יום הולדת בשדה הקרב

מכל ימי ההולדת שחגגתי במהלך השנים, המוזר ביותר היה זה שחל ב־16 באוקטובר 1973. באותו יום מלאו לי 28 שנים, אבל כמעט לא היה לי זמן לחשוב על כך ובוודאי לא לחגוג את האירוע, כי היינו בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

למרות שחלפו בדיוק ארבעים שנה מאז, אני זוכר את היום הזה היטב. זה היה יום שלישי בשבוע. בדיוק עשרה ימים לאחר תחילת הקרבות. לא ידענו ששמונה ימים לאחר מכן תוכרז הפסקת אש.

הגעגועים לרעייתי הצעירה עליזה ולשני ילדיי הרכים (דרור, בן חמש וחצי, ומיה, בת שנה וחצי) הרקיעו שחקים. מצב הרוח היה ירוד ביותר. יום קודם לכן פירסמו לראשונה כלי התקשורת כי מספר הנפגעים של צה"ל מאז תחילת הקרבות הגיע ל־656 הרוגים ולכ־2,000 פצועים. לאחר מכן המספר גדל והגיע בסופו של דבר ל־2,569 הרוגים ולכ־7,500 פצועים.

בשעת בוקר מוקדמת, לפני שגלגל השמש הפציע במזרח, עלינו על הזחל"מים בתום לילה כמעט ללא שינה - בדרכנו לרכס המשקיף על תעלת סואץ בטווח של כ־8 ק"מ מול העיר איסמעיליה. הייתי סמל מחלקה בפלוגת חרמ"ש. במהלך הנסיעה טפחו על שכמי כמה מחבריי למחלקה. "מזל טוב ליום ההולדת", אמר שמוליק בחצי חיוך. "תיארת לעצמך פעם שתהיה בסיטואציה כזו ביום הולדתך?" שאל גבי. "איזה יום, איזה יום, בטח לא תשכח את היום הזה אף פעם", פלט יקי. "נו, יהיה לך מה לספר לנכדים", לחש דודי. כולם צדקו.

פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, החלו לנחות עלינו טילי סאגר ופצצות מרגמה. עשרות טילים ירדו מהשמיים כמו שבר ענן. קפצנו מהזחל"ם מבוהלים ומפוחדים, וניסינו לתפוס מסתור, אבל לא היה היכן להסתתר, כל הרכס היה חשוף לחלוטין. כל אחד נמלט לכיוון אחר עם הקסדה לראשו, החגור על גופו והנשק בידו, ונשכב על האדמה זרועת האבנים והדרדרים.

אף פעם בחיי לא חשתי חוסר אונים כזה. אינך רואה מולך חיילי אויב שאתה יכול להשיב לעברם אש. אינך מבחין בטנק או במטוס שממטיר עליך אש תופת, אלא הטילים והפצצות נוחתים מהרקיע, כאילו משום מקום.

הסיוט הזה נמשך דקות ספורות, אבל הוא נראה לי כמו נצח. למזלנו, חוץ משני חיילים שלקו בהלם ועוד שני חיילים שנשרטו קלות, יצאנו בשלום מהאירוע המפחיד הזה. כשהאש פסקה, חזרנו לזחל"ם שלנו והתחבקנו. היינו מאושרים. גבי היה חיוור כסיד וידיו רעדו על ההגה. דודי סיפר כי השתין במכנסיים מרוב פחד. שמוליק התחיל קצת לגמגם. "זה היה ממש קטע מההה־סס־רר־טים". גם החיילים האחרים מהפלוגה, שהיו בזחל"מים האחרים, יצאו פחות או יותר בשלום מהאירוע המצמית הזה, שמעביר חידודין בגופי כל אימת שאני נזכר בו.

שתינו מים חמים מהמימיות ומהג'ריקנים, והמשכנו לנסוע לעבר הרכס. למרות שאינני שומר מצוות ואינני נוהג להתפלל (רק ביום הכיפורים) עצמתי את עיניי וביקשתי מאלוהים: "היום יום ההולדת שלי, יש לי רק בקשה אחת ממך: שמור עלי, תן לי לחיות, אני רוצה לצאת בשלום מהתופת הזו ולחזור הביתה ולראות את רעייתי וילדיי. אל תשאיר אותם יתומים קטנים ללא אב, אנא ממך".

פתאום הרגשתי הקלה. היתה לי תחושה טובה שבקשתי התקבלה. באותו ערב, כשיצאנו לגונן על הטנקים מפני טילי כתף מצריים, הומטר לעברנו לפתע ברד של קטיושות ופצצות מרגמה, אבל הפעם הייתי קצת פחות דרוך ומתוח. היתה לי הרגשה שמישהו שומר עלי.