כאורה, סיפורי הקרבות במלחמת יום הכיפורים כבר סופרו בכל כלי התקשורת. עשרות אלפי המילים הנכתבות, נאמרות, מצטלמות, מודפסות ומשודרות מדי חג כמו קושטו השנה באצטלה חגיגית: 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. אבל סיפור - כבר למדנו - יכול להיות מסופר בכל פעם באופן אחר.
סיפורם של יעקב ירדני ואיסר אורן מציג זווית נוספת לסיפור הקרב בתל א־סקי שבדרום רמת הגולן, שנחשב לאחד היעדים הראשונים של המתקפה הסורית; שני אנשים שיד הגורל הפכה אותם לשותפים מרגע לידתם ועד היום - כשהם סבים המפלרטטים עם הפנסיה. המלחמה ההיא מספקת רק תירוץ למפגש ביניהם. כמו תמיד בסיפורים הללו, אפשר לראות שהרצון לספר חזק כמעט כמו הרצון לחיות.
* * *
סגן יעקב ("ינקי") ירדני היה טייס סקייהוק בבסיס חיל האוויר ברמת דוד בסוף הקיץ של שנת 1973. על אף התרגשותו מהקריירה הצבאית, הראש שלו היה נתון באותם ימים בתכנון חתונתו, שהיתה אמורה להיערך ארבעה ימים לאחר צום יום הכיפורים. כמה ימים לפני יום הכיפורים החלו הלחשושים להפוך לדיבורים קונקרטיים, שהגיעו גם לאוזניו של ינקי. משהו עמד להתרחש. "אף אחד לא דיבר על מלחמה", נזכר ירדני. אבל זו, כידוע, אכן פרצה. בשלוש בצהריים המריאה רביעיית המטוסים הראשונה במטרה לתקוף כוחות שריון סוריים, והטייס הצעיר ינקי היה בה. בטרם הספיק לזהות מטרות הקשר צרח בקולי קולות, ואז נשמע פיצוץ אדיר שהפר את השלווה באמצעות כדור אש ענק בצבעים של צהוב ושחור. המטוס התפרק לשתי חתיכות והסתחרר במערבולת אש מטה.
"זה היה כמו לקבל פטיש בראש. העוצמה היא כל כך חזקה, שברגע הראשון אתה לא מבין מה קורה לך - ופשוט קופא", משחזר ינקי. הוא מצליח להתאושש במהירות, לנטוש את המטוס בזמן ולהינצל, רוח מערבית מנפחת את המצנח שלו, אך הוא מתגבר גם על זה, אם כי בנחיתה נפצע ברגלו. "אני זוכר שדה קוצים ובזלת, וכשנעצרתי לא הצלחתי עדיין להבין סופית איפה אני נמצא, אם כי באינטואיציה הערכתי שאני בסוריה. אני זוכר בעיקר את היובש בפה, שהיה חריג בעוצמה שלו. ליתר ביטחון התחלתי לרוץ מערבה, לכיוונה של השמש, במחשבה שזהו הכיוון של ישראל. מהר מאוד הבנתי שאני בכיוון הנכון כי בעודי רץ, הסורים התחילו לירות עלי, ובכלל לא חשבתי על הפציעה. רצתי כמה קילומטרים לכיוון שלט שהיה במקום. ידעתי שכשאגיע לשלט, אוכל לקבל אינדיקציה ברורה יותר לגבי מיקומי. כשהתקרבתי ראיתי את הגב של השלט, וכשהקפתי אותו, ראיתי שזהו שלט המורה כי במקום יש שדה מוקשים. זה היה השדה שממנו הגעתי בריצה. הצלחתי להבין לרגע מה מתרחש ולהודות למזלי הטוב, ואחר כך ראיתי בטונדה ענקית. החלטתי להסתתר מאחוריה בתקווה שמישהו יבוא להציל אותי, כשבכל אותו זמן נמשכו ההפגזות ברקע ואש ארטילרית כבדה לא פסקה".
בשעות שנקפו הוא ניסה להזעיק עזרה באמצעות מכשיר הקשר, אך שום קול לא נשמע מהעבר השני. הערב התחיל לרדת וינקי הבין שהוא חייב לחשוב על דרך פעולה. אלא שאז נהמת טנקים נשמעה מרחוק, ובתוך שניות הגיעו הטנקים סמוך למקום שבו הסתתר. ינקי זיהה מייד שמדובר בטנקים ישראליים ופתח בריצה ובצעקות אל עבר הכוחות הישראליים. הם הביטו בו בחשדנות שכן לא האמינו שחייל ישראלי יכול להימצא במקום שכזה. באותם רגעים הוא היה בטוח שנוכח פציעתו זכה בכרטיס חזרה הביתה, אלא שאז גילה שהטנקים הישראליים בדרכם לתגבר חיילים מגדוד הצנחנים שנקלעו לקרב עם הסורים בעמדת התצפית בתל א־סקי, והפינוי שלו ייאלץ להידחות. ינקי לא היסס: "נפלתי לתוך הטנק והמשכנו הלאה בלי שהיה מקום לשבת". כשיגיעו למקום הקרב, חרף הפציעה ברגל, ישתתף ינקי בקרב לצד השריונרים.
ריחות של מלחמה
בפרוץ המלחמה הבחור הצעיר איסר אורן היה שריונר ששהה בביתו, כיוון שאחותו התחתנה ימים ספורים קודם לכן, והוא זכה לבלות עם משפחתו החיפאית. ריחות המלחמה אמנם היו באוויר, אבל כשהוקפץ בבהילות למחנה נתן, המילה מלחמה עדיין לא נאמרה מפורשות. איסר הגיע לבסיס, אך מצא אותו ריק לחלוטין. הוא הוטס במהירות לבסיס מחניים שבצפון. כיוון שהגיע באיחור, הוצב כמפקד טנק ופיקד על חיילים שלא הכיר קודם לכן. פלוגתו סופחה לחטיבה 188, אותה פלוגה שנקראה לעזור לכוח הישראלי שנקלע לקרב שכלל לא היה מתוכנן בשלב כה מוקדם במלחמה. "לקראת שעות הצהריים של אותו היום התחלנו להבחין במטוסי קרב שנעו לכיוון סוריה, אך עדיין לא הבנו באופן מוחלט שמדובר במלחמה. אני זוכר שהתחלנו לנוע בצירים המסומנים לכיוון סוריה כי הטנקים לא יכלו להתקדם על אדמת הבזלת".
בשלב הזה הקרבות הופכים קשים עד מאוד. חיילי גדוד 50 (הנח"ל המוצנח) וחטיבות 7 ו־188 מופגזים ללא הפסקה על ידי כוח גדול מהם בהרבה, וטנקים שמנסים לחלץ את החיילים שנקלעו לתל עולים באש. בסביבות שמונה בערב פוגעים רסיסים של טיל בטנק של איסר, והוא נפצע קשה בראשו. חלק מחיילי השריון נהרגים, חלק נופלים בשבי וחלק נפצעים, אך מצליחים להגיע בשארית כוחותיהם לתל. "אני זוכר את הפגיעה במעומעם, כמה רגעים ואז איבוד הכרה מוחלט שיימשך כמה שבועות". בעקבות פגיעת הרסיס החלו פניו של איסר להתכסות בדם סמיך. על פי תחקיר האירוע ועל פי הסיפורים שסיפרו לו חבריו, איסר התיישב במושב המפקד בטנק, והיה עדיין בהכרה, אך לא היה מסוגל לדבר. הטנק החל להתמלא בדם והכאוס שלט.
הקרב על תל א־סקי הסתיים עבור הטייס והשריונר הצעירים כאשר זחל"ם (רכב קרבי משוריין; ע"ר) פינה את שני הפצועים במהירות לקבלת טיפול רפואי. תוצאות הקרב ידועות: 35 הרוגים, פצועים רבים ונזקים הרסניים לטנקים אשר איכלסו בתוכם את החיילים הישראלים בשעת חילוץ ובשעת קרב.
כמתבקש, כאן מתחיל החלק שבו גיבורי הסיפור חוזרים לחייהם לאחר מפגש לא מורגש על אותו זחל"ם, כשהם פצועים ומדממים. איסר אורן, שברישומים הופיע עדיין בשם איסר סוסנובסקי, שכב בבית החולים רמב"ם שבחיפה בלי שאיש מבני משפחתו ידע היכן הוא נמצא. "הם חיפשו אותי בכל הארץ ולא ידעו שחזרתי קרוב לשכונה", הוא אומר וצוחק. במקביל יעקב ירדני, חוזר אף הוא לשכונתו בחיפה - לא רחוק מביתו של איסר. "אני הייתי בטוח כל השנים שאם ינקי לא היה נפצע ברגל, אותי בחיים לא היו מחלצים", אומר איסר ומתכוון לכך שכשנפצע והיה תלוי בין חיים למוות שמע שיש במקום "טייס שבשבילו הגיע החילוץ".
ינקי זוכר את הסיפור אחרת לגמרי. "אני הייתי בהכרה כל היום הזה, הפציעה ברגל לא הרדימה אותי וכל הזמן הזה ידעתי שאיסר הוא כרטיס היציאה שלי לטיפול רפואי ולעזיבת הקרב בתל א־סקי".
עד שפונה בזחל"ם, ינקי נחשב נעדר. ארוסתו, ששירתה כפקידת מבצעים באותה טייסת, התבשרה כי הוא "באוויר" במשך שעות ארוכות. "מכיוון שהיא הבינה בדיוק מה המשמעות של 'באוויר' וידעה שהדבר לא הגיוני אחרי כל כך הרבה שעות, היא התחילה להכין את עצמה לאפשרות שהיא לא תראה אותי יותר. כבר חשבו איך מודיעים למשפחה שאני נעדר", מספר ינקי.
הוא התעקש לחזור לטייסת כשאחת מרגליו מגובסת ונשאר כמעט עד סוף המלחמה. שלושה ימים לאחר הפציעה שלו התקיים סוף סוף טקס החתונה המיוחל. "התכנון המקורי היה להתחתן בבסיס רמת דוד, אך בסוף התחתנו בבית, ובסיום גירשנו את האורחים וכיבינו במהירות את האורות מחשש להפגזות". לקראת סוף המלחמה הותר לינקי לשוב לטוס והוא יצא למשימה בסיני. גם הפעם מטוסו נפגע על ידי טיל אוויר־קרקע והוא נאלץ לנטוש אותו. "לקחו אותי לשיחה ואמרו לי 'אתה לא טס יותר'".
באותו הזמן איסר היה עסוק בשיקום אינטנסיבי שכלל כמה ניתוחים. בד בבד הוא ניסה לחבר את חלקי הפאזל הרבים שהיו חסרים לו. איסר מספר שהרופאים שניתחו אותו הצליחו "לשמור עלי יפה, ולשמחתי השיער המתולתל שלי, שלא כל כך אהבתי בילדות, הצליח להסתיר היטב את הפציעה החמורה". איסר השתקם, אך הנס האמיתי של חייו, להגדרתו, התרחש כששהה בבלגיה במסגרת יוזמה של משפחות שאירחו פצועי מלחמה ישראלים. "פגשתי את מי שהפכה לאשתי ולאם ארבעת ילדיי, שלימים הפכו אותי לסב לשני נכדים", הוא אומר בגאווה.
הפי הנד? עדיין לא, יש עוד טוויסט בעלילה. בשנת 2009 פירסם ההיסטוריון הצבאי, אל"מ משה גבעתי, את ספרו "בודדים על התל - קרב תל א־סקי במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת רעות). הספר ביקש להביא להכרה את סיפור הקרב המלא, והוא מגולל פרשת קרב שכוללת מעשי גבורה וחברות דרמטיים בחזית הצפונית."אתה יודע מה קרה לאחר פרסום הספר?" מחייך איסר חיוך גדול. "סיפור הפציעות של שנינו כמו נכתב מחדש. המלחמה, ובתוכה האירוע הזה ששינה את חיינו, מקבלת תפנית של ממש. אני הרי הייתי בטוח שבזכות ינקי פינו אותי - במשך שנים ניסיתי לברר מה התרחש שם, אבל בכל פעם שניסיתי, פגשתי רק את העובדות המצערות - רוב החברים שלי לקרב הזה נהרגו".
מפגש מטלטל
פרסום הספר של גבעתי מציף מחדש את הטראומה ומדרבן את ינקי ואת איסר להיפגש לראשונה לאחר 35 שנים, מפגש ששניהם מגדירים כ"עוצמתי ומטלטל למדי". "הספר השלים לנו פערים, אבל בעיקר עזר לנו לראות את התמונה הכוללת של הסיפור שלנו", אומרים השניים. אגב, מאז בכל פעם שהם נפגשים, צצים זיכרונות קטנים וחדשים, שרק הופכים את הסיפור שלהם לשונה ולחדש פעם אחר פעם. "כן, אני מסכים בהחלט עם ההגדרה שזה סיפור חדש", מחייך ינקי, והשניים אומרים: "נפגשנו גם כדי שהסיפור שלנו ייכתב שוב מחדש ונבין את הקשר בינינו". ינקי מוסיף: "מובן שחזרתי למקום שבו הכל התרחש. צילמתי וניסיתי להבין שוב ושוב מה באמת קרה שם. בזמן שאתה מנסה להבין, פתאום אתה קולט שעברו 40 שנים".
ומה כיום? שני החיילים, ששנים רבות חלפו מאז אותו קרב עקוב מדם ששינה את מסלול חייהם, עדיין נמצאים בקשר. ינקי, 62, מגיע לביקורים בביתו של איסר, 59, שברמת השרון. אפשר כבר לנחש שינקי מתגורר אף הוא ברמת השרון, כי כפי הנראה יש דברים שמסומנים מראש. איסר עובד עם נכי צה"ל, ונפגש פעמיים בשנה עם ניצולי הקרב בתל א־סקי, ואילו ינקי המשיך לשרת בחיל האוויר עד גיל 40 והשתחרר בדרגת אל"מ. כיום ינקי מנהל את שלוחת אוניברסיטת בן־גוריון באילת ונהנה לשחק עם ארבעת נכדיו. הסיפור הזה היה יכול לקרות לכל אחד, אבל בסופו של דבר, הסיפור הזה קרה לנו.
* * *
הקרב על תל א־סקי
גבורה או הפקרות?
בצהרי יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, נשלחו ארבעה חיילים ונהג מילואים לאייש עמדת תצפית בתל א־סקי, במטרה לדווח למפקדת הגדוד על תנועות הסורים.
כשעתיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים בהתקפה סורית על כל מוצבי רמת הגולן, שהפתיעה את הכוח הישראלי שהיה על התל, וכעת כותר. ביומיים שבהם התנהל הקרב, בוצעו שלושה ניסיונות חילוץ בפיקודו של מפקד הגדוד יורם יאיר: הראשון נכשל, ובמהלכו נהרגו 12 חיילי נגמ"שים ושניים נפצעו; השני, באמצעות נגמ"ש מוצנח, נכשל אף הוא, וגבה את חייהם של חמישה חיילים; ואילו בניסיון השלישי, לאחר פעולת הטעיה שביצע אחד החיילים והדיפת הכוח הסורי מהתל, הגיע כוח החילוץ למוצב, חילץ את החיילים שהיו בו ופינה את גופות ההרוגים. התחקיר בספרו של גבעתי מראה שהסורים העריכו שכוחות ישראליים גדולים יותר שומרים על התל, ולכן היססו להתקדם דרומה לעבר היישובים הישראליים שבדרום רמת הגולן. המוצב אמנם כותר על ידי יחידת הקומנדו הסורית, אך נשאר בידיים ישראליות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו