איתן מנור קפץ ממקומו בבהלה. הוא היה בכוננות שגרתית בטייסת "החרב המתהפכת" של חיל האוויר, ואז הגיעה הקריאה ברמקול - "גש למבצעים". בתחילה לא הבין במה מדובר, אבל אחרי שהקמב"ץ הודיע לו שהוא יורד מלוח הכוננות לטובת "משימה מיוחדת", הוא אסף את הקסדה, החגור והנשק, והיה מוכן ללכת אל הלא נודע. ובכל זאת, ספק אם הוא דמיין איך זה ייגמר: מסוק הבל 205, שאפילו לא היה מסוק קרב, ייתקל מעל תעלת סואץ בשישה מיגים מצריים - ויוכל להם.
התקרית מורטת העצבים הזו אירעה ב־21 באוקטובר 73', ממש כמה ימים לפני סוף מלחמת יום הכיפורים. הצוות כלל שלושה: מנור עצמו (61), אב לארבעה, תושב מכבים־רעות, שהיה אז טייס צעיר בדרגת סגן; יגאל מור (76), אב לשלושה וסב לשישה מרחובות, שהיה קברניט המסוק; ואלכס סיון (67), אב לשניים, מחולון, שהיה המכונאי המוטס. מדי פעם בפעם הם מתראים במפגשים של הטייסת.
"המשימה שלנו היתה לטוס עם שישה אנשי מודיעין ולחצות את תעלת סואץ לכיוון מערב", משחזר איתן, "רצו לאסוף שם מידע, כי נאמר שיש באזור סוללות של טילי קרקע־אוויר. יגאל הוזעק במיוחד, לחץ את ידי, ואמר לי: 'איתן, ביקשתי שאתה תטוס איתי'. האמת היא שהייתי מופתע ונרגש מהבחירה. ליגאל יש קול רגוע כזה, וגם במצבים הכי מלחיצים הוא עדיין ידבר בשקט. כשהבנתי שאני טס איתו, ידעתי שהכל בסדר".
ישבו עם אצבע על ההדק
השלושה טסו במסוק בל 205, שבאותה תקופה שימש בין השאר להטסת כוחות ולחילוץ נפגעים. עם זאת, הוא היה מצויד גם בשני מקלעי מאג משני צדדיו, לשם הגנה עצמית. "יגאל הטיס את המסוק, אני ישבתי עם המפות על הברכיים וניווטתי", אומר מנור.
בשלב מסוים הם זיהו סוללת טילים מצרית, לא רחוק מהם. למבנה שבתוכו היתה הסוללה הם קראו "פיתה", בשל צורתו העגולה. הם נחתו לידו, ואנשי המודיעין ירדו במהירות וניגשו יחד לאתר. הצוות המתין בינתיים במסוק, עם האצבע על ההדק. "היתה תחושה שבכל רגע האויב עלול לתקוף", נזכר סיון, שמתוקף תפקידו היה אחראי להפעיל את מקלעי המאג. "לחיל האוויר לא היו אז מסוקי תקיפה. מכיוון שהתאמנו בתקיפת מטרות עם הרקטות ובירי במקלעים, הרגשנו די בטוחים ביכולת להגן על עצמנו".
בתוך זמן קצר הביטחון הזה עמד למבחן: פתאום הם ראו מטוסי מיג, שטסו היישר אליהם. לא פחות משישה כאלה. יגאל משך את ההגה, והמסוק קפץ באוויר בבת אחת.
"המראתי עם המסוק", אומר מור, "ושמרתי על קשר עין עם המיגים. אני מזכיר שטסנו מאוד נמוך, מצב שמעמיד אותנו בסכנה כי המסוק יכול להיפגע בגלל התנגשות בקרקע". המיגים הסתדרו במעין מעגל, והחלו לתקוף אותם. "דיווחתי שאנחנו נמצאים בגובה 150 רגל, ויגאל משך את ההגה למעלה תוך פנייה חדה לאחור", מוסיף מנור, "המיג יצא מצד שמאל, ופתאום אנחנו קולטים עוד מיג שמנסה לפגוע בנו".
המיג טס מול דלת המסוק
בשלב זה הזעיק מנור סיוע ממערך הבקרה של חיל האוויר. בקר הטיסה עידכן שהוא יזניק למקום מטוסי מיראז' כדי לסייע ביירוט, אבל המיגים המשיכו לתקוף: "באותם רגעים אלכס צועק לנו בכל רגע כשמיג מתקרב לעברנו, ויגאל צועק לו 'תירה, תירה'. צריך להבין שהמיגים נכנסו אחד־אחד. אם הם היו נכנסים בזוגות, אז באמת היינו בבעיה. זה מה שהציל אותנו באותו הזמן".
בדקות הללו, שנמשכו כמו נצח, נשמע מצידו הימני של המסוק צרור ארוך. סיון: "המיג היה ממש מול הדלת שלי. ואני ממש זוכר את הקסדה שלו ורואה את הטייס מולי. פשוט יריתי, וראיתי שהוא יוצא מהיעף ושובל של עשן שחור מאחוריו. הייתי בטוח שפגעתי בו". הוא המשיך לירות לעבר מטוסי האויב, אבל להפתעת הצוות, אלו פשוט "ויתרו" על התקיפה, פנו בחדות מערבה וניתקו מגע. אחרי זה חזר המסוק אל ה"פיתה", ואסף משם את אנשי המודיעין. יחד טסו כולם לבסיס רפידים, ונחתו בשלום.
בהגעה לבסיס נכונה לצוות אכזבה קטנה: הם ביררו עם המודיעין לגבי הפגיעה, כדי לבדוק אם הם הראשונים בעולם שמפילים מיג באמצעות מקלעים ממסוק. התברר להם שהמיג בכלל לא נפגע מהירי שלהם, אלא סבל מתקלה במנוע שגרמה לו לנטוש את המבנה. אבל למרות התקדים שפוספס, יש להם בכל זאת זיכרון נינוח אחד מסיומה של אותה משימה. "אני זוכר שיגאל טפח לי על השכם, ואמר: 'מנור, תודה על העזרה'", מספר איתן. "סרבלי הטיסה של כולנו היו ספוגי זיעה. כל מה שרצינו לעשות היה מקלחת צוננת".