מכשיר הקשר התחיל להשמיע קולות. "דמשק, 22 פלוס 7", אמר הקול ברוסית. החיילים הישראלים שהאזינו מצידו האחר של הקו, אי שם בבסיס צבאי על גבול סוריה, לא הבינו מה הם שומעים. שלושה דיווחים לכאורה חסרי משמעות, שמות ומספרים לא ברורים. ואז בדיווח הרביעי הגיעה שאלה: "מה זה המספר השני?" ומישהו ענה: "זה מספר הילדים".
40 שנה עברו מהרגע ההוא, בתחילת אוקטובר, שבו היה שוניה פכט חייל צעיר שהאזין לאותו קשר רוסי. 40 שנה שבמהלכן הספיק להתקדם עד דרגת סא"ל, בתפקידו האחרון כסגן מפקד יחידת מחשב במודיעין. "רק אחרי השאלה הזאת הבנו שעומדים לפנות את משפחות היועצים הסובייטים מסוריה, וזו עובדה שהמחקר, עם הקונספציה, לא רצה לקבל", הוא אומר. גם עכשיו, כאיש מודיעין, לא נוח לו לפרט את מה ששמע אז, את ההערות שאילו היו מתייחסים אליהן ככל הנראה ברמות הפיקוד הגבוהות, אולי היינו יודעים לעשות את החשבון המתבקש ולהבין שמשהו עומד לקרות. כבר אז הוא הבהיר לבכיר בלשכת ראש אמ"ן שהידיעות האלו חשובות, אבל דווקא אז במפקדה שאלו: "למה אתה יוצר פאניקה?" וביקשו לבדוק את הדברים. יומיים לאחר מכן זה כבר היה קצת מאוחר מדי.
סיפורים רבים סופרו על הרמזים שהיו שם. אלו שחשבו שידעו, אלו שזיהו את הבאות, אלו שהתעלמו. אותה קונספציה שהובילה את אמ"ן להעריך שמצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל, ושסוריה לא תצא למלחמה בלא תיאום עם המצרים. כל אלו הובילו לכך שלמרות סימנים רבים שהעידו אחרת, ישראל לא היתה ערוכה כראוי למלחמת יום הכיפורים. רק עכשיו מעז שוניה לספר בפומבי את מה שעד היום הועבר כמעט רק במסמכים פנימיים של חיל המודיעין.
"גרצ'קואים" כינו אותם, המאזינים דוברי הרוסית, על שמו של שר ההגנה הרוסי דאז. הם השתייכו לצוות מסרגה, שהוקם ב־67' כדי להתמודד עם המעורבות הצבאית של המעצמה הסובייטית במזרח התיכון. שוניה, שעלה לישראל מאוקראינה בכיתה ח', שלט היטב בשפה ובמנהגי הקהילה הרוסית. הוא בכלל התגייס לקרבי, כשבאמצע נובמבר 72', באמצע קורס מ"כים, משכו אותו לשירות בחיל המודיעין. "היו לסובייטים כל מיני מאפיינים שידענו איך להתמודד איתם והכרנו אותם. הם נתנו אז ייעוץ לכוחות הסוריים ולמצרים. באוקטובר 73' התחילו להגיע ידיעות עם סימנים מעידים. היתה תחושה שהדברים הולכים לכוננות לפעילות מלחמתית, אבל לא באמת ידענו מה עומד לקרות".
בערך ב־2 באוקטובר עלתה תכיפות הדיווחים. "ב־5 באוקטובר כבר ניתנה שם הוראה מדמשק שייקחו את מספר הטנקים המקסימלי שיכול לנסוע ויחזירו אותו לכוחות. אלו היו סימנים מוזרים". לדבריו של שוניה, הסימן המכריע הגיע ב־4 באוקטובר בקווים האישיים של הסובייטים. אלו היו ערוצי התקשורת שיועדו רק לסובייטים בינם לבין עצמם, ללא קשר לסורים. "פתאום שמענו שם משהו חריג. הם צעקו. הם אמרו מספרים ומקומות. מקום, מספר, פלוס מספר נוסף. התבלבלו ביניהם, מה שלא היה אופייני להם כי הם היו מאוד מסודרים".
"התחלנו להפעיל את כל העולם, לדווח לממונים. האיש בצידו האחר של הקשר הציג את עצמו כראש לשכת ראש אמ"ן והוא שאל למה אנחנו עושים פאניקה. בלילה הגיע מסוק לקחת את ההקלטות לבדיקה, ואני מקווה שעד היום הם סיימו לבדוק", הוא אומר בציניות המתאימה לו. יומיים לאחר מכן, בשתיים בצהריים, החלה המלחמה.
שוניה המשיך לשרת בצה"ל 23 שנים נוספות. "היחידה נתנה התרעה ממגוון מקורות ותחומים, והקונספציה ניצחה את כולם. אני תקווה שאם אי פעם תופענה ידיעות מתריעות בגוון ובנפח כמו שהיה אז ב־1973, יתייחסו אליהן ולמי שעומד מאחוריהן ברצינות גמורה, כי זה בנפשנו".