מצטנעת: "הייתי מעדיפה להיות אנונימית"

מי שהתבגר בשנות ה־80 לא יכול לשכוח אותה. הבלונד, העיניים הכחולות והמבט החודר שלוּוה בסקס־אפיל שלא מעט שחקניות הוליודיות עכשוויות היו שמחות לקבל ממנו קצת. מישל פייפר כבר הוכיחה באינספור סרטים שהיא לא רק פנים יפות וסיפקה כמה הופעות יוצאות דופן, החל ב"פני צלקת" עם אל פצ'ינו שפתח לה את הדלת, ועד "נערי בייקר המופלאים", שהסצנה החושנית, שבה היא שרה על הפסנתר, היא כזו ששווה בשבילה לחזור ולצפות בסרט ההוא עם ג'ף ובו ברידג'ס.

מישל פייפר, 55, כבר ממש לא פעילה כמו בימי התהילה הגדולים שלה והאטה את קצב עבודתה מאז הפכה לאמא במשרה מלאה אי אז באמצע שנות ה־90, ולכן כשהיא כן בוחרת לשוב לרגע אל אור הזרקורים בפרמיירה לסרט חדש, זו הזדמנות מצוינת לשבת לראיון עם אחת השחקניות הקלאסיות של הוליווד.

מלבד הלבוש הסולידי המוקפד, לראיון במלון מנדרין אוריינטל במנהטן היא בעיקר עוטה על פניה חיוך רחב, ובקלות מתמסרת לשאת על כתפיה את עול קידום הסרט החדש "החבר'ה הרעים", המבוסס על רומן הפשע הקומי של הסופר הצרפתי טונינו בנקוויסטה. בסרט החדש היא מגלמת אשת מאפיה הנשואה לדמותו של רוברט דה נירו, גנגסטר ניו־יורקי שהלשין על חבריו ל־FBI וכעת נמלט עם אשתו מגי (פייפר) ועם שני ילדיהם בגיל ההתבגרות ברחבי דרום צרפת במסגרת התוכנית להגנת עדים. במאי הסרט, לוק בסון, אמר כי הליהוק האידיאלי שלו קיווה בנקוויסטה היה פייפר ודה נירו: "טונינו אמר שמישל ובוב הם השילוב המושלם עבור הסרט, ושזה החלום שלו".

אחרי שפרצה לפני כשלושה עשורים בתפקידים ב"פני צלקת" וב"נשואה למאפיה" בתור אשת הגנגסטר, זה מרגיש לה טבעי לחלוטין להשתלב בתפקיד דומה גם בסרט חדש, ועוד בתור אשת משפחה. אחרי שכבר סיימה את גידול ילדיה, כעת היא מביאה בקלות את הכישורים המציאותיים הללו לתפקיד האם המגוננת בסרט - ועוד לצד דה נירו, שאותו היא מעריצה. היא מעיפה לעברו מבט לא אחת, מוודאת שהוא לא הולך לאיבוד בין השאלות ומשדרת לעברו תחושת ביטחון שהיא תמשיך לענות על השאלה ברגע שהוא יפסיק לדבר, שהיא שם בשבילו. יותר מתמיד, מישל פייפר עדיין נשואה למאפיה.

בקומדיית הפעולה "החבר'ה הרעים", אשר עלתה בסוף השבוע האחרון לאקרנים בארץ, דמותה של מגי היא לגמרי זו שאמונה בעל כורחה על שמירת האיזון והשלווה בקרב בני משפחתה. יש לה התפרצויות חמות מזג, כיאה לסטריאוטיפ של אישה עם דם איטלקי תוסס הזורם בעורקיה, אך לצד דמותו של דה נירו, שמנסה למצוא את עצמו בחיים שאחרי המאפיה, מגי היא שמובילה את המשפחה במציאות הבדויה ובתוך הזהות המסתורית של המשפחה בנכר.

עבור פייפר, העבודה על הסרט החדש עם הבמאי הצרפתי לוק בסון ("האלמנט החמישי", "לאון") היא הזדמנות להשוואה מול העבודה המקבילה עם הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה") מלפני 25 שנים, אז צילמה איתו את "נשואה למאפיה". שם נטמן הזרע הראשוני לדמות אשת המאפיונר, שהיא תמציתה בסרט החדש. "הגישה של הבמאי היתה שונה אבל שניהם ישירים מאוד וברורים בנוגע למה שהם דורשים, וזו דרך שמאוד מתאימה לי כשחקנית כי אז אני יודעת לאן לקחת את הדמות", היא מסבירה בתחילת הראיון, "לוק בסון עובד מהר מאוד, וזה הוסיף מאוד לאנרגיה במהלך הצילומים אבל ללא ספק אתגר פחות מוכר עבורי".

איך היתה העבודה עם רוברט דה נירו?

"הוא יהיה נבוך מאוד לשמוע את זה, אבל לך אני יכולה לספר שהגשמתי חלום בעבודה לצידו. בתור שחקן אי אפשר לייחל למשהו עילאי יותר מאשר להופיע לצד דה נירו, ולפני שהתחלנו לצלם באמת לא ידעתי למה לצפות. הופתעתי מאוד מכמה בוב נגיש, שזה לא בהכרח מסתדר עם התדמית של האדם הביישן והמופנם שהכרתי. הוא מאיים ומשעשע כאחד בסרט החדש. חשוב לו מאוד שכולם ירגישו בנוח על הסט, והוא פתוח עם כל השחקנים האחרים. הופענו בעבר הלא רחוק בשני סרטים משותפים ('אבק כוכבים' מ־2007 ו'סילבסטר בניו יורק' מ־2011; ד"כ) אבל מעולם לא הצטלמנו לסצנות יחד אלא רק נפגשנו בשטיח האדום בבכורות של הסרטים. ידעתי שהגיע הזמן שנעבוד יחד, והפעם השלישית אכן היתה הגשמת החלום המקסימה, ועכשיו אני בעיקר חושבת על כמה נהדר זה היה יכול להיות אם היו לנו אפילו יותר סצנות יחד בסרט הזה".

מה משך אותך לשחק בקומדיה שחורה?

"ז'אנר שכזה הוא סוג של טאבו ומעצים את סף הגירוי, בניגוד לאופי של כל אחד מאיתנו בחברה המתורבתת, אשר תמיד שואף להישאר בגבולות של מוסכמה חברתית. אבל יש בנו אור וגם אופל. לכולנו יש את שני הצדדים הללו, ודרך צפייה בדמויות שכאלו באמצעות סרט קולנוע אנחנו באים על סיפוקנו. רגע אחד מבוהלים ורגע אחר צוחקים, אפילו כשאנחנו נבוכים שסצנה אלימה משעשעת אותנו. זה מאוד לא צפוי וזה מה שמושך אותנו, כי אנחנו מחפשים בידור. אני אוהבת את הז'אנר המאפיונרי, זה עולם שמרתק אותי ושכיף מאוד לשחק בו. סרט שיש בו אלמנט פורץ דרך וסיפור טוב הוא מתכון מנצח לקלאסיקה קולנועית. אחת החוויות המשמעותיות של הקריירה שלי היא 'נשואה למאפיה', ואני יכולה בהחלט לראות כיצד הדמות שלי מאותו סרט היתה יכולה להתבגר ולהיות מעין מגי. אבל חשוב לי לומר שלא רציתי במודע שזו תהיה הגירסה של אותה דמות בחלוף 20 שנה, כי אנג'לה רצתה לצאת מהחיים הללו ומגי לא מכירה שום דבר, זאת המציאות היחידה שיש לה".

מה משותף לשתי הדמויות?

"הן מביאות את הצד האמהי של הסיפור, ולא משנה אם מדובר באשת מאפיה, בעקרת בית ממחוז אורנג' בקליפורניה או באישה אירופאית - כל אחת היא אמא לביאה. על פניו, הדבר היחיד שמשותף לשתיהן הוא ששתיהן נשואות למאפיונרים, אבל יש מאפיינים נוספים שדיברו אלי לפני שהתחלתי לצלם את הסרט החדש, בדיוק כמו כשצילמתי את 'נשואה למאפיה'. אהבתי מאוד את הדמות ההיא, וכאשר היתה לי ההזדמנות הראשונה לחזור לדמות דומה מאוד שמחתי, אף כי צפיתי שאנשים יעשו את ההשוואה המאוד מתבקשת. בסופו של דבר, כל אחת עומדת בזכות עצמה, אפילו שייתכן כי מגי היא המשך ישיר לאנג'לה דה מרקו".

ומה לדעתך עלה בגורלה של סוזי דיאמונד מ"נערי בייקר המופלאים", למשל?

"היא בטח מזמן כבר הפכה לקריינית ג'ינגלים ברדיו".

*   *   *

הקריירה של פייפר החלה ב־1978 בתפקיד אורח בסידרת הטלוויזיה "Fantasy Island", ושנתיים מאוחר יותר עברה אל המסך הגדול בהופעתה הקולנועית הראשונה בקומדיה "The Hollywood Knights". שנתיים לאחר מכן כיכבה בסרט ההמשך "גריז 2", שהפעם הפך את היוצרות בזוגיות והציב את פייפר בתפקיד הנערה הפרועה, המקבילה הנשית לדני זוקו. אולפני פרמאונט קיוו שהסרט ישחזר את המקור של ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון, אולם הוא נחל כישלון בקופות, והתוכניות לפתח תאגיד סרטי "גריז" בוטלו.

בשנת 1983 הוכיחה פייפר שיש בכוחה הרבה מעבר לתפקיד זניח בסרטון המשך כאשר כיכבה לצד אל פצ'ינו בסרט המופת של הבמאי בריאן דה פלמה "פני צלקת" בתפקיד אלווירה האנקוק, שבה מתאהב טוני מונטנה. התפקיד גרם להוליווד לשים לב לנערה הקליפורנית, ובשנים שבאו לאחר מכן היא הופיעה בין השאר בסרטים "ליידי נץ" ו"טקילה סנרייז" ובלהיט הקופתי "המכשפות מאיסטוויק" עם ג'ק ניקולסון, סוזן סרנדון ושר. ב־1988 לוהקה לתפקיד אלמנת מאפיונר, כאמור, בדרמה "נשואה למאפיה", תפקיד שהיקנה לה מועמדות ראשונה לפרס גלובוס הזהב, הישג שעליו תחזור חמש פעמים עוקבות מדי שנה עד מועמדותה השישית על הדרמה התקופתית "עידן התמימות" ב־1993. בד בבד עם מועמדותה הראשונה לגלובוס הזהב היתה פייפר מועמדת לראשונה לפרס האוסקר באותה שנה על תפקידה בדרמה תקופתית אחרת מהרפרטואר שלה, "יחסים מסוכנים", שבה שיחקה לצד ג'ון מלקוביץ' וגלן קלוז.

נערת בייקר המופלאה

שנה לאחר מכן היתה מועמדת לאוסקר השני שלה על תפקיד זמרת הברים סוזי דיאמונד ב"נערי בייקר המופלאים" בכיכובם של האחים ג'ף ובו ברידג'ס. עבור תפקידה זכתה בגלובוס הזהב היחיד שלה ב־1989. בתחילת שנות ה־90 הופיעה בסרט "בית רוסיה" ובדרמה הרומנטית "פרנקי וג'וני", שבה התאחדה עם אל פצ'ינו. ב־1992 הופיעה בתפקיד אשת החתול בסרט ההמשך "באטמן חוזר", תפקיד סקסי שבו התהדרה בחליפת ויניל צמודה להחריד, שאותה כינתה לימים "אריזת ואקום". הסרט אילץ אותה ללמוד קראטה וקיקבוקסינג, להתנסות לראשונה ביוגה ולהרים משקולות מדי יום, ויותר מכל זכור לה הציטוט הפשטני "מייאו", שאחריו מתרחש פיצוץ אדיר בסרט, שנכנס לפנתיאון של הציטוטים הזכורים בקולנוע.

בד בבד עם מועמדותה השלישית לאוסקר על הסרט "שדות האהבה", המתרחש על רקע ההתנקשות בחייו של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי וזיכה אותה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין, היא החלה לסרב לתפקידים אייקוניים, במה שהתפרש עבור מבקרים כצעדים שגויים באופן מובהק, בעוד פייפר עצמה העדיפה להקים משפחה. בין השאר היא סירבה לתפקיד הראשי ב"אישה יפה", שהפך את ג'וליה רוברטס לכוכבת, כי לא התחברה לתסריט; עוד קודם היא סירבה לתפקיד קלייר סטרלינג ב"שתיקת הכבשים", שזיכה את ג'ודי פוסטר באוסקר, משום שנרתעה מהעלילה הקיצונית; בנוסף היא אמרה "לא" לתפקיד המכונן של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי" בשל המיניות והעירום הנלווה; וב־1995 סירבה בשנית לתפקיד בסרט "קזינו", שהלך גם הפעם לסטון, שעליו היתה מועמדת לאוסקר.

במשך שנות ה־90 הופיעה בין השאר בקומדיה הרומנטית "יום בהיר אחד" לצד ג'ורג' קלוני ובתור חיילת מארינס שעוברת הסבה מקצועית להיות מורה בשכונת מצוקה בסרט "סיכון מחושב", ובנוסף דיבבה את תפקיד ציפורה בת יתרו, אשתו של משה רבנו, בסרט האנימציה של דרימוורקס "נסיך מצרים". בשנות האלפיים הופיעה בכמה סרטי דרמה ובמחזמר "היירספריי" שעלה בבתי הקולנוע ב־2007 והיה להצלחה קופתית. "אני אוהבת מאוד את התהליך של עשיית סרט, אבל לא תמיד זו חוויה מהנה", היא מודה, "כשאני יוצאת מפרויקט כלשהו עם אנשי מקצוע מוערכים שנשארים חברים שלי זה בהחלט משהו שבדיעבד היה שווה לחכות לו".

ממרום שנותייך, את כבר יודעת לחזות איך סרט ייראה בסופו של דבר?

"צפיתי בסרט החדש לראשונה בחדר ההקרנות וחששתי מאוד מהאופן שבו האלימות וההומור ישתלבו ויתקבלו, אבל אחרי שצפיתי בו עם קהל נוכחתי לדעת שהם הבינו את הרעיון של הסרט מהסצנה הראשונה. אם אתה משחק בצורה מוגזמת אתה מתנתק מהדמות, אבל בהקשר של הסצנות האלימות, ההומור מסייע לאזן את המימד הריאליסטי לדעתי. לכן זה גם פחות פוגעני עבור הצופה ואני לא חושבת שזה היה הטון שניתן בספר המקורי. חשוב לשמור על אחידות בכל הרבדים המוצגים בסרט, כי הקהל יכול בקלות לצאת מהאולם מבולבל, וזו עדות לעבודה המופתית של הבמאי. בתור שחקן אתה בעצמך תמיד מדמיין מראש איך ייראה הסרט שאתה משתתף בו, וכשאתה צופה לראשונה במוצר המוגמר זו הפתעה גמורה. אבל הפעם אני חייבת לומר שקיבלתי את מה שדמיינתי ולא היתה מאושרת ממני".

מהי הסצנה האהובה עלייך בסרט?

"אחת הסצנות שלי עם בוב, כשאנחנו יושבים על הספה בסלון ומשוחחים. נהניתי לצלם אותה כמו שאני נהנית כעת לצפות בה. אהבתי גם את סצנת הסיום, בלי להרוס לצופים. סצנת האקשן שלי שמופיעה גם בפרומו היתה כיפית דווקא כי היא נכתבה באופן מושלם עבור שחקן, עם הרבה כיוונים וצבעים כך שלבסוף היא אכן יצאה כה מרשימה. ואם אנשים התלהבו ממנה כבר מהקידום לסרט, עשיתי את העבודה שלי".

*   *   *

פייפר נולדה ב־1958 לריצ'רד, טכנאי מיזוג אוויר, ולדונה, עקרת בית, וגדלה במחוז אורנג' שבדרום קליפורניה. הוריה הם ממוצא גרמני־אירי־שבדי ושוויצרי. יש לה אח בכור, שנקרא על שם אביהם, ושתי אחיות צעירות ממנה, דידי ולורי, שניסו גם הן את מזלן במשחק והחלו כניצבות בסרטה של מישל מ־1985 "רומן לילי". דידי המשיכה בקריירה מינורית שכללה תפקידי אורח בסדרות "חברים", "סיינפלד" ו"CSI ניו יורק", וכן בתפקיד קבוע בתור בתה של סיביל שפרד בסיטקום שלה משנות ה־90. בשנת 2002 הצטלמה לשער של "פלייבוי" שכלל תמונות אמצע בעירום מלא, ולפני שלוש שנים הרימה ידיים ופרשה מעולם המשחק.

צחקו עליה בביה"ס

בתור נערה הוקנטה מישל בבית הספר על השפתיים הגדולות שלה ועל סגנון ההליכה הברווזי שלה לדעת הבריונים בבית ספרה, מה שגרם לה לחוסר ביטחון בנוגע למראה החיצוני במשך שנים. כדרך להילחם בהקנטות היא הפכה לבריונית בעצמה. "הייתי ילדה איומה", היא סיפרה לפני כמה שנים, "ילדים היו מבקשים ממני לבוא להרביץ לילדים אחרים שהם היו במריבה איתם, הייתי טום־בוי". כשסיימה את לימודי התיכון היא עבדה כקופאית בסופרמרקט ותקופה קצרה בתור קצרנית בבית משפט, אולם כשהחליטה על קריירת משחק התנסתה קודם בדוגמנות ואף השתתפה בתחרות "מיס קליפורניה" ב־1978, שם סיימה במקום השישי. אחת החלטורות הראשונות שלה היתה בתור עליזה בארץ הפלאות במצעד היומי בפארק השעשועים דיסנילנד, לפני שבחרה לקחת את הקריירה ברצינות ולהשתתף בשיעורי משחק.

לאחר שהכירו בקורס למשחק, בשנת 1981 נישאה פייפר בת ה־23 לשחקן פיטר הורטון, הזכור בתור גארי שפרד השרמנטי מהדרמה "שלושים ומשהו". הורטון ופייפר היו נשואים במשך שבע שנים. לאחר רומנים בני חלוף בסוף שנות ה־80 עם מייקל קיטון, ג'ון מלקוביץ', קווין קוסטנר והמיליארד המצרי דודי אל פאייד, שהיה בן זוגה של הנסיכה דיאנה ונהרג עימה בתאונת הדרכים באוגוסט 1997, התמקמה פייפר במערכת יחסים משמעותית עם מפיק טלוויזיה נוסף, דיוויד אי קלי, שאחראי בין השאר ללהיטים "הפרקליטים", "בוסטון ליגל", "שיקגו הופ" וכמובן "אלי מקביל", שאת דמותה עיצב בהשראת פייפר.

תקופה קצרה לפני תחילת הזוגיות, פייפר החלה בתהליך אימוץ, וחודשיים לאחר שהחלו לצאת היא קיבלה תינוקת רכה בשם קלודיה רוז שנולדה במארס 1993. בנובמבר של אותה שנה נישאו השניים, ובאותו יום הילדה גם הוטבלה. בכך הקימה את התא המשפחתי שלו ייחלה בתוך עשרה חודשים, ורשמית יצאה ממאגר הרווקות המבוקשות ביותר בהוליווד.

בראיון ברשת CNN בשנה שעברה אמרה כי היא סבורה כי "הנוכחות של קלודיה היא למעשה מה שחיבר בין דיוויד לביני. קלודיה העניקה לנו מיקוד משום שהיא הגיעה לחיינו בשלב מוקדם במערכת היחסים שלנו והיא הכילה את האינטנסיביות של שנינו. הימצאותה כעת בחיינו השתלטה עלינו. אלמלא קלודיה, יכול להיות בהחלט שהייתי מצליחה לחרב את הקשר שנוצר עם דיוויד ולמעשה גם לא הייתי זוכה ללידת בני".

המשפחה הטרייה התרחבה כבר באוגוסט 1994 כאשר פייפר הביאה לעולם את בנם המשותף של הזוג, ג'ון הנרי. כעת עם שני ילדים בוגרים היא יודעת לספר עד כמה המהירות שבה המשפחה נוצרה עומדת למבחן, שכן היא וקלי נאלצים כעת להתמודד עם המציאות שלאחר גידול ילדיהם. "לדיוויד ולי היתה עבודה לא פשוטה בלנסות ולקיים דו־שיח כשהתחלנו לצאת", היא מספרת בראיון, "מהר מאוד אל תוך הזוגיות שלנו הפכנו להורים, והנה החודש הבן הצעיר שלנו עוזב את הבית לטובת הקולג', אז הקן שלנו מתרוקן ועכשיו לראשונה יהיה לנו רק אחד את השנייה".

במה הזדהית עם מגי?

"הקשר המשפחתי הקרוב הוא בהחלט אלמנט שמדבר אלי. גם לי יש בת אחת ובן אחד והקשר הוא קרוב מאוד. אני מעניקה למשפחה שלי את העדיפות העליונה בחיי".

אם היה עלייך להימלט מביתך בחופזה כמו דמותך בסרט, מה לא היית משאירה מאחור?

"הייתי מייד לוקחת את כל היצורים החיים בבית - בעלי חיים, ילדים, בעל. אבל לא בהכרח בסדר הזה, אל תסבך אותי".

*   *   *

בגיל 55, מישל פייפר כבר יודעת שהתחרות הקשה בהוליווד רחוקה מלשחק לטובתה, בטח כשיש שחקנים צעירים מכל עבר, אפילו בצוות השחקנים של "החבר'ה הרעים". לקראת סיום הראיון היא מגיבה בפאסון לשאלה על אודות הדור הצעיר ומנסה למצוא את הצד החיובי בהלך הרוח ההוליוודי. "כשאתה עובד במקצוע במשך שנים רבות זה חשוב מאוד לדאוג לרענן את המלאכה שלך", היא אומרת, "חשוב מאוד לא להיתקע בהרגלים ובריטואלים שמקבעים אותך או להסתמך על טריקים ישנים.

"בוב (דה נירו) ואני עבדנו עם שני צעירים מוכשרים, שכבר החלו את הצילומים שבועות אחדים לפני שאנחנו הצטרפנו והם כבר הספיקו לייצר בעצמם קצב משותף שבהחלט קצת הבהיל אותי כי ידעתי שאני צריכה להשתלב לאווירה הקיימת, שכבר הוכתבה ברמה גבוהה ומרעננת כל כך. שני השחקנים שגילמו את הילדים שלנו בסרט היו תזכורת מצוינת לזה. העבודה עם דם חדש בביזנס מזרימה אנרגיה טובה מאוד לסט הצילומים. ג'ון, שמגלם את הבן הצעיר, לקח על עצמו ללמד אותי לדבר במבטא ניו־יורקי מובהק, משום שהמדריך הקבוע שלי לא היה לצידי. בגלל שאני טבעונית העדפתי להצטייד על הסט בשף צמוד מיוחד, אחרת הייתי במשך שבועות ניזונה רק מחטיפי אנרגיה עתירי פרוטאין".

יש מישהו מהדור הצעיר בהוליווד שהרשים אותך במיוחד?

"אני מרגישה שאני מסוגלת לזהות כישרון בולט עולה בשמי התעשייה, כמו שהיה לי עם דקוטה פאנינג, שאיתה שיחקתי בסרט 'קוראים לי סם'. לא היה לה יותר מדי ניסיון לפני כן אבל ידעתי מייד שמדובר בילדה מחוננת שנכונות לה שנים מופלאות של יצירה. אמש צפיתי במחזמר 'מטילדה' בברודוויי, וראיתי את השחקנית בת ה־8 על הבמה וזיהיתי בה את עצמי בגיל הזה, עם אותו דחף לכבוש את הבמה".

מה החיסרון בתחום?

"אני אוהבת מאוד לטייל בעולם ולהגיע אל מחוזות בלתי מוכרים, אבל המעמד שלי כאדם מוכר מונע מבעדי לעשות זאת. אז אמנם יש מקומות בעולם שאני יכולה לנוע בהם ביתר חופשיות ולהיות הרבה פחות מוגבלת, אבל אני לא מתלוננת על כך. אני חיה במצב הזה מספיק שנים כדי להבין שזה מה שיש. אני מנסה להצניע את נוכחותי וזה תמיד מעסיק אותי יותר ממה שצריך. במשך שנים אני עושה ג'וגינג באותו מסלול, וקרה שפתאום יום אחד הבטתי וראיתי דברים שמעולם לא הבחנתי בהם קודם לכן, משום שאני מעבירה את מרבית חיי במבט מבויש אל האדמה ולו רק כדי שלא יזהו אותי. הייתי מעדיפה להיות אנונימית". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו