אובאמה החליט: אסד צריך להיענש

לא קל היה להפיג השבוע את חששותיו של האזרח המודאג. אחרי שנתיים וחצי שהמזרח התיכון מדמם ברבבותיו, איימה לפתע האש לדפוק על דלתותינו ולהפיג את השלווה היחסית שממנה נהנינו עד כה בווילה הקלישאתית שבנינו בג'ונגל האזורי. הפער בין מאמצי ההרגעה להכנות הקדחתניות, בין קטל ההמונים סביב לשקט אצלנו ובין הפרשנויות המתונות לכותרות הצעקניות עשו את שלהם, והחזירו ללקסיקון היומיומי את התהייה הישראלית הכי בסיסית שיש: "מה יהיה"?

במילה אחת, התשובה המתבקשת לדברים היא שיהיה. משהו חייב להיות, כי פטור בלא כלום אסד לא ייצא מן הסיבוב הזה. יותר מדי זמן הוא קוטל ומהתל, נהנה מצירוף בלתי אפשרי כמעט של אירועים ומקרים שאיפשר לו לקבור כבר יותר מ־100 אלף מבני עמו (ממוצע של יותר מ־100 ביום!) ועדיין להישאר בשלטון. החולשה והגמגום שמפגין ממשל אובאמה יחד עם הקיטוב המתעצם מול רוסיה, חוסר העניין הבינלאומי בסוריה נטולת משאבי הטבע יחד עם החשש מעליית גורמים רדיקליים ולא מרוסנים לשלטון, העימות בין השיעים לסונים - ובתוך הסונים, בין האחים המוסלמים לסלפים - ואובדן הפחד של ממשלים ואזרחים באזור להרוג ולהיהרג - כל אלה גרמו לנשיא סוריה להאמין שגם הפעם הוא ייצא מזה בשלום.

אלא שכמו שקורה לא פעם, משהו השתבש. אסד - או ליתר דיוק אחיו מאהר, שמרכז את החלק העיקרי ונטול העכבות במאמץ לדכא בברוטליות את מלחמת האזרחים - עשה מבחינתו בדיוק את מה שעשה כבר כמה פעמים בעבר: הוא השתמש בנשק כימי. כמו לפחות בשלושה מקרים קודמים השנה, גם בשבוע שעבר שיגר צבא סוריה רקטות ובהן סארין לעבר ריכוזי מורדים, הפעם בשכונות המזרחיות של דמשק. הסארין נבחר בגלל קטלניותו, אבל גם בגלל נדיפותו המהירה יחסית; החומר אף דולל קודם לשיגור, כדי להבטיח שלא יותיר עקבות.

אבל צירוף של לחות גבוהה ורוחות חריגות - יחד עם העובדה שמדובר בדמשק שחשופה יותר לאמצעי תקשורת ומכאן גם להפצת סיפורים ותמונות - גרמו לכך שהפעם לא היה אפשר להסתיר: בישראל ידעו לקבוע בוודאות בתוך זמן קצר שאכן נעשה שימוש בנשק כימי. סביר שמידע דומה נאסף גם בידי גורמי מודיעין במערב, ולראשונה מאז הציב לעצמו ולעולם "קווים אדומים" להתערבות במלחמה בסוריה נאלץ הממשל בוושינגטון להורות על הכנות לפעולה.

העולם מתכוון ביזנס

השאלה המטרידה מה מותר השימוש בנשק כימי מרצח העם שהתבצע עד כה בסוריה נשארה תלויה באוויר, עדות לא רק לדו־פרצופיותו של העולם אלא בעיקר לחוסר יכולתו לומר את האמת הפשוטה: הבטן דורשת את הדחתו של אסד, הראש מזהיר מההשלכות האפשריות של פעולה כזאת.

הריאל־פוליטיק הזה, מקומם ולא מוסרי עד כמה שיהיה, גורם לכך שעל פי כל ההערכות בישראל, בארה"ב ובבריטניה (נכון לאתמול בבוקר, שעת הורדת כתבה זאת לדפוס), יבחרו האמריקנים בפעולה מוגבלת מאוד שתפגע באסד אך לא תפיל אותו. לכך גם מצטרפת רתיעתו המובנית של הנשיא אובאמה ממלחמות באשר הן; בראייתו, המורשת שלו היא אזרחית - פירוז העולם מנשק גרעיני והנחלת דמוקרטיות לילידים - לא צבאית. הסתבכות נוספת, בוודאי במזרח התיכון, לא באה בחשבון, בטח על רקע דעת הקהל האמריקנית שחוששת (ובצדק) ממהלך שתחילתו ברורה וסופו עלול להיות בעוד אלפי ארונות וטריליוני דולרים שידרדרו את המורל והכלכלה האמריקניים לשפל חדש.

לכן, הציפייה היא למהלך שיעניש את אסד על שהשתמש בנשק האסור וירתיע אותו משימוש חוזר, אבל לא לפעולה שתדיח אותו מהשלטון. מעין סטירת לחי כואבת במיוחד לילד סורר (ביחד עם החרמת כמה צעצועים אהובים ואזהרה שבפעם הבאה הוא יורחק לפנימייה), אבל הימנעות מנקיטת צעד שיתקן את התנהלותו מהיסוד.

תחת ההגדרה הזאת, חיפשו השבוע האמריקנים מטרות שיעבירו מסר שיהיה ברור אבל לא קטלני. על הפרק היו מפעלים ומאגרים של נשק כימי וכן אמצעי השיגור שלו, יחידות צבא שהיו מעורבות בירי בשבוע שעבר וגם מוסדות שלטון. סביר שבישראל הכירו את הרשימה - גם אם לא בבחירת היעדים עצמם אז באיסוף המודיעין לגביהם; שיתוף הפעולה המודיעיני בין ירושלים לוושינגטון הוא כל כך אינטימי והדוק, שקשה כמעט לתאר מצב שבו הקלפים של כל צד לא היו פתוחים כמעט לגמרי בפני הצד השני.

מטבע הדברים התיאום הזה נעשה בצניעות והרחק מהזרקורים. את הכותרות תפס התיאום הגלוי שביקשו האמריקנים לקיים, בעולם ובאזור, שנועד להציב מול סוריה (ובהסתכלות רחבה יותר גם מול רוסיה) קואליציה שתהפוך את פעולת הענישה לגלובלית - העולם נגד אסד, לא פרסונלית - אובאמה נגד אסד. לשם כך התקיימו שיחות התיאום בין רמטכ"לי מדינות האזור (מינוס ישראל) שהציבו מאחורי ארה"ב גם את ירדן וטורקיה ומדינות המפרץ, ובין מנהיגי העולם שצירפו לארסנל האמריקני הדיפלומטי גם את בריטניה, צרפת, קנדה ובמידה פחותה גם את גרמניה.

כל אלה נועדו להבהיר לאסד שבפעם הזאת העולם מתכוון ביזנס. לא עוד דיבורים אלא מעשים, בשטח, בשפה הכמעט יחידה שמובנת לצערנו במזרח התיכון - בכוח. מי שהבינו את המסר מייד היו הרוסים, שבשקט־בשקט פינו חלק גדול מבני משפחות השליחים שלהם בסוריה, ואף הרחיקו את ספינות הצי שלהם שעגנו בנמל טרטוס לעומק הים. פומבית המשיכה מוסקבה לתת גיבוי לדמשק, ואף איימה להאיץ את מאמץ החימוש שלה ובמקביל להטיל וטו על כל הצעת החלטה שתובא למועצת הביטחון של האו"ם, אבל פעולותיה בשטח נועדו להבהיר לאמריקנים שלרוסיה אין שום רצון להיות חלק מהעניין. להתנהלות הזאת היתה גם השפעה מצננת על מה שקורה בדמשק; התגובות הרשמיות נותרו אמנם מתלהמות ומאיימות, אבל בפועל נדמה היה שסוריה מרכינה ראש ומחכה שהרעה הזאת תחלוף כבר. כמו בהמתנה להוריקן מסוכן ירדו כולם למחתרת, אטמו מבנים וחיזקו מסגרות - וקיוו שהשמיים יתבהרו ביום שאחרי.

לא פחות מנוק־אאוט

בישראל עקבו מקרוב אחר ההתנהלות הזאת - הבינלאומית, האזורית והפנימית בסוריה - ובמקביל הגבירו מאוד את הפעילות של כל הסנסורים המודיעיניים שאמורים לתת אינדיקציה שמשהו אחר קורה. נכון לאתמול בבוקר, היו כל הגורמים והמקורות בדעה אחידה שאכן אסד מבקש לספוג ולהכיל את הפגיעה, ולא להפיץ אותה סביב ובכך להסתכן בסחרור שעלול לסכן את המשך שלטונו. לכן גם הרוגע היחסי שנשמע מפי הקברניטים בישראל ביחס לאפשרות שנותקף; "תשתו מים", השיב אחד הבכירים, כשנשאל אם יש לנו סיבה לדאגה.

ולמרות ההערכות האלה, הקפידה ישראל להעביר מסרים חדים, בוטים אפילו, לפיהם כל פעולה סורית כנגדנו תוביל לתגובה קטלנית ישראלית. כשנדרש לעניין, השיב בכיר אחר ש"זה נעשה ולו בשביל הפרומיל אחוז שאסד יחליט להשתגע". מה הסיכוי שזה יקרה בפועל, תהינו. אסד מודע לפערי הכוחות, היתה התשובה. כמונו, גם הוא לא רוצה במלחמה.

החשש הסורי ברור: האמריקנים ייתנו להם סטירה כואבת, ישראל לא תסתפק בפחות מנוק־אאוט. גם אם יגרום אצלנו להרס רציני ולנפגעים רבים, ספק אם אסד יזכה ליהנות מפירות "הישגיו". במילים אחרות, גם עכשיו הוא צפוי להפעיל את אותו רציונל שגרם לו לבלוע את כעסו ולהבליג בשנים האחרונות על השמדת הכור הגרעיני שבנה, על חיסולם של עימאד מורניה ושל מקורבו, הגנרל מוחמד סלימאן, ושל שלל התקיפות להשמדת אמל"ח מתקדם שבוצעו השנה על אדמת סוריה (כולם על פי פרסומים זרים על ידי ישראל).

ובעוד החשש הסורי ברור, החשש הישראלי ממלחמה דורש הסבר, בוודאי שעל רקע פערי היכולת בין הצדדים. הסיבה לכך נעוצה בשני צידי המשוואה - המחיר והתועלת. בצד המחיר, מלחמה מול סוריה תהיה מלווה בהכרח בפגיעה מסיבית בעורף (מאות טילים עם ראשי נפץ גדולים, ייתכן שחלקם עם נשק כימי) שנפגעים רבים בצידה. היא עלולה להיות מלווה גם בלחימה מלבנון ומעזה, ולאיים להפוך למלחמת ישראל־ערב באופן שבו גם המדינות המתונות באזור יידרשו להפנות לנו עורף. גם בהנחה שמלחמה כזאת תסתיים בהכרעה ובהרחקת השלטון העלאווי מדמשק, תקבל ישראל בסוריה ממשל עוין חדש, ייתכן שקיצוני יותר, שיתחמם בוודאי תחת הנורה היחידה שתוכל לאחד את כל חלקי העם הסורי השסוע - השנאה לישראל.

מכאן שגם לישראל טוב יותר הרע הנוכחי והמוכר מזה הלא ידוע. פומבית לפחות המלל תקיף וקורא להדחתו של רוצח ההמונים מדמשק, אבל בתוך חדרי הדיונים המסר שונה: טוב לנו סוריה מוכרת, מורתעת ופגיעה מסוריה חדשה ובלתי צפויה.

ועדיין, תמיד קיים הסיכוי למיס־קלקולציה. שמישהו, מתישהו, יעשה טעות שתגלגל כדור שלג מסוכן. זה יכול להיות גורם סורי רשמי (בסבירות נמוכה), זה יכול להיות גורם אחר שנאמן לו או לפטרוניו האיראנים - כמו חיזבאללה בלבנון או הג'יהאד האיסלאמי בעזה - שיבקש לנקום בשמו לכאורה, וזה יכול להיות גורם אחר, אנרכיסטי, כמו ארגוני הג'יהאד העולמי שפעלו נגדנו בשבועות האחרונים מסיני ומלבנון, שינסה לנצל את התבערה כדי לזרוק פנימה את הגפרור שלו.

מכל הסיבות האלה הוחלט בישראל להעלות כוננות ולגייס מילואים, בשלב זה בצמצום. הדגש הטבעי הוא על מערכי המודיעין (איסוף לסוגיו ומחקר) והאוויר (הגנה אווירית וצוותי אוויר), ובמקביל על העורף. למרות הסבירות הנמוכה ההיערכות מתחייבת, ומחייבת נקיטת פעולות שחלקן גלוי לציבור. הפרדוקס המובנה הוא שפעולות כאלה גורמות אוטומטית לאפקט חד־גדיא: עלייה חדה במפלס הלחץ הציבורי, שמופנה כלפי הקברניטים, שמגבירים את הרטוריקה כלפי דמשק, שמגיבה ברטוריקה משלה, שמעלה את החשש שמישהו אצלם ישתגע, שמחייב את חידוד הערנות והגברת ההיערכות, שחלקן נגלה לציבור ומעלה את מפלס הלחץ שלו.

לכן הוחלט בישיבות הקבינט ובהתייעצויות הביטחוניות המרובות שנערכו השבוע לרכז מאמץ כפול, שתכליתו הרתעה והרגעה. הרתעה כלפי חוץ - מול סוריה ויתר הארגונים והגורמים באזור שלא ישתגעו, והרגעה פנימה - מול הציבור הישראלי שחושש ממלחמה. סביר שמד הלחץ יעלה בחדות מרגע שתתחיל התקיפה האמריקנית, ואז גם יידרשו בדרג המדיני והביטחוני הבכיר לחדד את המסרים, ובפיקוד העורף לתת הנחיות ברורות לאזרח המודאג פעמיים: לשיגרה המיידית שלו ולתוכניותיו לחג.

שאלת רוסיה ואיראן

אפשר להניח שגם בוושינגטון מכירים את לוח השנה העברי, ומכאן גם לקוות שהם יסיימו את הפעולה קודם שנטבול תפוח בדבש. ממילא יש לאמריקנים סיבות משלהם לעמוד בלוח הזמנים הצפוף הזה; ביום רביעי אמור אובאמה לצאת לשבדיה, ומשם לוועידת 20 המדינות המתועשות בסנט פטרסבורג. סביר שהנשיא האמריקני - שגם כך נמצא בעימות קשה עם הנשיא פוטין על רקע המקלט המדיני שהעניקה רוסיה למדליף אדוארד סנאודן - לא ירצה להימצא על אדמה רוסית בזמן שכוחותיו תוקפים בסוריה, והוא יעדיף להגיע לוועידה כמנצח, ולו בנקודות, וכמי שהעביר לעולם מסר ברור שלמרות כל הלעג והספקות גם הוא מקפיד על הקווים האדומים שהציב.

בישראל מקווים שהמסר הזה ייקלט גם בטהרן. אם התקיפה האמריקנית אכן תבהיר כללים ברורים של עשה ואל תעשה (או בפרפרזה על שירה של ריקי גל, "נשק אסור, נשק מותר"), אפשר שהאייתוללות יפנימו את הלקח בנוגע לתוכניתם הגרעינית. ניסיון העבר מלמד שהסיכוי שזה יקרה נמוך, אלא אם מפגן הכוח האמריקני יהיה כל כך חד וברור שאחריו לא יישארו ספקות בנוגע למי שקובע את הסדר העולמי. אם זה לא יקרה, התוצאה תהיה הפוכה: באיראן ימשיכו בשלהם, ובסוריה יחזרו לטבוח ובמוקדם או במאוחר גם להפעיל שוב נשק כימי. או אז יידרשו האמריקנים לשוב ולהתערב, באופן חד יותר, ואולי אף להיגרר בניגוד לרצונם עמוק לתוך המערבולת המזרח־תיכונית.

כל אלה הם פרשנויות ותרחישי עתיד. בינתיים אנחנו ממוקדים בסיבוב הנוכחי, שהצלחה בו - בהסתכלות ישראל אנוכית - תהיה פגיעה ביכולות האסטרטגיות של אסד והבנתו את גבולות המותר והאסור בנוגע לשימוש והפצה של נשק לא קונבנציונלי (אך לא תוך מיטוט שלטונו וחיזוק הגורמים הקיצוניים), תוך הישארותנו מחוץ לתמונה. אם כל זה יקרה, נוכל לומר לעצמנו ביום רביעי בסיפוק שלמרות כל האיומים והטלטלות באזור הצלחנו לחצות גם את תשע"ג בשלום. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו