במלאות לה 40 שנים מסרבת מלחמת יום הכיפורים לתפוס את מקומה על מדף ספרי ההיסטוריה המתעמעמת. שוב הוצפו כלי התקשורת בזיכרונות, במחקרים, בשחזורים מסוגים שונים ובכתבות שחזרו אל ימי האש והשכול, אשר גבו יותר מאלפיים קורבנות. זכר המלחמה ההיא צורב כאילו מדובר עדיין בלשון הווה. שני דורות של ישראלים מתבגרים נצמדים אליה ואינם מרפים.
מלחמת יום הכיפורים מוסיפה לזרום בעורקינו, ולא תחלוף אלא כאשר דור המדבר - לוחמי מדבר סיני - יירד כליל מן הבמה הציבורית. אנו עדיין מנתחים כל מהלך צבאי שהתרחש בלחימה ולקראתה; בודקים מה אמר כל קצין זוטר בציר טרטור ובחווה הסינית ובקרב מיסורי. בשם הפקת הלקחים - שכבר מזמן אינה משמעותית - איננו מניחים לעצמנו לעבור לסדר היום. אין סליחה.
הרמטכ"ל דוד ("דדו") אלעזר התבטא בתחילת המלחמה שנשבור לאויב את העצמות? הוא אשם. שר הביטחון משה דיין אמר את ההפך, שהוא חרד לגורל הבית השלישי? גם אשם. זאת הטראומה, להיות אשמים באורח כפייתי.
* * *
כבר בתחילת השבוע היה אפשר להתבונן בכך בשני אירועים אגביים (מתוך רבים שעוד יראו אור בתקשורת). קראתי בשקיקה את ספרה הדקיק של הפרופסור מאירה וייס "למראית אין" (לא, אין זו טעות כתיב. ראיון עימה מופיע בהמשך הגיליון). אי אפשר להניחו מן היד כשהיא חוזרת באורח תיעודי לרגע נורא של קומץ לוחמים בציר מיסורי, שמפקדיהם מתנהגים בצורה מחפירה, ושניים משלמים בחייהם כיון שבחרו לירות בשוביהם המצרים, ואחד נהרג בנסיבות אשר עתידות לשבש את שפיות הדעת של חברו, והסוד מפוענח על ידי אב שכול המחטט בפצעים ובמורסה, ונתקף בתשוקה עזה לרצוח את אריאל שרון. משהו ברוח "יוסיף דעת - יוסיף מכאוב".
תוך כדי הקרבות התנהלו מלחמות גנרלים מכוערות. שרון נגד אברהם (ברן) אדן, והם נגד שמואל גורודיש. מעיק. אך לטעון כאילו שרון היה יכול למלא כל הבטחה שהעניק בסערת הקרב לכל קבוצת לוחמים? ומשלא עלה בידו, הוא ראוי לכדור בראש? יש לשרון מניית יסוד בחציית תעלת סואץ, שהצילה את פני המלחמה.
אירוע אחר הוא היחס לשכול. קיבוץ גבעת חיים (איחוד) ראה בנפול שמונה מבניו, אבל ההורים הוותיקים - יוצאי גרמניה, "ייקים" חזקים עם משמעת עצמית - נשכו שפתיים ומנעו עיסוק באבל. רק לפני שבוע, מקץ ארבעה עשורים, משההורים המייסדים הלכו כבר לעולמם, עסקו בכך בכתבה בערוץ 2. עד כה לא העזו.
השכול הדומם היה פעם אתוס לאומי וקיבוצי. אהוד ברק סיפר, שכאשר נהרג הרביעי בבני משפחת שטורמן - חיים ובנו משה ונכדיו חיים ואמיר - במערכות ישראל צעדה סבתא עטרה מעין חרוד בראש מסע ההלוויה ואסרה להזיל דמעה. האיפוק המבוקר הזה, שמעניק כוח ולא גורע ממנו; בליעת הלשון שלה הטיף דן שומרון, ולא הדמעה הזולגת שבה צידד יוסי פלד; ה"אל תגידו בגת" המודרני - העניקו ליהודים הנלחמים על נפשם עוצמה אדירה.
אך היא חלפה מהעולם עם כיווץ המחויבות לכלל והאמונה בצדקת הדרך. לא צריך לגנות ולהסתייג מהמעבר משתיקה לדמע, ממבע קפוא לרחמים בפומבי - אלא לקבל זאת כעובדה גמורה. אין עטרה שטורמן. אין ותיקי גבעת חיים. איני יודע אם האכזבה מתוצאות מלחמת יום הכיפורים גרמה לשינוי במנהגי השכול, או שרק שיקפה את התמורה שהתחוללה ממילא בחברה הישראלית. כנראה שני המרכיבים קשורים זה בזה, סיבה ומסובב, עוד "מלכת האמבטיה", פחות "אין לי ארץ אחרת".
* * *
שבע שנים קודם לכן, במלחמת המגן ב־1967, שבה יצאה ישראל לשבור את המצור המצרי על חופיה ונמליה, נהרגו 779 חיילי צה"ל, כשליש ממספר ההרוגים ביום הכיפורים. היוזמה היתה בידי ישראל, הלחימה נמשכה שישה ימים בלבד, ותרועת הניצחון הידהדה ברחבי העולם. התוצאות התקבלו כמו נס משיחי דווקא מפני שהצפי לקראת מלחמת ששת הימים היה שחור משחור, ובתל אביב הכינו במשך שלושה שבועות של המתנה מקום לכ־30 אלף קברים.
בין לבין לקתה ישראל ביוהרה, בשאננות, בפולחן גנרלים, בתחושת עוצמה אשר הולידה הערכת מצב כאילו העולם הערבי אינו יכול עוד לישראל. בפועל התבטאו מאפיינים אלה בזלזול וב"אני ואפסי עוד". מלחמת ששת הימים האדירה את הטנק כמלכת הקרב, ככלי שבהיותו בידי צה"ל אינו סתם מתקדם ונוסע אלא שועט ומסתער. הדבר לווה בחוסר הערכה לאויב עד כי לא הכינו את התשובה לטילי ה"סאגר" המצריים אשר נורו לעבר השריון, עיכבוהו בסיני וגבו קורבנות רבים, וגרמו לצבא החזק במזרח התיכון להציב חיילי חי"ר כדי להגן על הפלדה הרועמת.
ההחמצה הגדולה היתה בזירה המדינית. לישראל נקרתה הזדמנות נדירה למנוע את מלחמת יום הכיפורים. דיין הציע לסגת מתעלת סואץ כדי לאפשר למצרים לפתחה ולחתום על הסכם ביניים עם אנואר סאדאת. הנשיא המצרי הסכים, אך דיין ויצחק רבין בלבד תמכו בהצעה. הממסד בראשות גולדה מאיר ויועציה הקרובים העמיד פנים כי הוא שוקל את ההצעה, אבל בפועל טירפד את המגעים וחמק מקידום ההסדר. ההיסטוריה טרם באה חשבון עם מאיר ויגאל אלון וחיים ברלב וישראל גלילי ושלמה הלל על הסיכול הממוקד של הסדר הביניים. הסיכול שהפך לשגיאה הגדולה לפני מלחמת יום הכיפורים.
הרהב ש"הערבים אינם מסוגלים" גרם לכך שלמרות הניצחון המוחץ של צה"ל בשדה הקרב של 1973, הוא נתפס כתבוסה. הכיצד? הרי תנאי הפתיחה היו נחותים, נוראים. ישראל הופתעה. הקונספציה של ראש אמ"ן אלי זעירא קרסה. ובכל זאת, צה"ל התעשת והחזיר לעצמו את השליטה ברמת הגולן ואף סיים את המלחמה מעבר לתעלת סואץ, 101 קילומטרים מקהיר. אך הניצחון הצבאי המזהיר דהה ופינה מקום לתחושת כישלון, שבאה לידי ביטוי במועקה נפשית עמוקה.
כשנה לאחר מכן עשיתי מטעם עיתון "הארץ" בארה"ב, וכמעט בכל מקום - במחלקת המדינה ובארגונים היהודיים ובקונגרס - צצה התמיהה מדוע נתקפה ישראל בדיכאון ממושך לאחר 18 ימי לחימה, שבהם עלה בידה להדוף את המתקפה הדו־ראשית ממצרים ומסוריה. גם מעבר לים לא הבינו את הדכדוך .
בעיקרו של דבר הדיכאון הזה סימל את תום עידן הלכידות הלאומית. בגלל רמת הציפיות הגבוהה לניצחון קל, שהיתה פרי היוהרה - אבד האמון בהנהגה, וטרם הושב למרות שאיש מן האישים אשר החזיקו אז בהגה המדיני והביטחוני אינו עוד בין החיים. קווי הפסקת האש בסיומה של כל מלחמה חדלו להיות המבחן הבלעדי לתוצאותיה. ישראל כבשה מחדש את השטח, אבל הפסידה את האמון בעצמה. הציניות גברה על אהבת ישראל.
* * *
ההתכנסות של כל אזרחית ואזרח בעצב הפנימי שלהם יצרו אנטגוניזם רב־מישורי בכל תחומי החיים. מאז 1973 הממשלה, כל ממשלה, חייבת לאזרח הכל. גם את מה שאינה יכולה וצריכה לספק ולנפק ולהבטיח. מפני שהיא תמיד רעה ותמיד אשמה ותמיד ראויה לעונש. אמנם נכון שיש מספיק עובדות לאשש את התחושות המרות, שהממשלה אינה נוהגת באזרח כראוי, אבל הן אינן מכלול החיים בארץ.
המנטרה היא "מגיע לי", והיא ביטוי לרעה מתפשטת: האזרח אינו נחלץ למען מטרה שיש בצידה או ביסודה מאמץ ממושך, מתמיד. לשרת ביחידה קרבית? לא ייצא לי מזה כלום; ללמוד בפקולטות הנחוצות של מדעי הטבע והמתמטיקה והפיזיקה? לא תודה, יותר קל במנהל עסקים; לחנך שאסור לרדת מהארץ? לא, המיצוי האישי קודם לכל הערכים, כל אנוכי לעצמו; להשקיע בהעמקת השורש התרבותי־יהודי בעברית ובספרות המקור? זה זר להורים האדישים, ומחלחל ללב התינוקות לבית רבן; לעודד עלייה לארץ וליישב את הנגב? כל מהלך ציוני לגיטימי נתקל במנטרה פסולה ושוללת.
ישראל 2013 אינה דומה לזו שלחמה ב־1973. עוצמתה רבה פי כמה. אויביה יודעים כי אינם יכולים להכחידה מעל פני האדמה. אפילו לא האיראנים בעתיד, אלא אם כן הם מייעדים לעצמם גורל דומה. היא יותר מדעית ואקדמית וטכנולוגית ועשירה ובהיבטים שונים גם יותר דמוקרטית - אך סובלת ממשבר של זהות רוחנית־תרבותית ומדרדור מוסרי־חוקי.
כדי לפרוח עליה להילחם על מה שהשיגה, ולהרחיב את ההצלחות ולעקור את הנגעים, ולחיות באורח נורמלי ככל האפשר עם אוויר פסגות בהרי הגליל וכוסית יין אדום על חוף הים. אך היא אינה משחררת את עצמה. כאילו משחרת בכל הזדמנות שנקרית בדרכה לחזור ליום הכיפורים, לדיכאון, להלקאה העצמית, שאמנם היה לה מקום אבל הפכה לחסרת גבולות, ומכל מקום הגיעה העת להשאיר אותה למחקרים של ההיסטוריונים.
אין זו חלילה התרסה כלפי השכול. יותר מאלפיים''' פעמים נגדע זיו הנעורים בשל משגה מדיני וצבאי של הנהגה שטעתה באורח חמור. עליהם לא נחדל לקונן, כקינת דוד - "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"? וכלשונו של הלוחם והחולם והמשורר חיים גורי "כי רעים, שנפלו על חרבם/ את חייך הותירו לזכר".
מדובר במשהו אחר, בסרבנות להיאחז ולו רק במקצת גם בניצחון ובהישג כפי שהיה נוהג כל אדם ועם נורמלי. יש בחברה הישראלית נהייה ליתמות הקולקטיבית. למין צורך לחוות את מדינת היהודים כאילו היתה אלמנה לעד, לנצח. כאילו לא היו לעם ישראל אסונות כבדים מאלה, ונחלץ; כאילו מלחמת השחרור בתש"ח לא היתה קשה מזו; וכאילו הרצון להתמזג באבל הכללי כה מדכדך, שאינו מתאפק להמתין ליום השנה למלחמה ופורץ אל כל כלי התקשורת שבועיים לפני המועד.
כבר 40 שנים מכה בנו מין דיכאון קליני, שבמקום לטפל בו בזהירות ובאחריות ובנימוס פסיכולוגי, אנו מטפחים אותו כמעט בכוונת מכוון נגד עצמנו. כמו דיבוק שהשתלט על נפשנו. משהו בלב האומה מתגייס שנה אחר שנה, ובמהלכה של כל שנה, להשחיר את כל מה שחלמו עליו האבות המייסדים מאז הרבע האחרון של המאה ה־19, וכל מה שעשו לתפארה סבים והורים. כאילו ישראל הצינית, החומרנית, איבדה את הרצון הטבעי להיות גאה בעצמה. גם במה שראוי להיות גאה בו.
אילו היו החיים הלאומיים כהצגת תיאטרון, כי אז היה מקום לחזור לקלאסיקה במחזהו של שלמה זנוויל רפופורט - הוא ש. אנסקי - ולזעוק כלפי המלחמה שמלאו לה כבר 40 שנים: "דיבוק, דיבוק - צא!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו