לפני חודש חגג רוברט דה נירו יום הולדת 70, אבל המילה פרישה לא מופיעה בלקסיקון שלו. "יש מבקרים שטוענים שאולי הגיעה העת שאצא לגמלאות", אמר לפני שלוש שנים, בנאום לרגל קבלת פרס מפעל חיים מטעם התאחדות הגמלאים האמריקנית. "אבל אני עדיין ילד - ולנצח אהיה ילד".
מאז שעלה על הבמה בגיל 10, כדי לגלם את האריה מוג הלב בהצגה "הקוסם מארץ עוץ", הספיק דה נירו להשתתף בקרוב למאה סרטים, לזכות בשני פרסי אוסקר ולהפוך לאחד משחקני הקולנוע הגדולים בכל הזמנים. בעשור האחרון הוא עובד קשה מאי פעם ומשחק בממוצע בחמישה סרטים בשנה.
בסרט הפעולה החדש "החבר'ה הרעים", שביים לוק בסון ("ניקיטה", "האלמנט החמישי"), הוא שוב מגלם מאפיונר; אלא שהפעם הוא נאלץ להצטרף לתוכנית להגנת עדים של ה־FBI עם אשתו (מישל פייפר) ועם ילדיהם המתבגרים, ולהסתתר בעיירה קטנה בדרום צרפת. הוא מתקשה למצוא את עצמו בחייו החדשים, ועמיתיו מהעולם התחתון מאתרים אותו ובאים לסגור איתו חשבון על שהלשין עליהם. זה תפקיד שבא לדה נירו בקלות, ואין לו שום בעיה עם הטייפקאסט. אם כבר, יש לו בעיה עם הסעיף בחוזה שדורש ממנו לקדם את הסרט שבו הוא מככב.
"אני מוכרח להודות שזה לא החלק המהנה בסיפור", הוא אומר בחיוך. "אבל אל תיעלב - זה לא שלא נעים לי לשבת איתך". עדות לאי הנוחות שהוא חש מול קהל היה אפשר למצוא בטקס גלובוס הזהב לפני שנתיים, אז הוענק לו פרס מפעל חיים על שם ססיל ב' דמיל. דה נירו דיקלם מהטלפרומפטר נאום עם בדיחות שנכתבו לו מראש, ואלו עוררו מבוכה בקרב הקהל באולם והצופים בבית.
לראיון המתקיים במלון מנדרין אוריינטל שבלב מנהטן הוא מגיע לבוש חולצת פולו שחורה וז'קט חום דהוי, משדר נינוחות, אפילו עייפות מסוימת. אלמלא מערך היח"צ הקפדני של ההפקה, אולי בכלל היה מגיע במונית, או ברגל. הוא מחויך, אבל לא מתמסר בקלות ולא מכביר במילים. דיבורו שקט, מונוטוני, לא אנרגטי. הוא גם יודע לשחק את משחק הצניעות: "מחמיא לי שאנשים חושבים שאני שחקן טוב ושהם מאוד נהנים לצפות בי בסרטים, אבל אני לא מתעסק במה שאנשים חושבים, ואני גם לא עושה כל כך הרבה סרטים. הם פשוט פרושים לאורך כל שנות הקריירה שלי, לכן זה נראה הרבה".
גנגסטר סאטירי
דה נירו נולד ב־17 באוגוסט 1943 לרוברט דה נירו האב, צייר שהציג את יצירותיו האקספרסיוניסטיות בגלריות ברחבי ניו יורק עד מותו ב־1993 מסרטן, ולווירג'יניה אדמירל, אמנית ומשוררת, שנפטרה בשנת 2000. הקריירה הקולנועית שלו החלה בסרטו של בריאן דה פלמה "מסיבת חתונה", שצולם ב־1963, אבל את הפריצה האמיתית הוא חייב למי שהפך אחר כך לחברו הקרוב ולשותפו היצירתי המשמעותי ביותר, מרטין סקורסזה, שליהק אותו לתפקיד ג'וני בוי, מהמר צעיר בעל מזג חם ויצר הרסני, בדרמת המאפיה "רחובות זועמים" (1973).
מייד לאחר מכן הופיע דה נירו בסרט "הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה, בתפקיד ויטו קורליאונה הצעיר - דמות שאותה גילם בסרט הראשון מרלון ברנדו. "הסנדק 2" זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ב־1974, שנתיים בלבד לאחר שהסרט הראשון זכה להישג דומה, ודה נירו שיחזר את ההישג של ברנדו וזכה גם הוא באוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא כלל לא נכח באולם, וקופולה עלה לקבל את הפרס בשמו. בדברי התודה אמר הבמאי: "רוברט דה נירו הוא שחקן יוצא מן הכלל, והוא עומד להעשיר את עולם הסרטים עוד שנים רבות".
שנתיים לאחר מכן זכה דה נירו במועמדות נוספת, הפעם על תפקידו כטראוויס ביקל ב"נהג מונית" של סקורסזה (שייזכר לעד בזכות המונולוג המאולתר שהגיש דה נירו מול המראה), וב־1978 היה מועמד על תפקידו בדרמת המלחמה העוצמתית "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו. המועמדות הרביעית שלו לאוסקר הגיעה ב־1980, לאחר תפקיד בלתי נשכח ב"השור הזועם", שיתוף הפעולה הרביעי שלו עם סקורסזה. בסרט זה, שעבורו זכה בפסלון (הפעם בקטגוריית השחקן הראשי), גילם דה נירו את המתאגרף ג'ייק למוטה - אלוף העולם במשקל בינוני בסוף שנות הארבעים. מסירותו המוחלטת לתפקיד קיבלה ביטוי בכך שהעלה קרוב ל־30 ק"ג כדי לגלם את הדמות בבגרותה.
במהלך שנות השמונים חבר דה נירו שוב לסקורסזה בסרט "מלך הקומדיה", וכיכב בתפקיד משנה ב"ברזיל", סרט הפולחן העתידני של טרי גיליאם. בד בבד, המשיך לדבוק בדמות המאפיונר כשהשתתף ב"היו זמנים באמריקה", סרטו הקלאסי של סרג'יו ליאונה, וב"הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה, שבו גילם את הגנגסטר אל קאפונה. ב־1990 השתתף לצד ג'ו פשי וריי ליוטה בדרמת המאפיה המופתית של סקורסזה "החבר'ה הטובים", ושנה לאחר מכן שוב שיתף איתו פעולה ב"פסגת הפחד", שבו גילם דה נירו נבל רצחני שמבקש לנקום בעורך דינו. ב־1995 הופיע דה נירו בסרטו של סקורסזה "קזינו", ובאותה שנה גם חלק את המסך לראשונה עם אל פצ'ינו באפוס הפשע "היט", של מייקל מאן.
ב־1999 לקח דה נירו את דמות הגנגסטר למחוזות סאטיריים בסרט הקומדיה "בואו נדבר על זה" - טריק שחוזר על עצמו גם בסרט החדש "החבר'ה הרעים". בסרט, שיצא לאקרנים בסמיכות לעלייתה של סידרת המופת "הסופרנוס", גילם דה נירו מאפיונר בכיר שפונה לפסיכולוג (בילי קריסטל) כדי שיעזור לו להתגבר על התקפי הדיכאון והחרדה שלו. בשלב זה היה נראה שדה נירו השלים עם הזהות הקולנועית שדבקה בו והחליט לבחון אותה מהצד היותר קליל של המתרס.
"כשיש הומור, הרבה יותר קל לקהל להימשך לעלילות אפלות", הוא אומר, "זה עוזר לסרט בכללותו. אבל לא בחרתי במודע לעשות סאטירה על דמות המאפיונר. מדובר אולי בדרך שלי לשבור את הריטואל הקבוע של הדמות, וזה גם מה שניסו לעשות בסידרה 'הסופרנוס', למשל. אגב, מעולם לא צפיתי בסידרה, ואפילו לא ב'אימפריית הפשע', שמרטי (סקורסזה; ד"כ) מפיק. אני לא באמת צופה בטלוויזיה, מקסימום מעיף מבט. אולי באמת הגיע הזמן שאקנה את מארז הדי.וי.די של 'הסופרנוס' ואתחיל לצפות".
אתה אוהב שהאלימות שזורה בהומור?
"בהחלט. הדמות שלי בסרט החדש נוטה להשתלח באנשים ולפנות לאלימות כדרך לפתור בעיות. בסופו של דבר, לכל אחד מאיתנו יש פנטזיה מופרעת של אקט פיזי שהוא היה רוצה לעשות למישהו שמעצבן אותו. זהו טבע האדם. אני מניח שזה אחד האלמנטים שמשך את הבמאי ברומן הצרפתי שעליו מבוסס הספר. בסופו של דבר, ז'אנר סרטי הפשע מסב לי את ההנאה הרבה ביותר, למרות שאני אוהב לשחק גם בקומדיות - למשל בשלושת סרטי 'פגוש את ההורים' שעשיתי".
מה קורה לך כשמישהו מעצבן אותך?
"אם יש לי בעיה, אני מרים טלפון לעוזר האישי שלי. שהוא יטפל בו".
בשנה שעברה, בראיון לתוכנית הטלוויזיה "The View", אמר דה נירו: "קומדיות הן הדבר היחיד שמציעים לי כיום - או שתחסל אנשים או שתצחיק. שניהם קשים, אבל אני מניח שקשה יותר להיות מצחיק".
יותר רגוע, פחות מתאמץ
לדה נירו יוחסה ב־1998 פרשייה לא נעימה, שקשרה אותו לכאורה לרשת זנות אקסקלוסיבית בצרפת. הוא הכחיש בתוקף את הטענות שפורסמו בשני עיתונים מקומיים במדינה, הכריז שכף רגלו לא תדרוך עוד בצרפת, הגיש תביעה על הוצאת לשון הרע, וזכה. את הסרט החדש הוא צילם בצרפת, וכיום הוא נשמע מפויס יותר מבעבר: "אני אוהב את צרפת, למרות שיש לעם הצרפתי נטייה לסתור את עצמו לעיתים".
את "החבר'ה הרעים" אמנם ביים לוק בסון, אך גם לחברו הוותיק של דה נירו, מרטין סקורסזה, יש בו חלק - הוא הצטרף לפרויקט כמפיק שותף. "מרטי צפה בסרט ואהב אותו מאוד. אני מאוד מעריך את דעתו, אני תמיד מאמין לו. אבל החברות בינינו היא לא דבר יוצא דופן. יש בהוליווד קבוצות רבות של אנשים שעובדים יחד ומבלים יחד גם בזמנם הפנוי, כמו בכל מקצוע, אני משער".
מה סוד הקשר ביניכם?
"כל מי שעובד עם מרטי אוהב אותו, כי הוא מצא את הנוסחה המושלמת לעבודה עם שחקנים. הוא מאוד קליל ויודע שהדרך לביים היא קודם לבוא בדרכי נועם, ורק אז להתחיל לחלק הוראות והנחיות. הוא תמיד פתוח לרעיונות חדשים, וזה המפתח לכל. הוא לא ינסה לשנות אותך. הוא פתוח לגבי האופן שבו אתה מפרש את הדמות, מה שאי אפשר למצוא אצל במאים אחרים".
דה נירו אומר שהוא לא צופה בסרטים שלו. "אני מאמין גדול במשפט 'את הנעשה אין להשיב'. זה ייקח עוד זמן, אבל יום אחד אני בטח אעשה רטרוספקטיבה של כל הסרטים שעשיתי ואנסה להבין את ההתפתחות שלי כשחקן ואת התהליכים שעברו עלי. אבל בטח שאין לי עניין לחזור עכשיו אחורה ולהתחיל לחשוב אם הייתי צריך לשחק סצנה מסוימת בצורה שונה, או מה הייתי עושה אם הייתי בכיסא הבמאי. כהכנה לסרט החדש צפיתי שוב בסרט 'החבר'ה הטובים', ואני אומר את זה בלי להרוס את העלילה למי שעדיין לא ראה את 'החבר'ה הרעים'. היו שם קטעים שלא ראיתי לפני כן, למשל ראיונות עם השחקנים, ונעזרתי בזה.
"בספר שעליו מבוסס הסרט יש מונולוג, שבו הדמות שלי מדברת על השכונה הישנה שלה בניו יורק. בסרט הוספתי, עם הבמאי, פרטים ספציפיים בכל מה שקשור לרקע של הדמות. פרטים קטנים, אמנם, אבל בעיניי הם משרתים את הסרט, כי המונולוג בספר לא מזכיר שום מקום שאני מכיר בניו יורק. זה היה בעצם האופן שבו הסופר דמיין את העיר, בלי לדבר על מקום ספציפי. אז ניסיתי להפוך את הסביבה המתוארת לאמיתית יותר. היה לי חשוב להתעכב על האלמנט הזה".
באמת יש משפחות פשע אמריקניות שנמלטו לצרפת בחסות ה־FBI?
"זאת שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט על סט הצילומים. אפילו התחלתי לחקור את הנושא דרך קשרים שיש לי ב־FBI. ממה שנאמר לי, זה לא כל כך מציאותי. לעומת זאת, לוק אמר לי שהוא דווקא שוחח עם גורמים שונים בצרפת, שטענו שיש אמת בדברים. מזמן כבר הבנתי שכל דבר אפשרי, ולכן פשוט זרמתי עם הסיפור. הסאגה של המשפחה הזאת בסרט יכולה בהחלט לפרנס סרט המשך. אולי המשפחה אפילו תמצא את עצמה בישראל".
ישראל אינה זרה לדה נירו. רק ביוני האחרון ביקר בה לטובת חגיגות ה־90 לנשיא שמעון פרס. בשנות השבעים ניהל רומן קצר עם הזמרת גלי עטרי, שאותה פגש במטוס, כשעבדה כדיילת.
בשנים 1988-1976 היה דה נירו נשוי לשחקנית דיאן אבוט, שאותה הכיר על סט הצילומים של "נהג מונית", ולשניים בן בכור משותף בשם רפאל, כיום סוכן נדל"ן בניו יורק, ובת מנישואים קודמים של אבוט שדה נירו אימץ, דרינה. בשנות התשעים ניהל דה נירו מערכת יחסים עם נעמי קמפבל, ובהמשך יצא עם הדוגמנית טוקי סמית', ועימה הביא לעולם תאומים, ג'וליאן הנרי ואהרון קנדריק (שנולדו בסיוע אם פונדקאית). ייחסו לו גם רומנים עם דוגמנית העל סינדי קרופורד ועם השחקניות אומה תורמן ואשלי ג'אד.
מאז 1997 הוא נשוי לאשת החברה והשחקנית גרייס הייטאואר, הצעירה ממנו ב־12 שנים, וממנה יש לו שני ילדים - אליוט בן ה־15, שאובחן בגיל צעיר כאוטיסט, והלן, בת השנה וחצי, שנולדה גם היא בהליך של פונדקאות. היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות, ובתחילת שנות האלפיים הם נפרדו, לאחר שהייטאואר, על פי הדיווחים, לא בטחה בדה נירו חובב הנשים. בניסיון ללחוץ עליו היא אף טענה שהוא משתמש בסמים ודרשה חזקה מלאה על בנם המשותף.
ב־2003 אובחן דה נירו כחולה בסרטן הערמונית ועבר ניתוח מוצלח להסרת הבלוטה. באותה שנה גם הפך לסבא, כשבתו דרינה ילדה את נכדו הראשון. בנו רפאל ואשתו קלודין פינקו אותו בשני נכדים נוספים. ב־2004 שב לחיות עם אשתו גרייס, והשניים ערכו טקס נישואים נוסף.
דה נירו מתגורר עם משפחתו בעיירה מארבלטאון שבהרי הקאטסקיל בדרום מזרח מדינת ניו יורק ושומר אמונים לעיר ניו יורק. ב־2002, לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ייסד עם שותפיו העסקיים, הפילנתרופים היהודים קרייג האטקוף וג'יין רוזנטל, את פסטיבל הסרטים בטרייבקה, כדרך להשיב את החיים לשכונה. הוא דמוקרט בנשמתו; ב־1998 פנה אישית לעשרות חברי קונגרס רפובליקנים כדי לנסות להניא אותם מתמיכה בהדחת הנשיא קלינטון בעקבות פרשת לוינסקי, ומאז תמך באופן מוצהר בכל המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות. במארס 2012 אף קיים אירוע התרמה לקמפיין של הנשיא ברק אובאמה.
בשני העשורים האחרונים בחר דה נירו לחוות את תהליך היצירה הקולנועית גם מהעבר השני של המצלמה. ב־1993 ביים את סרטו הראשון, "סיפור מרובע ברונקס", ולפני שש שנים ביים את דרמת הביון השאפתנית "שומר המדינה", עם מאט דיימון ואנג'לינה ג'ולי - בשניהם הופיע בעצמו כשחקן, אולם הם לא זכו להצלחה משמעותית.
בשנה האחרונה, לאחר רצף ארוך של תפקידים בסרטים זניחים למדי, הופיע דה נירו בתפקיד משנה ב"אופטימיות היא שם המשחק" - כאביו של גבר שסובל ממאניה דיפרסיה. לתפקיד הזה היתה עבורו משמעות מיוחדת, והגם שהוא קנאי לפרטיותו ואינו מוכן לדבר על משפחתו, כשהופיע בתוכנית האירוח של קייטי קוריק ונשאל על חשיבות התפקיד עבורו - פרץ בבכי. "אני לא אוהב להישמע רגשני, אבל אני יודע בדיוק מה עובר על האבא הזה", אמר על הדמות שהוא מגלם, בעודו מוחה את הדמעות מעיניו. "זה יכול להיות יותר מדי לעיתים. זה יכול להיות סיוט שמערער אותך. אין הרבה שאתה יכול לעשות, מלבד לנסות להתמודד".
דה נירו היה מועמד על הסרט לאוסקר, לראשונה זה 21 שנים, אבל לא זכה. "המועמדות הזאת היתה דבר נחמד", הוא אומר באדישות. "באמת מפתיע שזה קרה אחרי כל כך הרבה שנים, אבל זה לא עורר בי מוטיבציה יוצאת דופן".
קשה להיות מצחיק
כרגיל אצלו, גם בימים אלה הוא דוהר קדימה במלוא המרץ. בקרוב יהיה אפשר לראות אותו בקומדיה "Last Vegas", מעין גירסת פנסיונרים ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", שבה יופיעו לצידו גם מייקל דאגלס, מורגן פרימן וקווין קליין, ובשנה הבאה הוא צפוי לאחד כוחות בפעם התשיעית עם החבר הוותיק סקורסזה לסרט "The Irishman", שבו יפגוש שוב גם את ג'ו פשי ואת אל פצ'ינו.
שלל ביוגרפיות עסקו בו וניסו לפצח את דמותו, אבל דה נירו עצמו לא ממהר לכתוב אוטוביוגרפיה, אולי מפני שהוא עוד לא מרגיש שהגיע לשלב הסיכומים. "הייתי שמח לכתוב על חוויות שעברתי בסרטים, אולי אפילו להיעזר באדם נוסף שיכתוב איתי. אני אישית לא כותב יותר מדי, לצערי, ואני יודע שאפשר בקלות להיסחף לזה, אבל זה לא פשוט לביצוע. יהיה מעניין מאוד לחזור להתחלה ולגולל את קורות הקריירה שלי מתחילת הדרך. יש כמה רגעים שיכולים להיות נקודת ההתחלה לספר, ושקלתי אולי ללכת בכיוון של סרט חצי ביוגרפי. זה עשוי להקל עלי את המלאכה".
יש דמות שלך מהעבר שהיית רוצה לחזור לגלם?
"לפני כמה שנים היה ניסיון לכתוב תסריט המשך ל'נהג מונית', 20 שנה אחרי אירועי הסרט הראשון, אבל זה לא יצא לפועל, למרות שכבר היה לנו דראפט. הרעיון היה טוב, אבל זה לא ייצא לפועל להערכתי. לא באמת השתכנענו שזה נחוץ. אבל לעולם אל תאמר לא".
היית חוזר לדמות של המתאגרף ג'ייק למוטה מ"השור הזועם"?
"לאחרונה סיימתי לצלם סרט עם סילבסטר סטאלון (השניים כבר עבדו יחד ב־1997 על "קופלנד"; ד"כ). שנינו מגלמים בו מתאגרפים לשעבר, שמחליטים לחדש את היריבות המרה ביניהם לאחר שלושים שנה ולהתמודד זה מול זה בזירה. אני מקווה שזה יצחיק את הקהל".
מה הופך סרט לקלאסיקה?
"אני חושב שלמישור האנושי יש חלק גדול במשוואה הזאת: העובדה שהבסיס של הסרט טבוע במציאות. בסרטים אנחנו נוטים להגיע למחוזות בלתי משוערים, אבל כל עוד יש לדברים אחיזה בקרקע - זה המצב האידיאלי. אבל מאיפה לי לדעת".
כשתדע, תפרוש?
"ממש לא. כי מה אעשה אז? אמות?"
dudic@israelhayom.co.ilלעולם לא אומר לא
כל זמן שהמשכורת נכנסת בזמן, דה נירו מוכן לעשות הכל. אפילו להופיע לצד הראפר פיפטי סנט. כך ירד מגדולתו אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה
היה היה שחקן ענק בשם רוברט דה נירו. מה זה ענק. עצום. בכל תפקיד הוא הקפיד להחליף צורה, מבטא ומצב צבירה. הוא העלה והוריד במשקל. הוא חפר וחיפש עד שמצא, ללא פחד וללא מורא. הוא לקח סיכונים והתהלך על הקצה כמו לוליין. הוא מתח את גבולות היכולת, עד שנקרע.
כיום דה נירו הוא בעיקר צל חיוור של עצמו. אופורטוניסט עייף, משועמם וחסר סטנדרטים מינימליים, שרוכב על תהילת העבר בעודו מדדה מתוך שינה בין תפקיד לתפקיד, בין צ'ק לצ'ק. בימינו, על כל עשרה סרטים שהוא עושה, אחד יוצא סביר. לדה נירו אין קווים אדומים; נראה שטרם הגיעה אליו הצעה שחשב לסרב לה.
סרט זבלי עם הראפר פיפטי סנט שמגדיר מחדש את המושג "תת־רמה"? בכיף! סרט בשקל תשעים שבו ג'ון טרבולטה עושה מבטא בוסני מגוחך? אין שום בעיה! רק תדאגו בבקשה שהכסף יעבור לחשבון בזמן. דה נירו כבר נמצא הרחק מעבר לנקודת האל־חזור. הוא כבר הרבה יותר מפרודיה עצמית. ובאופן מעורר השתאות, מבט על הפילמוגרפיה שלו מלמד שמספר הסרטים הבלתי ניתנים לצפייה שעשה כבר מאיימת לעקוף את מספר הסרטים המצוינים.
אז איך נזכור את דה נירו בסופו של דבר? בתור הגאון הכל־יכול שחרך את המסך בהדרכתם של סקורסזה, קופולה, ברטולוצ'י וצ'ימינו - או בתור הליצן העצוב שהשחית את זמנו ואת כישרונו על בדיחות פלוצים עם בן סטילר ב"פגוש את הפוקרים"? בתור ויטו קורליאונה הצעיר והיפה ב"הסנדק 2", או בתור הזקן הפאתטי וחסר הכבוד העצמי שעושה ג'וגינג ב"המדריך לאהבה"? כעת, עם סרטו החדש, "החבר'ה הרעים", שקורץ לסרטו הקלאסי "החבר'ה הטובים", וסרטו הבא, "Grudge Match", שנראה כמו מפגש גריאטרי מיותר בין "השור הזועם" ל"רוקי", דה נירו מתייחס בחוסר טעם מוחלט לעוד שניים מהתפקידים הגדולים שעשה במהלך הקריירה המפוארת שלו, כאילו נחוש להחריב עד היסוד כל זכר לימים המיתולוגיים ההם.
נכון, שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי דיוויד או ראסל ("אופטימיות היא שם המשחק"), שהניב השנה מועמדות ראשונה לאוסקר אחרי יותר משני עשורים, הוא בהחלט התפתחות מעודדת. אך גם כך, קשה לראות כיצד יצליח דה נירו לשנות את הכיוון שאליו הולכות השאריות העצובות של הקריירה שלו. וקשה לזהות בעיניו המתות ונטולות הברק סימן שיעיד על כך שהוא בכלל רוצה שינוי.
ישי קיצ'לסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו