כך נותרנו חסרי אמצעים

9 בבוקר, יום שישי, 5 באוקטובר 1973. ערב יום הכיפורים. ישיבה בהולה מתכנסת בלשכתו של שר הביטחון משה דיין. דיון שני מתוך חמישה דיונים שנערכים באותו בוקר. בלשכה מצטופפים הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), סגנו ישראל טל (טליק), ראש אמ"ן אלי זעירא ועוזרים ויועצים נוספים. רוחות מלחמה נושבות מהחלון הפתוח, והמתח הגבוה ממילא מוחרף בעקבות זרימת ידיעות על פינוי המומחים הסובייטים ובני משפחותיהם ממצרים ומסוריה בליל אמש. הפינוי הזריז באישון ליל מסמן רעות עבור ישראל, על כוונותיהם המלחמתיות של המצרים והסורים, וכך גם ממצאי גיחת הצילום המעידים על היערכות חסרת תקדים של הצבא המצרי. 

במהלך הדיון המתוח מרים לפתע דיין את ראשו מהמסמכים שנערמו על שולחנו ושואל את זעירא: "בכל הטראפיק של הקווים במצרים אין דבר מיוחד?" וזעירא משיב: "שקט לגמרי". 

כשדיין שואל על הטראפיק הוא מתכוון למכשירי האזנה מיוחדים ויקרי ערך, שהתקינה ישראל, כנראה באמצעות סיירת מטכ"ל, בצד במצרי של תעלת סואץ. המכשירים הללו זכו למגוון כינויים: "האמצעים המיוחדים", "המקורות המיוחדים" או "שלייקעס", כפי שכונו באמ"ן. בעיני המעטים שידעו על קיומם, ובמיוחד בקרב מקבלי ההחלטות, הם נתפסו כ"פוליסת הביטוח של ישראל" - כינוי שהופיע לימים גם בדו"ח ועדת אגרנט, שחקרה את המחדלים שקדמו למלחמה. גם היום, 40 שנים לאחר פרוץ המלחמה, זה אחד הנושאים שמסעירים את הרוחות: סוגיות שנראו ברורות נפתחות לדיון מחדש, עובדות ידועות מוארות באור שונה. מתי ואיך הופעלו האמצעים המיוחדים ערב המלחמה? מדוע החזיקו מקבלי ההחלטות באמונה שניתן לסמוך על האמצעים שיספקו את ההתרעה הנדרשת להיערכות ראויה למלחמה? והאם באמת היה בכוחם לשנות את מהלך העניינים באוקטובר 1973 ולגרום למפקדי הצבא ולדרג המדיני להבין מבעוד מועד שהמלחמה בלתי נמנעת?

בתחילת 1972 התברר בצה"ל כי יש צורך לחזק את היכולת המודיעינית לספק התרעה אפקטיבית בחזית מצרים. בקיץ של אותה שנה, כשראש הממשלה גולדה מאיר ביקרה בבסיס של יחידה 848 (שהפכה אחר כך ל־8200) באום חשיבה בסיני, הבטיח לה מפקד היחידה, תא"ל יואל בן פורת ז"ל, שהיא יכולה לסמוך על מתן התרעה במועד. הוא כיוון לאמצעים המיוחדים.

העיתונאי והסופר האמריקני הווארד בלום טוען כי "זה היה היהלום שבכתר של רשת הריגול האלקטרוני של ישראל". בספרו "The Eve of Destruction", שראה אור בארה"ב, מספר בלום שהאמצעים היו מכשירים מופעלי סוללה, שהוצמדו לקווי טלפון וטלקס והוטמנו במעמקי החולות ליד קהיר. בלום מסביר כי "כאשר יחידה 848 שלחה אותות למשדר שהיה קבור מתחת לפני הקרקע, סמוך לאותם כבלים, המכשירים הפכו 'חמים'. בזמן אמת המפעילים בישראל יכלו לא רק לשמוע את מה שנאמר בקווים אלה, אלא גם לצותת לשיחות בחדרים שבהם היו ממוקמות קונסולות הטלפונים והטלקס".

