האזעקה הגיעה עד שווייץ

ב־1973 היו רק שתי תחנות רדיו, קול ישראל וגלי צה"ל. אריק איינשטיין הקליט את "אמא אדמה", שלמה ארצי את "שיר בבוקר בבוקר", גבי שושן את "שש עשרה מלאו לנער", רותי נבון את "בין האצבעות", ואבנר גדסי את "נפרדנו כך". באותו קיץ הוציאה כוורת את "סיפורי פוגי", בלי להעלות בדעתה שגם ארבעים שנה אחר כך היא עדיין תהיה הדבר הכי חם בסביבה.

בטלוויזיה שחור־לבן שלנו הקרינו את "חדווה ושלומיק", עם מנחם זילברמן הקיבוצניק. ליוצאי טקסס בישראל הציע ערוץ 1 את המערבון "בוננזה", והמחלקה הערבית של רשות השידור הפתיעה עם סמי וסוסו וזוזו מוסא. מספר הטלפון שלנו היה מקסימום בן שש ספרות, ולמכשיר עצמו היתה חוגה. לי היה הרבה שיער, שכיסה על לא מעט חצ'קונים. הייתי בן 15 וניגנתי באורגן חשמלי מדגם פרפיסה בלהקה החד־פעמית "אחוז בננה". אשתי היתה אז ילדה חמודה בת שש. הארטיקים נמכרו באריזת קרטון מלבנית שעליה מצויר אסקימוסי, והם היו של חברת "ארטיק". בשבת אכלנו בורקס וביצה קשה, אבל סרטי הבורקס עוד לא ידעו שהם סרטי בורקס, ולמרות שאלוהים היה קיים גם בסבנטיז, אורי זוהר עדיין היה חילוני.

בחופשת ראש השנה נסענו לטיול משפחתי בשווייץ. הכל מסביב היה ירוק ופסטורלי, כמו שמקובל עד היום בחלקים הטובים של אירופה. ב־26 בספטמבר נכנסנו אני ואחי למופע של האבנים המתגלגלות בעיר ברן. לפני המופע נוגן קטע אינסטרומנטלי ארוך של אלטון ג'ון בשם "הלוויה לחבר", שעל פי הרשומות יצא לאור ב־5 באוקטובר 1973. בדיוק בערב יום הכיפורים.

הידיעה על המלחמה ניערה אותנו. בלובי שודרו תמונות מזעזעות של חיילים ישראלים במעוזים מובלים לשבי על ידי המצרים. ישבנו מול הטלוויזיה בדיכאון נורא, ולא האמנו. כילד זכרתי את הניצחון הגדול של ששת הימים ואת תחושת ה"אין עלינו". התמונה שנחרתה בראשי היתה של המוני המצרים שברחו ואת הנעליים שהשאירו אחריהם. לא הבנתי איך יכול להיות שעכשיו הם תפסו אותנו לא מוכנים, וידם על העליונה. והכי משונה היה לראות את כל זה מרחוק, מוקף בשלווה המוריקה של שווייץ ומרגיש אשם שאתה לא נמצא היכן שאתה אמור להיות.

אני זוכר את אבא שלי רץ לטלפון וצועק ומזיע בניסיון להשיג לנו מקום בטיסה ארצה. אחי הבכור מיקי בדיוק השתחרר מצה"ל, ואחי יואל היה לפני גיוס. חיכינו כמה ימים בלי מצב רוח ובלי תיאבון, רצינו רק לחזור כבר לארץ. באחד הבקרים בסופרמרקט המקומי פגשנו בגברת שוויצרית, ואמי ניסתה לפתח איתה שיחה בצרפתית בענייני המלחמה. אני זוכר את ההלם על פניה כשהגברת המגונדרת הודתה שאין לה מושג על מה מדובר. זה גם לא עניין אותה. היא היתה עסוקה בהשוואת יוגורטים, ולא עניין לה את קצה החוטם מה שקורה בחור הזה שקרוי ישראל. באותו רגע הבנתי שבתור עם אנחנו כנראה די לבד בעולם הזה, וצריכים לדאוג לעצמנו.

חזרנו לארץ אחרי שבוע. כל אחד מבני המשפחה חיפש איך הוא תורם למאמץ המלחמתי. אחי המשוחרר לא גויס, אבל הצטרף למל"ח (ראשי תיבות של "משק לשעת חירום", או "משהו לעשות חייבים"...). הוא נהג במשאיות עם כל מיני סחורות ברחבי הארץ.

בכלל, בימי המלחמה נשבה בארץ רוח חזקה של התנדבות. מי שלא עצר טרמפ ללובש מדים נחשב בוגד, ובצמתים עמדו אימהות וחילקו סנדוויצ'ים חינם לחיילים. את הכיתה שלי גייסו לכל מיני עבודות, מעזרה בקטיף פירות וירקות, דרך אריזת חבילות לחזית, ועד שמירה על בניינים בלילה (שלא יברחו מהמדינה, כנראה). היה כיף. תחשבו על זה: בנים ובנות בגיל המתאים, לבד, כמעט בלי שום השגחה, לילות וימים למען המולדת... אתם יכולים לתאר לכם איך זה נראה.

בעת ההיא גם נדבקתי במחלת המלחמות המשונה שלי. תחושת ריגוש המלווה ברצון עז לקטוף תפוזים ולארוז חבילות שי לחיילים, גם כשיש מלחמה בבוסניה. התחושה הזו חזרה ותקפה אותי גם במלחמת המפרץ ובעוד הזדמנויות. אבל בזה יטפלו פסיכולוגים בבוא העת.

ב־73' נחתה פה רכבת אווירית מכובדת של אמנים, שחוילו עוד בנתב"ג ונשלחו מייד לחזית. היה מרגש לראות את דני קיי, מייק ברנט ואנריקו מסיאס מופיעים במדי צה"ל. ולצוות ההווי של מתי כספי ושלישיית התאומים הצטרף בהופעת אורח בחור צעיר ושמו לאונרד כהן.

מספרם הרב של הפצועים וההרוגים הביא את העצב כמעט לכל בית. באותן שנים עבד אבא שלי במיזם גדול עם משפחת לוי מאיטליה, מחלוצות תעשיית הניילון. הם הקימו יחד מפעל במגדל העמק בשם "נילית". הבן הבכור מאוריציו, שהיה נהג מירוצים באיטליה, היה הישראלי הראשון שייבא לארץ פורשה קאררה. הוא היה מבוגר ממני ב־12 שנים, ואת היום שבו לקח אותי לסיבוב במכונית החדשה שלו לא אשכח אף פעם.

מאוריציו היה ציוני נלהב, עלה ארצה לבדו והתגייס לצה"ל בגיל מאוחר. הוא שירת כנהג טנק וזכה לכינוי "הפנתר", בגלל יכולות הנהיגה שלו. ביום הרביעי ללחימה בסיני, הטנק שלו ספג פגיעה ישירה של טיל סאגר, והוא ומפקד הפלוגה שלו נהרגו. הוא היה בן 28.

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו