הריני מזמין בזה אל דוכן העדים את מורשתו של מנחם בגין להגן על שלטון החוק והצדק והמוסר היהודי והיחס האנושי מפני זעמם של יריב לוין ואיילת שקד ומירי רגב ושותפיהם הפוליטיים. שוב השתלחו בבג"ץ, אשר פסק בניגוד לדעתם ולטעמם כי אין להחזיק את המסתננים הבלתי חוקיים מאפריקה במעצר בלי זכויות ובלי משפט. במהותם אינם יכולים להיות יורשיו של בגין, האיש שבפועל עיצב את בית המשפט העליון בצלמו ובדמותו, כפי שבא לידי ביטוי בתקופת נשיאותם של הפרופסור אהרן ברק ודורית ביניש, ועומד למבחן בשנותיו של אשר גרוניס.
ב־1951 כתב את המנשר החשוב מכל, שבג"ץ רשאי לפסול את חוקי הכנסת. עתה יצאה חוברת מטעם המרכז הנושא את שמו - "הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית". אבל לוין ורגב ושקד והנוהים אחריהם לא קראו, כנראה, ולעומתם מומלץ שבנימין נתניהו יעיין בכובד ראש.
בהיותו מפקד האצ"ל, בעוד לוחמיו נרדפים ונאסרים ומשמשים יעד לעינויים וגם עולים על הגרדום, סירב בגין להוציא להורג את הבוגד והמלשין יעקב חילביץ' כל עוד לא הניח לו להתייצב בפני בית הדין של המחתרת ולטעון את שיש לו לומר להגנתו. במחשכים, במסתור, לא ייאמן.
זה האיש אשר לפני 51 שנים עלה על דוכן הכנסת, וייסר את דוד בן־גוריון על שגירש מהארץ את המרגל ד"ר רוברט סובלן בלי לאפשר לו להביא את עניינו לפני שופט. אין אדם, זעק בגין - שבוודאי תיעב את בגידת סובלן בארה"ב - אשר לא מגיע לו יומו בבית המשפט, יהיה עבריין ככל שיהיה.
על זה מתנהל עתה הוויכוח בהקשר של החלטת בג"ץ האוסרת להחזיק במאסר - הנקרא בעברית דביקה "משמורת" - בלי משפט את המסתננים העבריינים מאפריקה. לא סתם, עד לשלוש שנים.
אין ספק שהצפת הארץ במסתננים בלתי חוקיים היא סכנה לחברה הישראלית ולאופייה היהודי; וברור שחיי התושבים בדרום תל אביב הפכו בלתי נסבלים עקב הנוכחות הגדושה של המסתננים ברחובותיהם; ונכון נוהגת ישראל בהפעילה לחץ סביר ופיתויים מתאימים לשכנע את האורחים הלא קרואים לצאת את תחומה.
אך בלי משפט? אנחנו? היהודים, עם "ציון במשפט תיפדה ויושביה בצדקה"? יש פתרון, והוא עולה מעט כסף. למשל, לגייס את מערכת המשפט למילואים אזרחיים ולהושיב 200 שופטים אשר יקבלו הכשרה מקצועית מתאימה לדון בכל מקרה ובכל אדם ובכל תיק, אחד לאחד, שכן כל אדם - גם לא יהודי - הוא עולם ומלואו, ולהכריע בזמן קצר.
בפועל נראה לי שהבעיה אינה מעניינת עוד את הציבור. הרי הממשלה - וזה ייאמר לזכותה - הקימה גדר יעילה, המשרתת את ישראל הן נגד מחבלים המתארגנים בסיני והן מול המסתננים מאפריקה, והם חדלו מלהגיע בהמוניהם. לפיכך אין בעיה מתמשכת ומתארכת לעתיד, אלא רק קושי לפתור את זו של 55 אלף האפריקנים השוהים כבר עתה בישראל באורח בלתי חוקי.
זה לא קל, אבל פתיר. עוד שופטים כעצת יתרו למשה רבנו, ועוד משמרות משטרה באזורי החיכוך, שבהם מתגוררים הזרים בלב השכונות הישראליות, ומאמצים לפזר את רוב המסתננים בחו"ל ואת מיעוטם ברחבי ישראל - וכל הכבוד לבג"ץ, ובוז גמור לדמגוג המצוי, שמסית ומסיט ומדיח ומשלהב את רגשי האיבה.
החקירה שלא מוצתה
בקיץ 2009 היתה עדיין ממשלתו של בנימין נתניהו נמרצת ורעננה ופעלתנית ונקייה מהדלפות על דיוניה הקדחתניים בסוגיית הגרעין האיראני. כל שותפי הסוד שמרו עליו בקפדנות, בקנאות.
עד שב־12 באוגוסט לפני ארבע שנים - היום שבו זומנו שרים וקצינים בכירים ואנשי ביטחון לדיון סודי נוסף בקריה בתל אביב - הוכה נתניהו בתדהמה. בן כספית וצח יוקד פירסמו ב"מעריב" מאמר החושף את כל כרעיה וקרביה, וגם קרעיה, של האסטרטגיה הישראלית כלפי איראן.
הישיבה נקבעה ל־9:30 והכל המתינו, אך נתניהו ואהוד ברק בוששו לבוא. עד שבאיחור ניכר נפתחה דלת צדדית והם נכנסו לאולם. נתניהו נראה חמור סבר.
ההדלפה היתה בעיניו חמורה מאין כמותה, ובו במקום פנה אל ראש השב"כ יובל דיסקין, וביקש לחקור מי אחראי לכך שישראל נותרה עירום ועריה. דיסקין התבונן בפניהם של כ־20 הנוכחים והעיר כי אפשר להתחיל בחקירה בו במקום. נתניהו ניאות, "בבקשה". הוא גם היה הנחקר הראשון והשיב ב'לא' לשאלה אם תידרך את בן כספית.
מחזה הזוי כזה לא נראה בתולדות כל ממשלות ישראל. ישב ראש השב"כ ותישאל בפומבי שרים וקצינים בכירים. איש לא העז להתקומם שמא ייחשד כמדליף (40 שנים קודם זעמה גולדה מאיר על הדלפה של חומר חשאי, והורתה לשב"כ לחקור כל מי שהיה שותף סוד. במסגרת זו הגיעו אנשי שב"כ לחקור את השר־בלי־תיק מנחם בגין, שאיש כמובן לא חשד בו, אבל ההוראה היתה להעמיד במבחן את כולם. בגין העיר להם בנימוס כי אם ראש ממשלה חושד בשר שהדליף - עליו לפטרו. בדמוקרטיה מתוקנת אין השב"כ חוקר שרים על הדלפה).
החקירה עברה מאחד לאחר לפי סדר הישיבה, וכולם השיבו ב"לא" וב"לאו" והמתח הלך וגאה, עד שלקראת קצה השולחן הוצגה השאלה לראש אמ"ן עמוס ידלין. "כן", אמר, "החקירה מיותרת, אני תידרכתי את בן כספית".
היתה מבוכה כפולה. הכיצד דווקא הוא חשף את ליבת החשיבה הישראלית? ומדוע לא חסך מחבריו את ביזיון החקירה, ולא הודיע מן הרגע הראשון כי שוחח עם העיתונאי? אבל הכל הבליגו. שכן לידלין היה הסבר: "נתבקשתי על ידי דובר צה"ל (אבי בניהו) לתדרך את בן כספית". בניהו פעל על דעת אשכנזי.
נתניהו אמר כי יהיה צורך להמשיך בבירור, אבל הוא לא מוצה מעולם. השבוע שאלתי את דיסקין בכתב: "האם בזה תמה החקירה? האם שוחחת על כך עם אשכנזי? האם טען הרמטכ"ל (כפי שסופר לי; ד"מ) כי אישר את ההנחיה, אך לא תיאר לעצמו שתהיה כה מפורטת?" דיסקין הודיע מקץ יממה כי הוא בחו"ל ונמנע מלהשיב במסרון.
ביקשתי השבוע גם את תגובותיהם של אשכנזי ובניהו על הדברים האלה. אשכנזי כתב כי "ראש אגף המודיעין (אמ"ן), כמו כל אלוף, קיים עשרות שיחות רקע עם עיתונאים בישראל ובחו"ל. על פי נוהלי הצבא, כל שיחת רקע עם אלוף, לרבות ראש אמ"ן, מאושרת על ידי הרמטכ"ל ובאישור יחידת דובר צה"ל - גם שיחת הרקע (הזאת; ד"מ) אושרה בדרך זו. מן הסתם, כל שיחת רקע, כולל של הכותב, עברה אישור דומה וכל רמיזה לזדון היא מטעה".
בסדר, רק שבאותם חודשי בראשית של הממשלה לא היו תדרוכים לפרסום כה פרטני של הסוד הגדול של עמדת ישראל.
ובניהו? שיחת הרקע היתה שגרתית. היא עסקה בענייני המזרח התיכון ו"קיבלה את אישור הרמטכ"ל באמצעות יחידת דובר צה"ל כנהוג". האישור, לדבריו, היה שגרתי.
אם המצב, כפי שעלה מתיאורי אשכנזי וידלין, כל כך פשוט - כי אז מדוע נתניהו כה נרעש ולמה היה צורך במעמד חסר התקדים של עריכת חקירה קבוצתית לראש הממשלה ולשריו ולקציני צה"ל ולעובדי מדינה בכירים? מעמד כזה לא היה עד אז. גם לא מאז.
אז מה הבעיה?
האם בנק ישראל כשל מאז פרש הנגיד פרופסור סטנלי פישר? אם לאו - מדוע לא תיחשב הנגידה בפועל ד"ר קרנית פלוג כמועמדת רשמית ובעלת זכויות מלאות למלא את התפקיד? הרי היא כבר מחזיקה במושכות תקופה ארוכה, ופועלה ניתן לבחינה ממשית ומעשית.
הדבר אינו פוגע בכשירותם של שלושת המועמדים האחרים, אשר עברו בהצלחה את מבחני הוועדה בראשות השופט טירקל. אך גם לפלוג יש תעודת "עובר" מוועדה זו בעת מינויה הקודם. איני שולל את זכותה של הממשלה לבחור במי שהוא לרוחה. עם זאת, יש לפחות שתי דוגמאות, שהבחירה נוחה לה ורעה לאינטרס הציבורי. ובכן, שלא תיבחר פלוג, אבל שבנימין נתניהו יפרסם הודעה מוסמכת מה פגם מצא בה?
מבחן שרעבי
יומיים לפני החג היתה לראש מועצת הר חברון צביקי בר־חי עדנה. אמנם אהוד בנאי חמק מן המופע שתכנן בסוסיא - אתר לאומי מוכר - אבל בר־חי הסדיר לתושביו אושפיזין־תחליף בדמותו של בועז שרעבי. "יבואו יותר", הבטיח לעצמו. המבחן בקופה, מחרתיים בערב.
לבנאי היו שיחות עם בר־חי. הם סיכמו כי יופיע במקום, אבל בלחץ גורמים שמאליים חזר בו. חרם של יהודי על יהודי נראה לי מחוץ לתחום בוויכוח הלאומי הפוקד את הארץ. אולי נכון להתעלם ממנו, ואולי נכון דווקא להגיב בחרם־נגד־חרם, זו שפה המובנת לצד היריב.
אותי עניינה דווקא הידיעה כי פעילי השמאל ניסו לארגן לבנאי פיצוי. לא מופע בסוסיא היהודית אלא הערבית (דבר ראוי בפני עצמו). אלא מה? בסוסיא הערבית אמרו לו ולפעילים שעודדוהו לחרם - "לא, תודה". מציע ליהודים ברחבי ישראל ללכת בדרכם של ערביי סוסיא.
ללא תשובה ברורה
האם היתה גיבורת הרומן של ש"י עגנון, שירה, מאהבתו בחיים? שני פרקי סרטה של איטה גליקסברג על הסופר המשודרים בערוץ 1 אינם מנפקים מענה ברור. מה שברור הוא כי חייה הקצרים והמקוטעים עימו לא היו טובים מאלה של רעייתו אסתר'ל. שתיהן ידעו כנראה חוויה ייחודית, ושתיהן ידעו פרקים מעיקים.
הסיפור המוכר על חיי הזוג, שלפיו נכנסה הרעיה תחת כנפי הגאון מרצון - אינו מלא. היא עבדה אותו במסירות, אך היו לה רגעי משבר שבהם נמלטה אל הפסיכיאטר שלה, ולפי השמועה הוא גם היה מאהבה. או אז השאירה כנראה אחד מסיפוריו של עגנון בידי הפסיכיאטר, וכתב היד התגלגל לארכיון ונשכח עד שנתגלה על ידי גליקסברג - והפך בסרטה ל"סקופ" עיתונאי־ספרותי של ממש.
היא הספיקה לדובב את ילדיו, אמונה וחמדת שהם עצמם כבר ישישים מופלגים, והובילה את הצופה להשתוקק לקרוא מחדש ביצירה הענפה של עגנון. "שירה" הוא רומן מופת פסיכולוגי, שזכה לדגש רב בסרט, ואפשר כי "תמול שלשום" וסיפורים אחרים קופחו במעט.
בסיומם של שני הפרקים יחזור הצופה אל דברים שאמר פעם משורר ענק אחר, היינריך היינה, שכל המבקש ליהנות מן היצירה - ייטיב עם עצמו אם לא יכיר את הסופר־המחבר באורח אישי. אני עוצר בזאת, וממהר אל ארון הספרים לקרוא כמה עמודים ב"שירה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו