הייתי בן 35, מהמבוגרים בחיילי המילואים ששירתו במלחמת יום הכיפורים בחטיבה של נתן (נתק'ה) ניר, באוגדה של אברהם אדן (ברן). עשיתי מעט שמירות ושליחויות על קו האוגדה־חטיבה, ושוחחתי ארוכות עם אברהם צביון מהמדרשה בשדה בוקר על עבודת המוסמך שלו, שדנה ברב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק.
המלחמה ההיא נצרבה בזיכרון לאורך ימים. גם הזוטות. היו הפצצות והפגזות וקרבות שי"ן בשי"ן נגד הדיביזיה המצרית ה־25, שהסתיימו בהצלחה. חוקר השבויים דני ליטני ואני נקלענו להפגזה ארטילרית משולבת בהפצצה מצרית מהאוויר, והתחפרנו בחול.
לעזאזל, נדר ליטני, אם אני יוצא מכאן בחיים אני מתחתן. בדיחה, אבל אחר כך חלפו השנים ודני לא הזדרז לשאת אישה, ובכל פעם שנפגשנו הזהרתי אותו כי ברווקותו הוא מסכן את חיי שנינו, וצחקנו, ולא רק צחקנו. לא מאמין באמונות תפלות, ובכל זאת, הנדר הפתוח לחץ עלינו.
יום אחד, בימי מלחמת לבנון הראשונה, קיבלתי הזמנה. הוא נשא לאישה את תמי, בכירה בתקשורת. "נדרשה לי עוד מלחמה כדי להגיע לחתונה", הזכיר לי השבוע, "אבל אתה היית עסוק ולא באת". הפעם צחקנו בפה מלא.
והיה המפגש עם העיתונאי נחום פונדק, שהכרתי במחיצת עמיתיי, אהד זמורה וזאב שיף. הוא נשלח לחזית מטעם דובר צה"ל, ושוחחנו תחת הפגזה כשקיבל הוראה לחזור לתל אביב. מה זה יכול להיות? שאל ברטט. חיפשתי בדמיוני תסריט מרגיע. אולי דובר צה"ל רוצה לשלוח אותך לסקר את הקרבות בצפון? כן, אולי. שנינו לא האמנו בגירסה שבדינו במוחנו הקודח. התבצרנו באשליה.
הוא התרחק לאיטו, תחת הרעשת התותחים, ואני התבוננתי בעורפו, ושנינו הבנו כי משהו כבד מנשוא אירע לבנו הלוחם אורי, וקיווינו שנפצע, אך לא העזנו לומר. פונדק נסע לתל אביב ולא ידע כי בנו נהרג כמה קילומטרים ממנו.
בצהרי אחד הימים אירגנו לי צ'ופר מיוחד. למטה האוגדה הגיע טייס המסוקים האגדי, אורי ירום. הצמידו אליו מעוטר צל"ש נודע - הקצין עמי רדיין, שהיה ראש מטה האוגדה, ומישהו היטיב עימי והעניק לי את המקום השלישי במסוק.
ירום היה ללא מורא. הוא טס מעל כוחות היבשה של צה"ל, אשר ניסו להוביל את גשר הגלילים לעבר תעלת סואץ כדי לחצותה. רדיין התמחה בנושא. היו לו השגות, אך במלחמה פעל ללא לאות לקדם את הצליחה. הגשר נקרע והתנועה נבלמה, והמצרים הפגיזו ללא הרף, וירום החליט לנסוק ולצלול, לנסוק ולצלול, כדי לעורר את תשומת ליבם ולגרום להם להפנות את האש לעברנו ולהניח למובילי הגשר. הוא ורדיין - לימים דוקטור - שוחחו בלשון נמרצת, ואני שמרתי בפינתי על זכות השתיקה, אבל בשנים שלאחר מכן הייתי גאה בטיסה הייחודית במסוק הזעיר.
יום אחד נקלעתי בחברת רעייתי דנה לקבלת פנים מעוטת משתתפים. ירום, שהיה מספר סיפורים מושבע, תיאר לצחוקם של הנוכחים כיצד נסק וצלל, נסק וצלל מעל הגשר הישראלי שהתפרק. כן, אמר, והיה עימו גם קצין אחד, רדיין, ועוד חייל מילואים, שמועסק כעיתונאי ב"הארץ", ושמו רן כסלו.
על זה לא יכולתי לעבור בשתיקה. "שום רן כסלו", התפרצתי לדבריו, "אני ישבתי מאחוריך במסוק". והוא בקול עליז ורועם העיר, כמי שלא אכפת לו - "שיהיה כך". ועד מותו ב־2012 לא ביררתי אם אכן טעה בזיהוי, או סתם ביקש להתגרות בי.