שימוש במכשירים הללו היה כרוך בסיכון שהם ייחשפו. במקרה כזה, היה האויב יכול לשתול דיסאינפורמציה שתטעה את אנשי המודיעין. בעיה נוספת היתה שהם הופעלו בסוללות בעלות אורך חיים קצר, שהחלפתן בעומק שטח האויב חייבה פעולה מסוכנת ומורכבת מבחינה טכנית. על פי בלום, האחראים לכך, וגם להטמנת המכשירים, היו חיילי סיירת צנחנים, אך על פי מקורות אחרים מדובר היה בסיירת מטכ"ל.

"באמצעים המיוחדים לא היה מידע אסטרטגי", אומר אל"מ (מיל') אורי נעמן, באותם ימים סגן צעיר במחלקת איסוף באמ"ן, שמכיר את המידע שהגיע מהאמצעים המיוחדים. "לא עברו שם ידיעות זהב, אבל הם סיפקו יכולת לחדור פנימה ולחוש מה קורה בצד השני, מעבר למסכי ההונאה וניסיונות הטשטוש של המצרים". 

האמצעים הוכיחו את עצמם כבר במהלך חודש מאי 1973, בזמן שהמצרים ערכו תרגיל שנקרא "תחריר 23", שהניב כוננות בצד הישראלי והיערכות למלחמה ("כוננות כחול לבן"). יכולות ההאזנה הישראליות סיפקו עדויות לכך שמדובר בתרגיל ולא בצעדים ממשיים לקראת מלחמה, והעניין תרם לביטחון בקרב הדרגים הבכירים שהאמצעים יוכלו לספק התרעה של 48 שעות לפחות.

אבל זמן קצר לאחר מכן, בקיץ, התרחשה תקלה מבצעית במערך האיסוף, והמצרים כנראה איתרו מכשור ישראלי מסוים, שלא היה קשור ישירות לאמצעים המיוחדים. מאותו רגע ואילך ננקטה זהירות בהפעלת האמצעים, כדי לא להסתכן בחשיפתם. לכן, מחודש יוני 73' לא נעשה בהם שימוש רציף, אלא רק "ניסויי כלים" אחת לכמה שבועות, למשך כמה שעות. בשל חשיבותם האסטרטגית, הסמכות להפעלתם היתה נתונה בידי זעירא, ראש אמ"ן.

בשורה התחתונה, בשבועות ובימים שלפני פרוץ המלחמה "פוליסת הביטוח של ישראל" לא סיפקה את הביטוח המצופה. איך זה קרה?

*    *    *

פרופ' אורי בר יוסף מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה שקוע שנים ארוכות בחקירת הכשל המודיעיני ערב המלחמה. לתפיסתו, המפתח להבנת ההפתעה ביום הכיפורים טמון בנושא האמצעים המיוחדים. "הכישלון המודיעיני של ישראל ב־73' הוא אחד מכישלונות המודיעין הגדולים בהיסטוריה", הוא משוכנע. את הכשל הוא לא תולה בשאננות או ביהירות של מקבלי ההחלטות, אלא בעיקר בכך שהיו רגועים שיקבלו התרעה של כ־48 שעות לפני פתיחת מלחמה - פרק זמן שהיה אמור להספיק להיערכות ראויה של צה"ל הן בחזית המצרית והן ברמת הגולן. 

השבוע שלפני פרוץ המלחמה היה קריטי. ב־1 באוקטובר, יום שני, החל תרגיל "תחריר 41" של הצבא המצרי, שהיסווה את היערכותו למלחמה. לפי בר יוסף, הדרג שתחת ראש אמ"ן זעירא, ובו עוזר ראש אמ"ן למחקר, תא"ל אריה שלו, ראש מחלקת איסוף, אל"מ מנחם דיגלי, ומפקד 848, אל"מ בן פורת, דרשו להפעיל את האמצעים המיוחדים הפעלה מבצעית. אבל זעירא סירב, "הן מכיוון שחרד לגורלם (של אמצעי האיסוף) והן מכיוון שהיה משוכנע שלא תפרוץ מלחמה". למשל, לנוכח פינוי הסובייטים יום לפני פרוץ המלחמה הודה זעירא: "אני רואה כדבר הכי פרובלמטי ורציני את העניין הסובייטי", ובכל זאת סיכם את דבריו באמירה: "אני לא רואה את המצרים ואת הסורים תוקפים". 

אל"מ (מיל') יוסי לנגוצקי, מפקד היחידה הטכנולוגית המבצעית של אמ"ן, שהיתה האחראית להפעלת האמצעים המיוחדים, מאשש את דבריו של בר יוסף. "אני מעיד אישית כי במהלך השבוע שטרם המלחמה פנו דיגלי ובן פורת לזעירא כמה פעמים וביקשו את אישורו לעשות שימוש באמצעים, אך ללא הועיל. לנוכח דאגתו של זעירא לביטחון האמצעים השיב לו דיגלי: 'והרי למצבי חירום ואי בהירות שכאלה נועדו האמצעים'. אין מילים להסביר את עוצמת היוהרה של זעירא, שחרף המשמעות הנוראה של הפתעה אפשרית דבק בתפיסתו השגויה ונמנע מלהפעיל את האמצעים שנועדו בדיוק לצורך מניעת הפתעה", אומר לנגוצקי בכעס.

מאידך, הדרגים שמעל ראש אמ"ן - הרמטכ"ל ושר הביטחון - היו משוכנעים שההערכה בדבר הסבירות הנמוכה למלחמה נשענת על המידע שמניבים האמצעים המיוחדים. "חנוך ברטוב, הביוגרף של הרמטכ"ל דוד אלעזר, העיד שהרמטכ"ל היה משוכנע עד פרוץ המלחמה, וגם זמן מה אחריה, שזעירא הפעיל את האמצעים המיוחדים", אומר אדם רז, דוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, שחקר את הנושא. "בן פורת סיפר על שיחה שניהל עם אלעזר, ובה אמר לו כי שאל את ראש אמ"ן פעמיים, בין 1 ל־6 באוקטובר, אם מנצלים את כל המקורות - ונענה בחיוב. גם דיגלי סיפר בעבר שאלעזר אמר לו לאחר המלחמה: "כששאלתי את אלי (זעירא) האם כשהוא אומר סבירות נמוכה הוא מסתמך גם על המקורות הללו (האמצעים המיוחדים), הוא השיב לי בחיוב". לימים הסביר דדו לבן פורת: "המידע הכוזב שקיבלתי על הפעלת האמצעים בילבל אותי עוד יותר, כיוון שידעתי את יכולתם; ואם אין מהם מידע על מלחמה, סימן שהכל בסדר. עתה ברור לי שלא אמרו לי אמת".

בפני ועדת אגרנט העיד אלעזר: "העניין (של אי הפעלת האמצעים; נ"ל) לא הובא לא להחלטתי ולא לידיעתי... לי נודע אחרי המלחמה ש[...] היה סגור באותם ימים... בשביל זה הוא נוצר, כדי לתת את ההתרעה, זה ייעודו, ובעצם אני לא ידעתי שהוא סגור". 

ישראל גלילי, שהיה מקורב לראש הממשלה גולדה מאיר ושר בממשלתה, העיד גם הוא בפני ועדת אגרנט כי היה משוכנע שהאמצעים המיוחדים פועלים ואפשר להסתמך עליהם. "אני ידעתי על ההישגים הגדולים בתחום האלקטרוניקה... הם הזינו את הביטחון העצמי שלנו, בייחוד שלא פעם, באמצעות המקורות הללו, השגנו ידיעות בעלות ערך מכריע... זה ללא שום ספק הזין את הביטחון שלנו שתהיה התרעה".

חבר ועדת אגרנט, הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, שאל את גלילי: "אתה היית בטוח שכל האמצעים האלה מופעלים כל הזמן?"

גלילי: "בטוח בהחלט. יש עדויות שהאמצעים האלה לא הופעלו?"

ידין: "כן. זה מפתיע אותך?"

גלילי: "זה מדהים אותי, לא שזה מפתיע אותי".

זעירא נשאל בוועדת אגרנט למה החליט לבדו אם להפעיל את האמצעים ולא נועץ במטכ"ל, "תוך שהממונים עליו הובאו לידי טעות בחושבם שהעניין נלקח בחשבון בהערכותיו". הוא השיב: "הטבע שלי אינו מוביל אותי להעביר אחריות כלפי מעלה... דברים שהם בתחום אחריותי אני לא מביא למפקדים שמעלי, בדרך כלל, ואני לא אומר להם 'אמנם זאת אחריותי, אבל אני מעביר את האחריות אליכם, תחליטו אתם'".

פרופ' בר יוסף טוען שהאמונה של מקבלי ההחלטות שהאמצעים פועלים ולא מניבים מידע על מלחמה היתה בעלת משקל מכריע על ההחלטות שהתקבלו. לכן לא מיהרו להיערך באמצעות פריסת הצבא הסדיר בחזיתות סיני ורמת הגולן וגיוס המילואים, ולכן התייחסו אחרת אל שאר המידע שזרם מהשטח. "למקבלי ההחלטות ברור בשבוע שלפני פרוץ המלחמה שהאמצעים פועלים פעולה מלאה. הם לא שואלים אם הם פועלים, אלא מה עובר בהם. גם בעדויותיהם בוועדת אגרנט הם אומרים זאת בצורה ברורה, ומסבירים שביטחונם שנקבל התרעה של 48 שעות היה בנוי עליהם. זעירא יודע שהם מאמינים שהאמצעים פועלים, ומסיבות השמורות עימו לא מעמיד אותם על טעותם. וזה הדבר החמור ביותר בסיפור הזה. בעיניי לא מדובר בטעות, זאת פעולה מכוונת".

על פי לנגוצקי, "זעירא נתן לראשונה רשות להפעלת האמצעים רק ביום חמישי אחר הצהריים, אבל לצורך בדיקה טכנית בלבד. הבדיקה החלה בלילה שבין יום חמישי, 4 באוקטובר, ליום שישי 5 באוקטובר. הוא הציב דרישה לסיים את הבדיקה ולדווח לו על כך אישית לביתו, לא יאוחר משעה 6 בבוקר ביום שישי, ערב יום כיפור". במילים אחרות, כשזעירא אומר לדיין ש"שקט לגמרי בטראפיק של הקווים במצרים", הוא עושה את זה, לפי לנגוצקי, לפחות שלוש שעות אחרי שהאמצעים נסגרו, ולאחר בדיקה טכנית בלבד. בר יוסף טוען כי אחד האמצעים המשיך לפעול כמה שעות נוספות בשל תקלה, אבל כיוון שהיה מדובר בניסוי כלים ולא בהפעלה מלאה, לא היתה בכך תועלת.

האמצעים הופעלו לבסוף הפעלה מבצעית מלאה רק שעות מעטות לפני פרוץ המלחמה, כשתרומתם להערכה המודיעינית היתה אפסית. באותה עת כבר התקבלה בלאו הכי התרעת ראש המוסד צבי זמיר, שפגש בלונדון את הסוכן אשרף מרואן, והיא שחידדה את ההכרה שהמלחמה עומדת לפרוץ.

*   *   *

אלי זעירא נמנע במהלך השנים מלהתייחס בהרחבה לנושא האמצעים המיוחדים, חרף המתקפות שניתכו עליו. גם בספר שפירסם ב־1993 הוא לא נגע בנושא. בשיחה איתנו בשבוע שעבר אמר זעירא: "לקשקושים של היום אין שום ערך. אם יש ערך למשהו, זה למסמכים או לעדויות כתובות. לפי מסמך שבידי, שנכתב על ידי מפעיל המערכת (של האמצעים המיוחדים; נ"ל), המערכת הופעלה בלילה של יום חמישי, עד יום שישי ב־11 לפני הצהריים. כלומר, במשך יותר מתשע שעות. בכל הזמן הזה המפעיל לא מצא שם שום דבר בעל חשיבות וערך. זה מוכיח שמערכת ההסתרה וההונאה המצרית הצליחה להסתיר את הכוונה לצאת למלחמה, בעיקר מכוחותיה עצמה".

הטענות הן שהיה מדובר בניסוי כלים בלבד, לא בהפעלה מלאה.

"לא היה מדובר בבדיקה טכנית, כיוון שבדיקה טכנית אורכת רבע שעה, לא תשע שעות. המסמך היחיד שמוכיח את זה נמצא בידיי כל השנים".

בדומה לזעירא, גם ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס טוען שהאמצעים דווקא הופעלו, אבל לא העלו דבר לגבי ההכנות למלחמה. "זאת לא היתה בדיקה טכנית. ביום שישי בשעה 2 בצהריים נשלח מברק מהאדם שהפעיל אותם אל דיגלי, רמ"ח איסוף, ובו פירוט של הקווים שלהם נעשתה האזנה ושל הדיווחים המעטים וחסרי המשמעות שנקלטו בהם. כשכתבתי את זה בספר שלי, התנפלו עלי בטענה שזעירא שיקר. אבל ברגע שראיתי את החומר החסוי כתבתי עליו. אני לא בא להצדיק את זעירא, אבל האמצעים נפתחו לפעולה על פי הוראתו. בשביל בדיקה טכנית לא צריך לקבל הוראה שלו, בדיקה טכנית עשו מדי פעם באופן שגרתי".

אבל גם אם נניח שהאמצעים פעלו יממה וחצי לפני פרוץ המלחמה, הם היו יכולים להועיל במועד כל כך מאוחר? ואיך זה משנה את הטענה שזעירא היטעה עוד קודם את מקבלי ההחלטות שהאמצעים עובדים?

"לא עבר בהם מידע, זה הכל. אבל הכי חשוב: נטעו הרבה קודם בלב מקבלי ההחלטות את התחושה שיש פוליסת ביטוח. החל באלה שפיתחו את האמצעים ועד לרמטכ"ל - אנשים הבינו שאם יש האזנה, אז אנחנו שקטים. הטעות הגדולה היתה לא של מי שהישלה, לכאורה, אלא של מי שהתפתה לאשליה הזאת. מקבל החלטות צריך לדעת שמודיעין לא יכול לתת בוודאות מידע מדויק. זהו רק עוד אמצעי להבין את התמונה. כל המציאות המצרית היתה גלויה, והמצרים, בגלל שידעו שישראל מאזינה, נתנו את הוראות ההסבה מתרגיל למלחמה ברגע האחרון ובאופן ידני, במעטפות. לכן, בלאו הכי המידע הזה לא היה עובר בקווים. בנו יותר מדי על האמצעים, וזה היה הכשל של כולם".

אז הכשל היה של הדרג המדיני?

"אני לא מפחית מכישלון המודיעין בהערכת הסבירות למלחמה, אבל היה לו משקל קטן מאוד במערך השיקולים. הנושא המדיני היה הנושא המרכזי, וכל מערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות הונחתה על ידי שיקולים מדיניים ופוליטיים פנימיים - כמו העובדה שהיינו שבועות לפני בחירות, ומלחמה לא רצויה בעת שכזאת. את האשמה נכון יותר לכוון אל גולדה, ובמיוחד אל דיין.

"דיין נאחז עד לרגע האחרון בגישה השגויה שסאדאת לא ייצא למלחמה לפני שייתן הזדמנות למהלך המדיני, שנרקם בערוץ חשאי במהלך 1973. בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר דיין העריך שהמצרים יהיו מוכנים לסיבוב נוסף של מהלך מדיני, והוא לא חשב שיסכנו את זה במהלך מלחמתי. גולדה תמכה בתפיסה הזאת, וזאת התפיסה שהנחתה את קבלת ההחלטות באותם ימים גורליים, הרבה יותר מהקונספציה המודיעינית של אמ"ן. 

"קלונו של זעירא במקומו מונח. הוא העריך סבירות נמוכה למלחמה והוא חסם הערכות שונות משלו. הלב של המודיעין הוא לשמוע דעות אחרות והערכות שונות, כדי להבין אם טועים. אבל הפילו עליו גם אשמה שהיא לא שלו. לא רק בגלל כישלון המודיעין פרצה המלחמה. ההסבר המדיני משמעותי בהרבה".

אל"מ (מיל') נעם שפירא, ששימש קב"ר (קצין בינה רשתית) בתקופת המלחמה, והיה אחראי לאיסוף המודיעין הסיגינטי (האלקטרוני, להבדיל מהמודיעין שמסוכנים) בזירת מצרים, סבור כי מפריזים בחלקם של האמצעים המיוחדים בתמונה המודיעינית. "אני נמנה עם אלה שהיו מאוד קרובים לעניין", הוא אומר. "אני לא נגד חקר ההיסטוריה, אבל צריך קצת פחות גאווה ויהירות לעסוק במשהו שלא מבינים בו. האמצעים המיוחדים לא שותפו במעגל ההתרעה לקראת המלחמה, לא משנה אם הם הופעלו רק טכנית או לא. מה שמשנה הוא שלא נעשה בהם שימוש מקצועי, על זה אין חולק. אני רק מבקש לשים את הדברים בפרופורציה. להגיד שאם הם היו מופעלים, עם ישראל היה במקום אחר - זה מוגזם. להערכתי, זה לא היה משנה את המצב באופן דרמטי. אם מישהו חשב שהם היו מביאים את ידיעת הזהב, זה לא נכון. לאלי זעירא מגיעה ביקורת כי הוא פיספס את ההתרעה שהיתה מונחת על מגש לנגד עיניו, אבל מכאן ועד האמירה שהאמצעים המיוחדים הם הסיבה לטעות, זה לא נכון. היה מספיק מודיעין גם בלעדיהם. מתוך ההיכרות המקצועית שלי, לא היה סיכוי שיהיה שם מידע שלא היה קיים בלאו הכי - וזה לא היה משנה את הקונספציה". 

הבעיה היא שמקבלי ההחלטות סמכו עליהם והניחו שהם פועלים.

"אני לא מתייחס למקבלי ההחלטות, לא הייתי לידם. אם אלי זעירא הבטיח הבטחות, הוא היה צריך לעמוד בהן. מבחינת מערכת המודיעין ומערכת האיסוף, היא עשתה את עבודתה על הצד הטוב ביותר והביאה את כל מה שיכלה להביא. הלוואי שלעם ישראל יהיה מודיעין כזה גם בשנים הקרובות".

סא"ל (מיל') ספי בן יוסף, שהיה גם הוא קב"ר במילואים ביחידה 848 (ולימים מדריך טיולים), מעיד על עצמו כ"אחד משלושת האנשים בעולם כולו שיודעים באמת במה מדובר כשדנים באמצעים המיוחדים". כמילואימניק, יום לפני פרוץ המלחמה בן יוסף לא היה טרוד בעשייה מודיעינית, אלא צלל באילת עם חבריו לבית ספר שדה הר גילה, כחלק מחופשה ארוכה שאליה יצאו.

"בעקבות מחקרים כביכול היסטוריים, כל העולם ואשתו, וקשקשנים מטעם עצמם, משתמשים במושג 'אמצעים מיוחדים' בלי לדעת מה זה, איך זה נראה ומה זה עושה", אומר בן יוסף. "כולם מסתובבים בתחושה שזה הוקוס פוקוס ודבר שהיה יכול לשנות את גורל המערכה מלכתחילה. מדברים ומדברים ומדברים. זה כמו חייטים שמנהלים דיון מלומד, מעמיק ומקיף בין עצמם על כמה יעלה מטר בד לחליפה ליתום. לך יש תשובה לשאלה כזאת מטומטמת? 

"אני שתקתי ארבעים שנה, ואני מתכוון להמשיך לשתוק בארבעים השנים הקרובות. אני לא חושב שזה עניינו של מישהו לפרוס את המשמעויות של הדבר הזה. אין לי שום הסמכה, בטח לא מעצמי, לפתוח את העניין לציבור. מה שאני יכול לומר הוא שאני הייתי האחד והיחיד שהתעסק עם הדבר הזה, ולא התעסקתי איתו לפני המלחמה כי לא גייסו אותי. אני צללתי באילת". 

*  *  *

תא"ל (מיל') אפרים לפיד, ששימש בעת המלחמה סגן ראש מחלקת איסוף באמ"ן ולימים דובר צה"ל, סבור כי "הדבר המדאיג הוא שגם בפרספקטיבה של ארבעים שנה מתקיים ויכוח על שני היבטים בסיסיים ביותר בנושא הזה. ההיבט הראשון הוא מה היה הערך הטמון באמצעים המיוחדים לקראת המלחמה, והשני - האם האמצעים באמת היו פתוחים בשלושת הימים שלפני פרוץ המלחמה. עד היום אינני יודע לומר בדיוק מה היה הערך המודיעיני באמצעים, ואם יכלו לספק הערכה מספקת. לגבי מועד הפעלתם יש דיווחים שהמערכת היתה מופעלת ומנגד דיווחים שלא היתה מופעלת, כך שאינני יכול לפסוק. 

"לקראת המלחמה נערכו דיונים יום־יומיים, ולא רק בנוכחות ראש אמ"ן. דובר הרבה על אישיותו הדומיננטית של זעירא, שאולי הרתיעה אנשים מלהתבטא באופן שונה משלו. אך גם בדיונים שבהם לא היתה בעיה להתבטא, למשל בדיונים שערך אריה שלו, נשאלו הנוכחים אם מישהו חושב אחרת מהתפיסה שאמ"ן החזיק בה - וכמו בשיר, אף אחד לא קם. וזה מאוד עצוב ומקומם, גם אחרי כל השנים".

יומיים לפני תחילת המלחמה, "כשכבר ברור היה שתכף פורצת מלחמה", שיכנע אורי נעמן את ראש מחלקת איסוף, מנחם דיגלי, להיאבק על הפעלת האמצעים מול זעירא. "זה היה כבר מהלך של ייאוש", אומר נעמן, "לא הצלחנו להבין למה לא מפעילים את השלייקעס. דיגלי נתן לזעירא הצגה סדורה וברורה למה חייבים להפעיל את האמצעים, ובתגובה זעירא פתח עליו פה ואמר: 'תפסיקו להיות פאניקיסטים, אני אחליט מתי להפעיל את היכולות'. למיטב ידיעתי, בחמישי בערב היתה הפעלה טכנית לבדיקה, אבל את התוצרים אף אחד לא ראה".

ומה שמעתם כשהאמצעים הופעלו לבסוף?

"קיבלנו את האימות שהמצרים נערכים למלחמה אמיתית. וזה מה שהיינו צריכים, זאת הרי היתה המטרה של האמצעים האלה, לספק התרעה במקרים חמורים. היה לנו מספיק מידע קודם כדי לדעת שהמצב חמור; עשרה ימים קודם, בהרמת כוסית לכבוד ראש השנה, דיגלי אמר לנו בעצמו שבכל רגע יכולה לפרוץ מלחמה. האמצעים היו יכולים לחזק מאוד את התחושה שאכן מדובר במלחמה שעומדת לפרוץ.

"אני זוכר את עצמי ממוטט מעייפות, מחליט לחזור הביתה כדי להרוויח שעתיים או שלוש של שינה לפני שמתחילה מלחמה. אפילו אמרתי למש"ק שלי, שלמה, תקרא לי כשמתחילים לירות. כשהטלפון צילצל בבית והעיר את אמא שלי, היה לי ברור מה קורה. לבשתי מדים, לקחתי מאמא שלי את הסיגריות האחרונות שלה וידעתי שאני הולך למלחמה.

"הסיפור הזה לימד שאנשים צריכים להיות נטולי גאווה ויהירות, להסתכל על המידע שיש להם ביד, ואם הם חשים איום או סכנה לא לשתוק, לא לקפוא במקום, אלא לדבר, להתעקש, לצעוק, להגיע עד לדרגים הכי גבוהים. אני מתכסה בעובדה שהייתי רק סגן בן 23, אבל בדרגים הגבוהים ממני באמ"ן היו אנשים שלקחו מאוד קשה את כל מה שהתרחש, ואת זה שלא הצלחנו להעביר כלפי מעלה את המסר שעומדת לפרוץ מלחמה. הלקח הוא גם שכאשר יש לך בכיס יכולת שבעזרתה אפשר להגיע לחקר האמת, אסור לך לוותר עליה ברגעים קריטיים. בוודאי לא ברגעים קיומיים של ממש".

את זעירא לא היה צריך לשכנע באיכותם של האמצעים. בעדותו בפני ועדת אגרנט הוא ציין: "באו אלי אנשי המחקר ובנו לי קונספציה, שנראתה לי הגיונית. השאלה שאני שואל את עצמי: איפה הביטוח שלי במידה ואנשי המחקר טועים? הביטוח שלי היה [במקורות מסוימים, בעלי נגישות ואמינות מעולות], ואמרתי לעצמי: נניח שהם טועים, אזי אני מוכרח לקבל אינדיקציה חד־משמעית שהם טועים, באמצעות אותם המקורות. זוהי כל התורה על רגל אחת... יש לי פה [מקורות מעולים] דרכם אני אקבל את האינדיקציה האם קונספציה זו קיימת או מעורערת. זה בדיוק תמצית התמציות של המחשבה שלי".

פרופ' בר יוסף מתקומם: "מהעדות הזאת עולה שזעירא העריך את האמצעים המיוחדים יותר מכולם, ובכל זאת, הוא לא הפעיל אותם עד לרגע האחרון". 

ואתה מעריך שהמידע שהיה עובר שם היה משנה את תמונת המודיעין? 

"אני לא יכול לדעת מה היה עובר. אבל סביר להניח שלא סתם האמינו שותפי הסוד לפרויקט, שממנו יבואו האינדיקציות אם עומדת לפרוץ מלחמה. זה היה מבוסס על הניסיון שנצבר בהפעלת האמצעים, ולא על כרעי תרנגולת. יש בסיפור הזה פרדוקס גדול: דווקא האמצעים שנבנו כדי למנוע אפשרות שמצרים תוכל לצאת למתקפת פתע נגד ישראל הקלו באופן משמעותי את היכולת המצרית להשיג הפתעה. לא בגלל שהאמצעים כשלו במשימה, אלא בגלל שמקבלי ההחלטות הוטעו להאמין שהם פועלים, ולכן היו משוכנעים שלא יכולה להיות הפתעה מלאה". 

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו