האחרון חיבבו וסלח לו; חיים רמון באופוזיציה; ואהוד ברק ודן מרידור כאזרחים פרטיים. במידה ניכרת גם עוזי דיין.
המאבק היה גורלי. הוא התנהל במלוא עוזו. לאיטם הצטרפו רבים וטובים (עמרם מצנע, א"ב יהושע, ד"ר עוזי לנדאו), אך המונים לא יצאו להפגין ברחובות. רמון לעג שאין ברירה, הממשלה תתפכח רק כאשר סאת הדם מן האינתיפאדה תגיע ל־750 נרצחים. ההתפכחות ביצבצה כאשר מד ההרוגים גבה עוד ועוד.
בסופו של דבר הממשלה מתחה את הגדר. בנימין נתניהו השלים אותה לאורך הגבול עם מצרים. תסריטי הבלהות התבדו. הפרופסור אהרן ברק כתב פסק דין מזהיר, שגונן על הגדר והציל את ישראל בזירה המשפטית־בינלאומית; והמתנחלים ממזרח לגדר לא פונו ולא נעזבו; ובמקומות שבהם אכן נעשה עוול לפלאחים הפלשתינים ללא כורח ביטחוני - בג"ץ החזיר להם את אדמתם כראוי; ודם רב לא ניגר, נחסך.
אך השבוע גבר החשש שמא הממשלה שכחה את הכלל, ש"המתחיל במצווה אומרים לו גמור". לא רק גדר הביטחון הפנימית ליד שערי תקווה (ובאתרים אחרים?) פרוצה משני צידי העמדה הצה"לית שבמקום, אלא זו שבה"א הידיעה - גדר ההפרדה - נטושה ורמוסה ואינה שלמה.
הנושא יכול להתרחב לסימפוזיון ענף אם רצוי שפלשתינים יעבדו בישראל כחוטבי עצים ושואבי מים (בעיקר לרחיצת כלים במסעדות), או שעדיף לפתח בעבורם מקורות פרנסה עצמיים ביהודה ובשומרון. אילו הקפדנו בנדון, ייתכן שהרשות הפלשתינית היתה מתירה הקמת מפעלים בשותפות עם ישראלים כדי לחזק את כלכלתה. תחת מטריית הסכמתה היה גם החרם האירופי על הפעילות הישראלית בשטחים נחלש. אך גם ללא פרק חשוב זה, אם ישראל רוצה לקלוט במשקה עובדים פלשתינים כה רבים - שתעניק להם אישורי שהייה לאחר בדיקה, אבל שתילחם בכל כוחה ובכל מאודה בתופעת השוהים הבלתי חוקיים (שב"חים).
לימין יש תחושה כי שני מקרי הרצח השבוע יוכלו לגרום לנתניהו לחזור בו מההתחייבות לשחרר עוד אסירים ביטחוניים כחלק מהמשא ומתן עם הפלשתינים. אין אופציה כזאת, מפני שאמריקה ואירופה לא יניחו לו, ומפני שגם שרי הימין יודעים כי ידה של הרשות הפלשתינית לא היתה במעל הרצחני. אין עילה.
אך כמה עוד תומר חזן ימצאו את מותם האכזר עד שהממשלה תבין כי גדר ההפרדה היא כמו בנק הדם, צריך לתחזק אותה בהתמדה ולהחזיק בכספת את המוצר במצב של כוננות קבע?
הצבעה נגד השחיתות
בעודנו עסוקים בתקשורת בפרשיות חמורות הנושאות את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז ואהוד אולמרט ואברהם הירשזון ואביגדור ליברמן - כולן קשורות בטוהר המידות ובהתנהלות הבלתי תקינה בצמרת - הולך ומתברר כי המאסה הגדולה של השחיתות מתנקזת לעבר הרמה המוניציפלית. עמיתי ושכני בעמודים אלה מרדכי (מוטי) גילת סיפר לי בחודשים האחרונים כי ידיו עמוסות בתלונות ובעובדות על השחיתות העירונית, ואין הוא יכול לטפל אלא בחלק מהן בלבד.
הסוג הראשון יותר נוצץ, עלי הכותרת של ההתנהלות הלקויה בתחום הפלילי או על גבולו. הסוג האחר מכביד על החיים השוטפים של יותר אזרחים ומפלה אותם לרע. דגם ענק לדברים הוא המידע ההולך ונחשף במשפט הולילנד. אשמים או זכאים - זו ביסודה שחיתות מוניציפלית, שהגיעה כדי ראש ממשלה מזה ופקידים בכירים ובעלי הון מזה, כולם על ספסל נאשמים קיבוצי.
חשוב לדעת זאת כדי לתהות מדוע במצב זה מגלה הציבור אדישות לבחירות אשר ייערכו בעוד כחודש בכל הרשויות המקומיות, ממושבה עד כרך. יש אינטרס ממדרגה ראשונה להביא את כל מי שנזעק מהמצב הקיים ללכת לקלפי ולא להישאר בבית, ולהצביע לראשי ערים אשר נהגו כראוי ועלולים ליפול קורבן לקומבינות של עסקנים יריבים (ניר ברקת בירושלים הוא דוגמה בולטת אך לא יחידה, למי שמנסים לייצר קומבינה נגדו). לתיקון הערים לא מספיקה מערכת אכיפת החוק. היא חוד החנית. אך כדי להצליח חובה לגייס גם את הקלפי. את ההמונים, שאם ידירו רגליהם מהקלפי, יהיו שותפים פסיביים לשחיתות. יש הזדמנות, חבל להחמיצה.
מסתערים על דימונה
מדי שנה מנסים הערבים והרוסים לחדור לכור הגרעיני בדימונה. הם מציעים לכפוף את הפעילות האטומית בנגב לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. גם השנה לא פסחו על מהלך הסרק, ונענו בשלילה.
בכל זאת 2013 לא היתה ככל השנים. מפני ששליט רוסיה ולדימיר פוטין עצמו קפץ למים והתערב במהלך, וקשר בינו לבין פירוק סוריה מנשקה הכימי. בתקשורת הישראלית נמסר דיווח קצר בלבד על דברי מי שנקרא לאחרונה "המלך פוטין".
בלשונו, סוריה ייצרה נשק כימי כמענה ליכולת הגרעינית של ישראל. אך העליונות הטכנולוגית של צה"ל מייתרת את הצורך שיחזיק גם בנשק השמדה המוני. הדבר הופך אותה ליעד. יש ישראלים, הוסיף, שמתנגדים לייצור נשק אטומי בארצם. לראיה הצביע על מרדכי ואנונו, "שלא היה אנטי־ישראלי ולא שינה את דעתו גם אחרי שנותיו בכלא".
פוטין התבטא כי על ישראל להיפרד מן הנשק האטומי שלה, כפי שאירע עתה לסוריה. האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני מתירה לחמש מדינות להחזיק במחסנים פצצות אטום ומימן. רוסיה אחת מהן, ישראל לא.
בארץ לא עוררו הדברים תגובה ערנית. ישראל נרדמת. זו אופציית בת היענה והיא אינה מומלצת. רוסיה העלתה את הסוגיה עד לפוטין כחלק ממאבקה לדחוק את ארה"ב מהמזרח התיכון. האמריקנים אינם מסוגלים לכפות על ישראל לסגור את הכור בדימונה, ולפיכך הערבים שמעוניינים בכך ימצאו שותף בדוב הרוסי אשר יכול להרשות לעצמו.
ההסתערות על דימונה אינה חדשה. המצרי ד"ר מוחמד אל־בראדעי עמד בראש הסוכנות לאנרגיה אטומית ועצם עין מן המתרחש במיזם הגרעין האיראני, אך תמיד היה ביקורתי ומסויג כלפי ישראל. רק שמשקלו בטל בשישים. לעומתו לרוסיה משקל רב, והיא אשר מבקשת לייצר אינטרס משותף עם הסורים והאיראנים. היא עושה כן בהחרפת תביעותיה נגד מדיניות הגרעין של ירושלים.
ישראל לא תוותר על הגרעין שלה. אין לו תחליף. אחד הבקיאים בתחום זה היפנה השבוע את שימת ליבי לספרו של מק־ג'ורג' באנדי, מי שהיה יועצם הבכיר של נשיאים אמריקנים. ב־1988, בהיותו כבר באקדמיה, כתב בספרו "Danger and Survival" כי לא ברור שלארה"ב יש אינטרס ממשי לפרק את היכולת הגרעינית של ישראל. מהלך כזה היה מחייב להעניק למדינת היהודים ברית הגנה ומטרייה גרעינית אמריקנית, ולא ידוע אם ארה"ב מוכנה ליטול אחריות זו על עצמה.
לפי שעה יש התקהלות רבתי סביב דימונה. הנקהלים הם בעיקר ערבים ורוסים. נחוצה נורת אזהרה. הודעה ברורה כי ישראל אינה חלק מהדיון. גם אם ינסו לכפות עליה ויתור על הכור בדימונה כחלק ממהלך למניעת ייצור פצצת אטום איראנית. בעיניי עדיף שישראל תקיים את יכולתה הגרעינית לצד איראן, מאשר מצב שבו לשתי המדינות לא תהיה יכולת כזאת.
דיון על דימונה יסמן את תחילת הוויתור על מדיניות העמימות. אסור להשתתף בו. הוא כמו התקרבות של נזיר מיין לכרם. מדובר בעניין בעל חשיבות אסטרטגית קיומית. במערכה הזאת לא מספיק לנצח. צריך למנוע את עריכתה.
[image gallery]
לזכותו של דיין
קיתונות של שופכין נערמו ליד שמו של משה דיין באינספור תיאורי מלחמת יום הכיפורים בתקשורת. הוא היה המעניין שבמנהיגי התקופה. גם הפרוע שבהם. סיפור על אהבה וחושך.
המלחמה היא פרק שחור בביוגרפיה שלו. אין ערעור על כך. גם לא על השבחים אשר הורעפו באיחור על הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, שהתעשת לאחר אוזלת היד של תחילת הלחימה וחזר לפקד היטב על צה"ל.
בכל זאת קיפחו את דיין בעניין מרכזי. כמה ימים לפני המלחמה הזהיר אלוף פיקוד הצפון יצחק (חקה) חופי מפני רוחות מלחמה הנושבות בחזית הסורית. אלעזר נזף בו, שהוא גורם לבהלת שווא ולדאגה מיותרת של שר הביטחון דיין. אך את המילים של חופי אי אפשר היה עוד להחזיר.
דיין עלה לרמת הגולן, ותוך כדי כפיית רצונו על הממסד הבכיר של צה"ל הורה להעלות אליה את חטיבה 7 על 111 הטנקים שלה. בהחלטה מקדימה זו הציל את הגולן מכיבוש סורי. מי שלא מזכיר זאת במותחו ביקורת מוצדקת על דיין, גוזל את כבשת הרש.
דיסקין עדיין שותק
שבתי לשאול את ראש השב"כ בדימוס יובל דיסקין מה קרה לאחר האירוע המדהים והייחודי, שבו נחקרו שרים וקצינים בכירים בקבוצה מי הדליף את סוד הדיונים בצמרת על מיזם הגרעין האיראני.
עמוס ידלין העניק את התדרוך באישורם של גבי אשכנזי ואבי בניהו, ואני שאלתי את דיסקין: האם שוחחת על כך עם אשכנזי? האם טען כי אישר את ההנחיה אך לא תיאר לעצמו שתהיה כה מפורטת? עד כה נעניתי בשתיקה רועמת. זכות הציבור לדעת.
עיר עם תחתית
כאוהד מושבע של מכבי תל אביב נסעתי לחיפה לצפות במשחק נגד מכבי חיפה. הפעם עשיתי זאת ברצון, שכן קראתי בטעות בעיתון שראש העירייה יונה יהב חנך את האיצטדיון החדש במקום המגרש המרגיז ביותר בכל רחבי ליגת העל - בקריית אליעזר. התברר כי יהב חנך איזה פסל שיוצב באיצטדיון. יפה, בעונת הבחירות מחפשים סיבה למסיבה, בוודאי למסיבת עיתונאים.
לפיכך הגעתי למגרש הישן, ואני קורא למשרד לאיכות הסביבה או למשטרה או לשירותי הבריאות להגיע אל יציע האורחים ולבחון מה הסידורים ומה הצפיפות, ומדוע בכל משחק, בכל עונה ובכל שנה השירותים חדלים להזרים מים עוד לפני שנשמעת שריקת הפתיחה של השופט. ביזיון נטו. כאילו עיריית חיפה רומזת לי לא להגיע ליציע.
גם איצטדיון בלומפילד בתל אביב אינו היכל פאר. אבל הכנסת האורחים של העיר־ללא־הפסקה יכולה לשמש דוגמה לזו שעל הכרמל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו