ישראל - כמו תל אביב - היא ארץ בלי הפסקה. מין רחש בלתי פוסק. בין ראש חודש תשרי לבין שלהי אלול עמוסה מדינת היהודים באינסוף אירועים עד כי לעיתים הוויית חייה נתפסת במבט מן הצד כאילו כותרת רודפת כותרת, מעשה דוחק במשנהו, עובדה מתחרה בבאה אחריה, הכל בתזזית. בפועל מנפקים כל 12 חודשים רשימה בלתי נדלית של אישים המועמדים להיבחר לתואר "איש השנה". כרגיל, הבחירה קשה.
בצליל הסיום נראה היה כי מובן מאליו מי בעל התואר. בשאר אסד טבח בבני עמו בנשק כימי, וברק אובאמה, שכבש השנה את לב הקהל במופעיו בארץ, נתפס כמושיע הגדול של הדמוקרטיה והקידמה והאנושות. הנה־הנה ירוצץ את ראש העריץ ויגרום להדחתו וימוטט את ציר הרשע המתוח בקו טהרן־דמשק־ביירות.
אך רגע אחד אחרי הרגע האחרון, בזמן פציעות, הוא נטל בחולשתו ארכה ונמלט להיאחז בקרנות המזבח של הקונגרס האמריקני. זו מפולת מדינית. היא גרועה מאשר אלמלא שירטט קו אדום. אמנם הוא חייב להורות על תקיפה. הדבר הפך לאינטרס אמריקני. אך לפי שעה, אובאמה לא היה איש השנה בהתאם ללוח היהודי. אפשר שיהיה איש השנה לפי הלוח הכללי ב־31 בדצמבר. לאו דווקא לחיוב.
מי לא?
היו עוד מועמדים חיצוניים אלא שמהלכיהם טרם הבשילו. האביב הערבי הכזיב את המעטים שתלו בו תקוות. הגנרל המצרי אל־פתחי סיסי, שהדיח את האחים המוסלמים מהשלטון, ומשום מה לא זכה לחיבוק מארה"ב - היה מועמד בולט. אך בשלהי תשע"ג גורל מהפכת הקצינים שלו לוט עדיין בערפל. טרם הגיעה שעתו.
השנה המסתיימת מחר היתה דחוסה כקודמותיה, אולי אף יותר. במהלכה פחת המתח שליווה את עיסוקה במיזם הגרעין האיראני. לא פג העניין בו, להפך - אדישות העולם כלפי השימוש שעשה אסד בנשק הכימי נגד אויביו־מבית הבליטה עד כמה הסרכזות (הצנטריפוגות) בחסות האייתוללות - מסוכנות לשלום ישראל והעולם.
לישראל היה הישג מדיני מרשים בייזום המצור הכלכלי על איראן, שמכביד על טהרן עד עצם היום הזה. אך הוויכוח על הפעלת כוח צבאי להריסת המפעל, שהוא סכנה לאנושות, הגיע לפרקו ללא הכרעה. פרישת בני בגין, אהוד ברק ודן מרידור מהפוליטיקה יכלה להצביע מי הוא איש השנה, אבל היא חלפה כמעט ללא הד. לפיכך, בתבונה או בשוגג, הם אינם.
היו מועמדים רבים, חלקם בעייתיים. נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס כיווץ את הבג"ץ הציבורי לממדים מדאיגים; ובניווטו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין נסגרו תיקים, שמקומם בחדר החקירות של המשטרה או על ספסל הנאשמים. סגירת התיק המרכזי נגד אביגדור ליברמן - המאותגרת בעתירה לבג"ץ מטעם התנועה לאיכות השלטון - היא סיבה לדאגה. כדאי להאזין לטענות של הממונה על חקירת התיק, אביה אלף כלפי וינשטיין.
גם נטייתו של וינשטיין להוריד מסדר היום את הטענות לחתירה של אשכנזי וקציניו תחת שר הביטחון יכלה לזכותו בתואר. אך ברגע האחרון, בלחצו של הפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני, התיר וינשטיין למשטרה לחדש את החקירה הפלילית. נפתח צוהר לתקן את משגהו, והשנה הקרובה תעיד.
מבחינה זו ייתכן כי המועמד הראוי לתואר הוא האלוף עפרוני, שלא נס ולא חת ולא נסוג, ועמד על דעתו לחדש את החקירה במשטרה. רק שאיני מאמין כי היא תבשיל לכלל כתב אישום. גם נושא זה ממתין לאיש השנה בעוד שנה.
לכאורה, מערכת הבחירות יכלה לנפק את איש השנה. בתחילה היה המועמד הטבעי משה כחלון - מי שביצע את מהפכת הטלפונים הניידים והוריד את המחירים לצרכן וקרא תיגר על הנהגת הליכוד, אך גם הוא התכנס בפינת הזירה הציבורית בעמדת המתנה. תוארו הפוטנציאלי ימתין למבחן הבא.
במקביל היו העיניים נשואות אל בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן. ההסכם ביניהם להרכיב רשימה משותפת לכנסת נועד להבטיח את המשך המשילות בראשות נתניהו, אבל החליש באורח משמעותי את הליכוד. גם לולא העמיד נתניהו את עמיתיו בפני עובדה גמורה שההסכם נחתם, היו סיכוייו להיבחר פעם נוספת טובים. אין נתונים מוסמכים המעידים עד כמה המיזוג נתניהו־ליברמן העביר בוחרים לרשימות אחרות, בעיקר ל"יש עתיד".
מנהיג הסיעה יאיר לפיד היה מועמד טבעי. אולי צריך לבחור בו, ובברית הזוגיות שקיים במפתיע עם מצליח אחר בקלפי, נפתלי בנט. רק שכחצי שנה לאחר הקמת הממשלה אין שני ראשי הסיעות הצעירים יכולים להצביע על הישג בולט בחייהם הפוליטיים. אין עדיין שוויון בנטל הגיוס לצה"ל, ואין הוכחה שהתקציב של לפיד יציל את המשק הלאומי מפשיטת רגל.
הסקרים מצביעים על ירידה בכוחו של לפיד, נכון לעכשיו. הכל ייראה אחרת אם יעלה מחדש את המשק הלאומי על הפסים, והכל יסתיים באורח עגום אם לאו.
מפתיע במיוחד שגם האירוע המדיני אשר אמור לשנות את פני הסכסוך הישראלי־פלשתיני לא תפס מקום מרכזי. ציפי לבני ויצחק מולכו היו מועמדים טבעיים לתואר בהתחשב בחידוש המשא ומתן, שנקלע לקיפאון מזה שלוש שנים. מעבר להר הבעיות שהפרידו בין הצדדים השתרע מדרון מרתיע, שנשא בחובו את חידוש מעשי האיבה. אבל בהגיע השנה לסיומה היה עדיין העניין במהלכים המדיניים מזערי, שולי, על גבול השעמום וחוסר המודעות. אפשר כי בעתיד תתברר נטייה זו כבכייה לדורות, אבל מאז החלו המגעים הם לא ניפקו את איש השנה.
מי כן?
הבחירה נפלה על שניים, שהתנהלותם אפיינה את השנה - נוחי דנקנר וגבי אשכנזי. נכון לקבוע באורח חריג כי בשלהי תשע"ג איש השנה הוא באורח תקדימי דו־אישי, שניהם גם יחד. הם כה רחוקים, ובכל זאת מבצבצים דפוסי התנהלות משותפים.
הם נולדו לפני 59. נוחי הגיח לעולם עם כפית של כסף בפה. גבי חווה ילדות כלכלית קשה. האחד בן משפחה אמידה וותיקה בארץ, האחר ראה הורים הנאבקים על קיומם במושב של עולים שלחמו בתש"ח. גבי זיהה את הסיכוי לצאת מהמצוקה בפנימייה הצבאית והלך ברגל ממושב חגור לגימנסיה הרצליה. נוחי לא היה מפונק ורצה בכל מאודו לסיים קורס טיס. לא עלה בידו, אך טיפס לדרגת רב־סרן בחיל האוויר.
לנוחי שיחק המזל. אהוד אולמרט ציפצף על היועץ המשפטי לממשלה והעניק למשפחת דנקנר היתר נדל"ן פגום, שבאמצעותו המריא דנקנר אל ראשות המשק הישראלי. גם לגבי היה מזל, פעמיים. שר הביטחון יצחק (איציק) מרדכי רצה לראותו מחוץ לצה"ל, אך נאלץ למנותו לאלוף פיקוד הצפון. הוא הפסיד את תפקיד הרמטכ"ל והתהלך עגמומי בחיים האזרחיים עד ששר הביטחון עמיר פרץ מינה אותו למנכ"ל המשרד, ועם התבוסה במלחמת לבנון השנייה נסללה דרכו לתפקיד הנכסף של הרמטכ"ל.
לנוחי היה מגע־כסף לכסף. כל תמרון הצליח. הפירמידה שבנה העניקה לו כוח אדיר. הוא הקים בה חצר של נאמנים. אפילו שותפים בזכות עצמם היו בדרגה נמוכה ממנו. בכיריו קיבלו מיליונים וידעו מה לעשות בהם. אך הוא כה האמין ביכולתו שהשקיע את כל רווחיו באי.די.בי. והסתבך.
שניהם בנו קריירת־על עם סיפור פריך כאילו אין להם קשר עם התקשורת. לא התראיינו. קשריו המסועפים של גבי עם התקשורת התגלו במהלך פרשת הנייר המזויף הנושא את שמו של בועז הרפז. נוחי היה רגיש לכל מילה שנכתבה עליו. בעיקר אם לא היללה אותו.
שניהם חשו כי התקשורת אהבה לאהוב אותם, ולא ידעו כיצד להתמודד עימה כאשר הגלגל הסתובב לאחור. המיליונים והדרגות על הכתפיים לא שיחררו אותם מן הרגישות לכל מילה נטולת שבח וקילוס והערצה וחנופה בתקשורת. גבי לא היה מסוגל לקבל מרות של שר אזרחי. זה פעפע בליבו עוד זמן רב לפני שצץ שמו של יואב גלנט כמועמד לרשת אותו בלשכת הרמטכ"ל. גם נוחי היה סוליסט.
נוחי, שעמד בקשרים בלתי מובנים עם רב קבליסט, החל להאמין שהכל יצליח. כאשר יצא עם מיליארד דולר מהרפתקה כלכלית - שב אליה לסיבוב נוסף תוך התעלמות מהסתייגות עוזריו־מקורביו, ושבר את הראש. זמן רב קודם הגיע למסקנה כי אין דבר העומד בפני רצונו. חברה פרטית בבעלותו שהפסידה מיליונים הוכנסה לאי.די.בי. והציבור שילם. כשד"ר אילנה דיין עמדה לפרסם כתבה ביקורתית על אחת מחברותיו, הפעיל את בעלי "קשת" כדי למנוע את שידור התוכנית, והצליח לשבוע אחד, ולא הבין כי זה אסור.
השיא התרחש בקנותו את "מעריב" רק מפני שב"דה־מרקר" נמתחה עליו ביקורת קטלנית מתמדת בגלל הפירמידה הכלכלית שלו, שסגרה על המשק הישראלי. לא היתה הצדקה לעיסקה. אסור היה לבנקים לסייע בידיו, אבל מי יעז להשיבו ריקם? והוא כמעט סירב למכור את העיתון גם כאשר עיסקת "מעריב" הותירה אותו עירום ועריה מול האומה.
על מעלליו האסורים של גבי נכתבו הררי מאמרים. רובם להגנתו. התקשורת אהבה אותו והיתה עוינת כלפי אהוד ברק, ולא הבינה כי לא האישים חשובים אלא העיקרון שבלשכת הרמטכ"ל אסור להשתמש במסמך כוזב כדי להכשיל שר ביטחון ואסור לאסוף עליו מידע, ולא שהלשכה תקבל תצלומים מחפירים לצורכי המאבק הזה, ואם הרמטכ"ל אינו מגיב על כך - הוא שותף למעשים.
הררי הפעילות הפסולה של נוחי וגבי מצויים כבר ברשות הרבים. הם נחקרים על ידי רשויות החוק. נראה כי יש סיכוי רב שיתברר כי הם מכילים רכיבים פליליים. לא זה חשוב. הלקח של השנה המסיימת את קללותיה הוא שאנשים אלה - אשר לא היה להם זדון מלכתחילה - סירבו להכיר במגבלות הכוח ובמה שמתחייב משלטון החוק או מן הנורמות הנלוות אליו, וכך השחיתו את עצמם והדביקו במעשים האסורים את סביבתם הקרובה.
בשיא כוחם במטכ"ל ובאי.די.בי התפנקו להאמין שהכל מצליח; כל משאלה שהביעו מומשה גם אם היתה על גבול העבירה, ובוודאי אם היתה רק מכוערת ופגומה מוסרית.
נפילתם היא צערם. גם צער של מי שרצה לראות אנשים כמותם נוסקים כדין. אך בלימתם - פרי מאבק של מעטים נגד רבים בתקשורת ובפוליטיקה - מפיחה תקווה בבני האור.
כלתה שנה וקללותיה, אבל פרשיות נוחי וגבי טרם מוצו. גם השנה הבאה היא שדה מערכה ציבורית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו