מאיר וצפי התחתנו ב-22 באוגוסט 1973 ועברו לגור בכפר סבא. ביום הכיפורים, ששה שבועות אחרי חתונתם, מאיר נקרא לשירות בחטיבה 600 גדוד 410.
לאחר פרוץ המלחמה צפי עברה לבית הוריה בתל אביב, שם גרה יחד עם אחותה אביבה, שבעלה מוליק בצבא, ועם הבן של אביבה ומוליק, סהרון בן ה-4. בהמשך עברו צפי ואביבה וסהרון לביתם של אביבה ומוליק ברמת אביב.
להלן המכתבים שכתב מאיר מהחזית, והמכתבים שנכתבו על ידי צפי, אשר מעולם לא הגיעו למאיר – הם הוחזרו על ידי צה"ל אחרי המלחמה – המכתבים שמאיר מעולם לא קרא, ושעל המעטפות שלהם מופיע הכיתוב נעדר.
* * *
10-10-73
שלום צפיק
יש הזדמנות לכתוב משהו מקווה שיגיע אליך.
אני בסדר וכן גם מנדל, שמילו וניסן. באם תוכלי תתקשרי בהתאם.
בינתיים מקווה שהעסק ייגמר מהר. בכל אופן אל תהיו מודאגים. הכל בסדר.
מסרי ד"ש לכולם והשתדלי לעודד אותם.
התקשרי לעתים תכופות עם אמא.
להתראות בקרוב
מאיר
* * *
11-10-73
שלום צפיק
מפאת קוצר הזמן לא אוכל לכתוב הרבה.
אצלי הכל בסדר.
אל תדאגי
מקווה שנוכל להתראות בקרוב.
אנא הודיעי לאמא שלי.
להתראות
מאיר
ועל גבי הגלויה המודפסת בכתב יד מופיע: אל דאגה. הכל בסדר! שמרו על מורל.
מאיר
12-10-73
מאיריק,
אני מקווה שיש לכם מים רותחים או לפחות אפשרות להרתיחם, ושתוכלו ליהנות מהקפה בצרוף המקלות המלוחים.
אינני מאמינה שיש לך איך לרחוץ את לבניך, לכן אני מצרפת עוד כמה זוגות שהיו איתי פה, בתל אביב.
היו לך, כמדומני, שתי מגבות – גדולה וקטנה, אך הן בוודאי כבר נמאסו עליך, אז יש לך כאן עוד מגבת ועוד סבון. שתהיה החייל הנקי ביותר במזרח התיכון.
נשיקות וד"ש חם מכולם
צפיק
סהרוני אמר שכשיהיה שלום, כבר לא יהיו חדשות ברדיו ובטלוויזיה. זה ממש היה כבר לפולחן האזנה לחדשות
* * *
17.10.73
לחיל הגיבור שלי, שלומות,
אני יושבת כרגע ליד שולחנך שבביתנו בכפר סבא, ומודה בשובבותי – בחיפושיי אחר אישור לכתובתך הצבאית (בגלויתך מאתמול היה לי חשש שכתבת 3134 במקום 3139 שהיה ידוע לי) – מצאתי את "ספר התעודות" שלך מאורט והריני להודיעך כי –
א. בכיתה השניה לא שקדת דייך על לימודיך
ב. בכיתה השלישית נאמר כי עליך לשפר את הישגיך בפיזיקה (בשליש הראשון בלבד)
ג. בכיתה השלישית היית פדלאה גדולה, כנראה, אחרת למה היה לך "לא מספיק" בחינוך גופני?...
ד. בכיתה הרביעית היה לך כבר מספיק בקושי בחינוך גופני...
טוב. אני משתוללת מגעגועים כשאני נמצאת לבד בבית, אז תסלח לי על כל הנ"ל – נכון?
הלילה שוב ישנתי אצל אריאלה – סתם כך. היה נחמד, אם כי אמא שלה לא ישנה כל הלילה מרוב דאגה. נקווה שזה סתם דאגה כללית, ושחס וחלילה לא ניבא לה לבה רעות.
באתי הביתה לאסוף כל מיני ניירות שאני צריכה. אינני חושבת להמתין עם ההרשמה שלך לאוניברסיטה, אז אני אבדוק בת"א מה אני יכולה לעשות כדי לרשום אותך, אם כי נדמה לי שחסרות לי תמונות שלך וכו'.
** אתמול אבא שילם עבורי את שכה"ל לסמסטר א', והיום אעשה נסיון להחזיר לו, אך נדמה לי שהוא החליט לממן לי את השנה הנוכחית. נראה.
אבא כבר לא רוצה לנסוע בדצמבר לאנגליה, אך שכנענו אותו, שמכיוון שיש לו זכות לבטל את הנסיעה עד חודש מראש, והיות שהנסיעה היא ב-5/12 – אז ב-4/11 נעשה מועצה משפחתית ונחליט ביחד אם הם ייסעו או לא. מכיוון שעד אז יש כמעט שלושה שבועות, אני מקווה שהכל יבוא כבר על מקומו בשלום, ושהנסיעה תצא לפועל.
בוודאי שמעתם כבר כי למיכל יש בת (מיכל של ניסן, כמובן). אני אארגן (אולי עוד היום, כי כבר 11:00 וזה ערב חג היום), משהו בשם שמילו, מנדל ובשמנו. נראה מתי יצא לי להגיע לת"א. הבנות האחרות עוד לא יודעות על כך, כי רק בערב אמא של מיכל טלפנה לאמא שלי שטלפנה אלי לצופית.
בבית הכל בסדר (בכפר סבא, אני מתכוונת...) - חדר השינה סודר סוף סוף, המקרר ריק מכל אוכל, בחדר הלימודים הבלגן נשמר כפי שהיה ביום כיפור – מכשירי החשמל שלך, מצד אחד, והניירת וה"שרטטת" שלי, מצד שני. אין לי חשק לעשות פה סדר, או להשתהות יותר מדי, כי התקפת הגעגועים והדמעות עומדת להתחיל בעוד כמה דקות.
מאז היום בו התחילה המלחמה, התפתחו קשרים ביני לבין השכנה מהבית הסמוך, מהקומה הראשונה – זו שרואים את דירתה מדירתנו. תחילה היא הציעה לתת לי מס' טלפון של אחותה, בבית הקטן שאחרי הבית שלהם, כדי לקבל הודעות, ומאז היא מתעניינת לשלומך בכל פעם שהיא רואה אותי – היא נראית נחמדה למדי.
סוף סוף הגיע מכתב מעמוס מיום שישי (כמו המכתב שאני קיבלתי ממך אתמול, שאף הוא היה מיום ששי), והשמחה רבה כמובן.
אילן בן דודי הוחזר לת"א ודורון נמצא בגולן.
XXX הטיפש לא ויתר על נסיעתו לאמריקה לצורך עשיית תואר הד"ר שלו, וכל המשפחות מכל הצדדים (הרשיתי לעצמי ליצג אותנו במקרה הזה) החליטו למחוק את יחסיהן איתו באופן הפגנתי ובולט, היות ואבא פגש אותו בשדה התעופה, יום אחרי יום כיפור, כשאבא ליווה את שתי האנגליות, כש-XXX היקר נוסע לאמריקה הרחוקה והבטוחה. איזו בושה! רותי אומרת שבאוניברסיטה מתארגן מסע מחאה, שמטרתו למנוע את חזרתו של XXX ללמד באוניברסיטה בשובו מחו"ל (אם בכלל הוא ישוב!). היא אומרת שהזעם עליו הוא ללא כל שיעור.
זהו. תראה לאיזו משפחה טובה נכנסת...
מיוריק – שלום ולהתראות. המון נשיקות והתגעגעויות
אשתך היקרה מכל (לך, כמובן)
צפי
נ.ב.
אם עד כה לא אמרתי לך – אז אתה מותק שאתה כותב כל יום, ולא שוכח גם את ההורים.
חזק ואמץ
צפיתך
נ.ב.ב
אין לי כאן עט, אז אתה סובל מהכתיבה ברפידוגרף
** נדמה לי שבכל זאת כבר שלחנו את כל הניירות שלך. כשתחזור נדבר.
* * *
17.10.73, יום ד', ערב שמחת תורה
למאיריק שלי שלומות,
היום היה לי יום ללא מכתב. קיבלתי ד"ש ממך בגלויה ששלח מנדל לחנה.
כפי שכתבתי לך במכתבי מהבוקר, שנכתב בכפר סבא, רציתי לשלוח מברק ברכה למיכל של ניסן, אך לא הספקתי, לכן טילפנתי להוריה הערב לברכם, ומסתבר שהיא תחזור מבית החולים רק מחר או מחרתיים, כך שביום שישי, מחרתיים, אשלח לה צרור פרחים הגון, בתקווה שבעתיד הקרוב ניסע שנינו לבקר את ניסן ומשפחתו המורחבת בחיפה.
אגב –
כמו שאתה שם לב, אני מתאמנת עד כמה שאפשר יותר בכתיבה תמה (בעיקר מפני שאחרי שאני היצצתי בתעודותיך, כעת יגיע תורך, ואז תגלה שהכתב הגרוע היה מאז ומתמיד נקודת התורפה שלי...), ואתה הקורבן שלי, בעיקר (ובלבד) מפני שרק לך אני כותבת בימים אלה.
כפי שבוודאי שמעתם, מלבד מלווה החובה שהוטל על כולנו, מתקיים כבר עכשיו מלווה מרצון, ואומרים כי התרומות זורמות במרץ רב, שאולי לא נודע כמוהו מעולם, כמו שתמיד אוהבים לומר. בקיצור:- אני מחכה לשובך כדי להחליט כמה נתרום אנחנו, כמובן, אבל הורי החליטו לגלות נאמנות נאמנית ביותר, והחליטו לוותר כבר על נסיעתם לחו"ל ולתרום את הרבבה, שהיו צריכים להוציא לשם כך, למלווה מרצון. את מה שהם כבר הספיקו לתרום + כמה שיהיה צריך הם הבטיחו להוציא תחילה על מיקסר חדש לעצמם, והשאר ילך למלווה.
הערב טלפנו אליהם חבריהם מאנגליה, אלף ומרי, אלה שמשיאים בדצמבר את בתם, סוזן, וההורים הודיעו להם שמהסיבה הנ"ל הם לא באים, והתעודדו כשאלף אמר שהם עושים בשכל ואף עודד אותם בכיוון זה. יחד עם זה, אבא אמר שעוד לא יבטל סופית בחברת הנסיעות, אלא יודיע בינתיים, שאם עד סוף חודש זה, כלומר: בעוד שבועיים, לא יסתיימו הקרבות, הם, כלומר: חברת הנסיעות, יכולים לראות את נסיעת ההורים כמבוטלת.
בעצם, כולנו הופתענו מהרוח הציונית שנושבת במפרשי ההורים שלי, אבל יש הפתעות בחיים...
הערב טילפנתי להוריך, לאחל להם חג שמח ולומר שמנדל מסר ד"ש בשמך. הם מאוד ביקשו שאבוא לבקרם, אבל בלי רכב זה נעשה קשה מאוד – הנסיעה, כולל ההמתנה בתור, לוקחת שעה וחצי. ב-18:00 כבר חושך מוחלט בחוץ: לא אור פנסים, לא הירח שטרם עלה, וכמובן שחסרים אורות חלונות הראווה, הבתים והמכוניות, וזה די מפחיד להסתובב לבד ברחובות, מה גם שלא חסרים, גם היום, כל מיני טיפוסים חשודים או בלתי נעימים, המסתובבים ללא כל מטרה ברחובות. בקיצור, יוצא שעלי לצאת מבת ים לכל המאוחר ב-16:30 או 17:00, ואם ברצוני לשבת עם הוריך שעה וחצי-שעתיים לפחות עלי להיות שם ב-14:30 או לצאת מתל אביב ב-13:00, וזה כמעט בלתי אפשרי. (אגב – זו רק דוגמא כמה קשה היום להסתדר בלי מכונית, בעיקר אחרי שכל כך התרגלתי לקיומה, ולאפשרות להשתמש בה, כשאני צריכה). בקיצור, זה מכתיב ש:-
א. אקח טרמפ לפחות בכיוון אחד, עם אביבה, ועד כה זה יצא רק פעם אחת.
ב. אשאר שם לישון ואז – אם לישון אצל אהובה אז ב-06:15 כבר הם יוצאים לראשון, ואילו אצל הוריך – קצת לא נעים לי לישון לבדי.
כל הנ"ל היה קצת קיטור על כמה קשה היות אשה לבדה, בלי בעלה היקר, וכמה קשה היות עם במלחמה הדורשת גיוס נהגים ואוטובוסים, מוניות ונהגיהן, בעלים ללא נשותיהם ועוד.
מחר חג. אינני יודעת אם פועלות מוניות בשירות לבת-ים. מנשה הפסיק היום את תורנותו במשרד הבטחון וחזר לעבוד במפעל. הוא אמר שיבוא לכאן, לאמא, מחר בצהריים לאכול, ואז אקח איתו טרמפ לאן שרק יוכל להביא אותי (אולי אפילו לבת-ים?). לא הספקתי לדבר איתו בנושא זה היום. הדרך חזרה כבר תהיה בקו 18 שפועל עד 22:00 בלילה. אולי אוכל לסדר עם אביבה, שנמצאת מחר אצל ההורים של מוליק, שהיא תבוא לקחת אותי מאיזה מקום בבת-ים, לפי קביעה בטלפון. נראה מחר. (הבעיה היא שמחר חג, מחרתיים שוב חצי יום עבודה, כי זה יום שישי, ולמחרת שוב שבתון, וכך גם קצת התחבורה הציבורית הקיימות לא תוכל לעזור לי בנסיעות לבת-ים).
מיורי – אני באמת משתדלת לשמור על קשר עם ההורים ועם אהובה ואין יום בלי שיחה עם אחד מהם לפחות – אבל האמן לי שכל הרצון הטוב לא עוזר לאשתך הפחדנית להעיז ולנסוע לבד בעיר בלילה החשוך של ימי ההאפלה הללו. אני רק מקווה שאתה מבין אותי, ושהוריך רק מתגעגעים אבל לא כועסים עלי.
בבית היה יום של רגיעה בהתרתחויות שלי, אם כי היית מאוד גאה לראות איך נשימה עמוקה, עצירת הנשימה ותרגילים דומים עוצרים אותי מלהתפרץ, ואני לא מביאה לחוץ כל מה שמציק לי בפנים, אבל היום כבר התרגזתי שוב, והפעם סחטתי מאביבה הבטחה שאנו עוברות לרמת אביב ביום א', בטענה שלסהרון יהיה קל יותר בבית שלו. עוד לא הודענו את זה בפומבי, כדי לתת לעצמנו מרחב תמרון נוסף, אבל זה ודאי לגמרי מצידי, ורק תלוי באביבה וסהרוני.
בכל אופן ** אם יצא לך לטלפן לאחר יום א', אתה יכול לנסות קודם לטלפן לאביבה לטלפון 415742 (תרשום לך אותו), אבל לכתוב אתה יכול להמשיך לכתוב לכאן, על כל מקרה, כי גם אם נעבור אבוא לכאן לקחת מכתבים ולסדר עניינים שונים. מובן שאם תטלפן לשם ולא יענו – עליך להתקשר לכאן, בכל שעות היממה, אם כי, כפי שכבר כתבתי לך, רצוי מאוד שתטלפן להוריך, כי אנו מאוד דואגים לבריאותם, אם כי מצב רוחו של אביך השתפר מאז חזר בתחילת השבוע לעבודתו.
או קיי, קצין שלי. שמור על עצמך, הודע לי מה חסר לך, ואל תתגעגע אלי יותר מדי...
נשיקות ואהבתי
צפי שלך
** אנו עוברות במוצאי שבת – כתוב וטלפן לאביבה, טאגור 58, רמת אביב.
נ.ב.
1) אם אזדמן באחד הבקרים לכפר סבא, אביא את המכונית לחניה אצל מנשקה, כי הוא אומר שיש לה מקום מתחת לעמודים, ואני חושבת שיהיה לך יותר קל להגיע לת"א, ולהמשיך מכאן במכוניתך, מאשר לנסוע באוטובוסים לכפר סבא, מה גם שאני אהיה כאן בכל מקרה. נא הורה לי מה עלי לעשות.
2) האם הכתב היה סביר, הפעם?
* * *
13-10-73
שלום יקרה,
קיבלתי היום את המכתב שלך ואין לך מושג איזו הרגשה טובה הוא יצר. טוב לדעת שכל מה שחשבתי על אשתי מסתבר גם במצבים פחות נוחים. אני ממש מתלהב שוב ושוב מאשתי הקטנה.
אצלי הכל בסדר, ואין שום סיבה לדאגה. שמחתי לשמוע שהיית אצל ההורים. הייתי ממש מודאג מההרגשה של אמא.
צפי. בשעות כאלו לא כל כך "בא" להאריך במילים אבל הגעגועים תופסים מקום נכבד במחשבות.
צפיק, אל נא תדאגי באם המכתבים אינם באים בצורה סדירה כל יום. לפעמים לא יוצא לכתוב. אבל אין מקום לדאגה.
ד"ש ממנדל ומניסן ושמרי על עצמך.
אגב, את ה"חובות" בינינו אני מתכוונן לפרוע ועוד איך!
להשתמע
שלך מאיר
אנא התקשרי להורים – תודה.
* * *
19/10/73 יום ששי
מיוריק מתוקון שלי,
היום הגיע מכתב מה-13/10 שנשלח ב-16/10 – והשמחה אצלי היתה רבה, אחרי יומיים של שתיקה אלחוטית.
דיברתי עם חנה ומיכל. חנה קצת דאגנית אך מיכל עליזה, ונהנית מהצעצוע החדש שהביאה לעצמה – הקטנטונת חסרת השם שלה: היא הוציאה אותה מבית החולים מבלי לתת לה שם, כדי לחכות לניסן שיגיע.
שלחתי לה פרחים בשם שנינו, והיא מודה לך עליהם... היא מאוד שמחה. גם היא קיבלה היום גלויה מניסן – מה-15.
כרגע הגיעה לי חבילה, כלומר: הודעה לקחת חבילה מהדואר, ואולי זה סוף סוף העיתון הארכיטקטוני שחתמתי עליו לפני למעלה מחצי שנה. עוד מעט אגש לקחת אותה, ולשלוח מכתב זה – אז אוסיף על המעטפה מה זה היה.
היום יום שישי. עוד מעט אני נוסעת להוריך – החלטתי לבלות בחברתם את השבת: אשן אצל אהובה, וביום אשהה אצל ההורים. בשבת אחה"צ אביבה תבוא לקחת אותי משם, ואנו נעבור אליה, לרמת אביב (כלפי חוץ – כדי שסהרוני יחזור לחיים נורמליים. כלפי פנים – כדי למנוע חיכוכים נוספים בינינו, כלומר: אביבה ואני, לבין האמא העצבנית שלנו).
הגיע מכתב מעמוס וד"ש טלפוני – וכולם רגועים. מוליק מטלפן מדי פעם. דורון, בן דודי, כתב אלינו היום, רק אני לא יודעת ממתי זה.
אתה יכול לכתוב אלי לאביבה, ומעתה אתה יכול לטלפן אלי בבוקר (עד 15:00) לעבודה -281145 עד 281149, או אחרי 16:00 לאביבה – 415742. הלוואי ותוכל!
אני מצפה ומחכה ומרגישה (ומקווה) שהכל נגמר בקרוב
צפי שלך
נ.ב.
אכן קיבלתי היום את ה-Japan Architecture. אני שמחה מאד!
* * *
17-10-73
שלום
מפאת חוסר זמן לא אוכל לכתוב הרבה (וחוסר עטים חברה)
בכל אופן המרגש מצוין
מקווה שהכל אצלכם בסדר.
קיבלתי היום את החבילה
מתפלא שלא קבלתם מכתבים.
דש לאמא.
נ.ב. אל תהיו מודאגים מהמצב. יהיה טוב ליהודים ודי בקרוב
להתראות
מאיר
* * *
מוצאי שבת 20/10/73
למאיריק שלומות,
במזל טוב (?) עברתי לביתי החדש ברמת אביב (טאגור 58), כשמובן שסימן השאלה שבתחילת משפט זה מקורו במצב המלחמה שהביאני לכאן, כמובן.
היום אחה"צ עברנו לכאן. היית צריך לראות את החיפושית של אביבה העמוסה עד עייפה בדברים – גם שלי אך בעיקר של סהרוני, שבתור ילד סוחב איתו שפע צעצועים + המון בגדים + ספרים, בקיצור: מעברה ניידת. העיקר שלאחר אין ספור עליות וירידות עד לקומה הרביעית, הצלחנו להעלות הכל למעלה, ולאחר שארגנו סידורי האפלה, הפכנו את הבית למקום מגורים עליז.
את השבת ביליתי אצל הוריך ואצל אהובה: אחר הצהריים ניסיתי להגיע לבת-ים, כלומר: הגעתי לתחנה של קו 18 בכיכר דיזנגוף, וזהו – יותר לא חל שום שינוי במצבי כי במשך קרוב לשעה לא הגיעו אלא שני אוטובוסים מלאים שאפילו לא עצרו בתחנה. בקיצור: לא היה מה לעשות וכמעט כבר נואשתי, כשלפתע עצרה מכונית והנהג הודיע שהוא נוסע לבת-ים. זה היה טרמפ מהשמיים, כי הגעתי איתו ממש עד פינת עוזיאל-דניאל. הייתי אצל הוריך אחה"צ, ועם חשיכה יצאתי איתם לאהובה, בתקווה לפגוש את אברהם. לאחר ניכול מצידם, שהם הולכים לאח של אמא, הם ליוו אותי עד לאהובה, ואחר חזרו בחושך בלי פנס – נגד רצוננו, כמובן.
אברהם הגיע בערך ב-19:00 – הוא עובד כל יום מ-07:00, ואומר שהעבודה רבה ועצומה, ושעל כל חלק חדש שנותנים להם, מספרים להם כמה הוא חשוב, ולמה הוא שייך, ובכך מונעים מהם קיטורים. מובן, הוא אומר, שליד הסיכונים של אחרים, והמאמצים הנדרשים מלוחמים, אז מה שהוא עושה זה לא הכי נורא – אבל בכל זאת הוא קם כל בוקר ב-05:00, וחוזר הביתה רק ב-19:00. אהובה והילדים נוסעים איתו וכבר ב-06:30 הם בביה"ס בראשון, אך אם הם לא ייסעו איתו, גם אז יצאו בערך באותה שעה, אך יגיעו לראשון רק ב-08:00. כך, שהם כולם היו אמש עייפים מאוד, ודי מוקדם פרשנו כולנו למיטה. בבוקר התאמצו הילדים לשמור על שקט עד שקמתי, ואז שוב שיחקנו ופיטפטנו ולאחר ששיכנעתי את אהובה לבוא איתי ועם הילדים – הלכנו כולנו אל ההורים והיינו שם עד שעות אחה"צ המוקדמות, אז באה אביבה לקחת אותי, והביאה לאהובה סיגריות וגפרורים וקרטונים כדי לארגן לך חבילה, שבוודאי תגיע אליך בקרוב או כבר הגיעה אליך.
למעשה, החבילות מהוות לנו, בעורף, בעיה עצומה – יש לנו המון רצון טוב ומעט דמיון, וכך בוודאי יש פריטים בתוכן של החבילות שמצחיקים אתכם – כובעי גרב נגד הקור + טלק נגד זיעה + כל רעיון שעולה במוחה של אחת מנשות "המועצה למען החיל" שהוקמה בכל משפחה בישראל...
כל הזמן אני תמהה אם אתם בכלל יכולים להבין את הדאגה שלנו, היושבות בעורף ולהבין את הרגשת החוסר ודאות הקיימת אצלנו לגבי: איפה נמצאים החיילים שלנו? מה הם עושים? האם מאז שכתבו את המכתב אותו קיבלנו היום השתנה משהו אצלם? ואפילו דברים נבזיים יותר לגבי תחושות רעות שמציקות – האם אלו הן אותן תחושות שאחר כך מספרים עליהן ועוד דברים מרגיזים שאין להימנע מהם – בקיצור, אשריכם וטוב לכם, שאתם לפחות יודעים מה בדיוק קורה אצלכם, ויודעים שאצלינו, חוץ מהדאגות, הכל בסדר ואין מה לדאוג, נכון?
יענקלה ואלדד היו בחופש בשבת, מיום שישי אחה"צ, אך חזרו הלילה לבסיס (במקום מחר מוקדם בבוקר). אשר של גילה שוחרר מהשרות בגלל זיקנה יתרה, אולי, אך לא משום סיבה אחרת: פשוט היה עודף באנשים. עדין גויס לצבא ונמצא בצפון, אוהד לא גויס מסיבה שלא ברורה לי או לסימה. ממוטי כבר לא שמענו חמישה ימים. אגב – דאג למסור במכתביך ד"ש משמילו, כי הוא לא כותב הביתה ואשתו מודאגת כל-כך, שאני צריכה לפעמים לעבוד עליה, ולומר שאתה מסרת ד"ש בשמו, למרות שאינני אוהבת קונצים כאלה.
כרגע דוש מצייר בטלוויזיה קריקטורות. הראשונה היתה מפת הארץ שהפכה לשרוליק עם כובע גרב, ושני חיצים, בצפון ובדרום, פוגעים וצורתם כפניהם של סאדאת ושל חאפז אסאד, וכתוצאה מהפליקים מתנפח הראש וכך נוצרים הכיבושים בצפון ובדרום...
נחמד, לא?
הוי, מיוריק, אני מצוברחת, לעתים, חייכנית בעת הצורך, אבל הערב עצוב לי וההרגשה הפיזית לא טובה – לולא ידענו שזה לא יתכן, הייתי חושבת שאולי זה... אני עדיין לוקחת את הוורודים הקטנים והעגולים בתקווה שמהר מאד אזכה לראותך בבית...
מיוריק, טוב כל-כל-כך לקבל ממך מכתבים – אתה ממש מותק!
טוב, את המחמאות אני מקווה לתת לך בקרוב ובע"פ, ובינתיים – אם כבר אתה מכה בהם, אז תכה היטב והשתדל לא לתת להם הזדמנות להכות בך...
אשתך הדואגת קצת (למרות כל בקשותיך שלא אעשה זאת) והמתגעגעת
צפי
נ.ב.
סהרוני מבקש לצרף שני ציורים – כל מה שידוע לי זה שבאחד הוא צייר שמש ובשני ניסה לכתוב את האות "ש"...
נ.ב.ב.
אם אתה באמת נמצא באפריקה, כמו שאני חושבת – אז תזכור שכעת אנו 1:1, תיקו, בנסיעות לחו"ל!!!
* * *
יום ראשון בלילה 21/10/73 (חמש דקות ל-22/10)
מאיריק,
אולי עד שיגיעך מכתב זה כבר –
א. תקבל ד"ש מחייל שלך שפגש את מוטי ואריאלה בנתניה
ב. תדבר איתי בטלפון, אם מיכל, החברה של אריאלה ומוטי מגשר, העובדת במרכזיה ראשית, תצליח לקשר בינינו, בזכות קשריה והכרויותיה...
בכל אופן - לפני ימים מספר נפצע מוטי בכף ידו, שלוש שעות לפני צאתו לביקור באפריקה. הפציעה קלה למדי, לדבריו, אלא שעליו להיות בבית הבראה בנתניה, מקום בו הוא התיצב היום (ופגש חייל מיחידתך, שאמר שימסור לך ד"ש מהם וממני). הם התעקשו שעליו להיות שם (ואפילו נתנו לו מיטה וחדר...), אך מוטי ואריאלה מתעקשים שלא להיפרד שנית – ומי יבינם יותר טוב מאשר אתה ואני??
בעורף הכל בסדר. משתדלים לא להתעצבן מכל תעשיית השמועות: הורגים טובים ורבים בהבל פה של נשים פטפטניות, ואחרי זמן מה מסתבר שהכל עורבא פרח.
היום עבדתי כרגיל, כלומר: 08:00 – 15:00, ובקושי החזקתי מעמד עד אחרי 14:00, כשאז כולם נטשו את עמדותיהם, ואני אחריהם... פגשתי את עליזה בחצר פה, אצל אביבה, והיא ניסתה להיות חביבה אך היתה די קרירה... מעניין אותי מה יהיה עם המשכורת של כולם, ובעיקר עם המשכורת שלי – איך יתחשבו לי שלא עבדתי בגלל מצב החרום? כמה שעות יחשיבו לי? תוך שבוע אדע תשובה גם על כך, ואקווה שהתשובה לא תגרור ויכוחים ביני ובין עליזה!
יש לך ד"ש ממיקי ומלי מהעבודה שלך, שהודיעו לי ששולחים לך חבילה מטעם המשרד! בסוף בטח תתפקעו מרוב החבילות, אך משלוחן גורם לנו הקלה והרגשת השתתפות במלחמותיכם!
דיברתי היום עם מרי ושמריהו, שהאזין על הקו מהמחסן, וכששאלתי את מרי מה שלומו – ענה בעצמו ברוב טיפשותו, אבל זה היה רק דרך אגב. בעצם התכוונתי להעביר לך את הד"ש החם שלהם ואת געגועיהם.
אריאלה ומוטי היו כאן, אצל אביבה, הערב: סהרוני מאוהב באריאלה וקיפץ אל זרועותיה בשמחה עצומה!
זהו. המכתב קצר מתמיד כי אני עייפה ומצוברחת מתמיד ומקווה לשמוע ממך רק טובות!!!
היום שוב לא הגיע מכתב – אך אינני דואגת אלא פשוט מתגעגעת מאוד. מסור לניסן שהקטנטנה ללא השם שלו ילדה טובה וגורמת עונג ואושר לאשתו המאושרת.
להתראות
צפי
נ.ב.
1) יש הסכמה להפסקת אש מצדנו ומצד האו"ם, בדיוק היום חודשיים לאחר נישואינו.
2) נא כתוב כמה חבילות קיבלת.
* * *
22/10/73
מיוריק,
אני מקווה שלאחר שתתכבד ותכבד אחרים בדברי הזלילה והעישון תמצא תועלת גם ביתר המציאות שבחבילתי.
הכובע גרב הזה וכן קודמו, שנשלח על ידי אהובה, נסרגו באהבה על ידי אשתך, כמובן, ומיועדים: א. שתקבל לפחות אחד מהם, ומכאן הכפילות. ב. חלק את המיותר לניסן, שלאשתו בטח אין זמן לסרוג, או מנדל או כל מי שבא לך. אמנם מוטי אמר לי שלא קר מספיק בסיני עבור כובע גרב, אך לך תאמין ל"דובון העטוף שכבות שומן כפולות" הזה...
אני משתדלת לשמור על מורל גבוה ומקווה שאתה לא מאחר אחרי, ומצפה לכל זיק חיים מצידך – לכן השתדל בכל מצב לכתוב או להעביר ד"ש כלשהו.
המון המון דברים טובים מעומק שפתי
להתראות
אשתך השוטה
* * *
16-10-73
שלום צפקה וכולם,
הכל בסדר אל נא תדאגו.
נקווה שהכל יגמר מהר ונוכל לשוב הביתה.
דש לכולם
מאיר
* * *
22/10/73
מאיריק,
חודשיים לנישואינו
המתח כבר כמעט ניתק את עצביי: יפסיקו את האש או לא יפסיקו? ייגמר כל העסק או לא? אמא שלך גם היא כבר לא מחזיקה כל כך מעמד, והערב בכתה קצת בטלפון, למרות שאמרה לי שהיא בכלל לא בוכה – ההורים התאמצו להחזיק מעמד, למרות שמהרגע בו עזבת את הבית, הם נכנסו למתח נפשי עצום, ובשבוע הראשון, כשאבא בכלל לא עבד – הם היו ממש במצב מתוח ביותר, וחשבתי בשבת שהם כבר עברו את המשבר. אך הערב היא פתאום בכתה בטלפון. דיברתי אחר כך עם אהובה שאמרה שגם באזניה אמא נשמעה כמעט היסטרית, אך אחר כך אבא הגיע מהעבודה וכנראה שהיא נרגעה. הלוואי והיית יכול לטלפן אליה ולהרגיע אותה!
גם אני עצבנית, כפי שכתבתי בכל מכתביי האחרונים – אמנם אין לי יותר מריבות טפשיות עם אמא, כי אני פה, אצל אביבה, אבל המתח נוראי – תבוא בקרוב או לא? תגיע בריא ושלם? אני יודעת, אתה בטח כועס שמחשבות כאלה מגיעות למוחי הזעיר, אבל מה לעשות – מלחמה דורשת דמים, וכל אחת-אחד כאן, בעורף, מתפלל שזה לא יהיה יקירו – אז איך בכל זאת נפגעים אנשים? נו, נכון שהמונים מתפללים לשלומך: חברותינו למיניהן, אמא שלך/שלי/של אריאלה, ועוד בני משפחה רבים וגם – אשתך הקטנה, אז אם כך – נקווה שכל התפילות יעזרו גם לאפיקורוס שכמוך, ושתחזור בריא ושלם ובקרוב אל כולנו המצפים לכל מכתב ממך בכליון עיניים.
היום צחק עלי משרד התקשורת – לאחר שקיבלתי ממך גלויה מה-17, ויומיים לא קיבלתי דבר, הגיעה היום גלויה מה-16... אכן, התקדמות לאחור...
בעצם כבר עמדתי ללכת למיטה כי הרגשתי גופנית עייפה וחלשה, אך אביבה אמרה שזה לא יפה – לא להמשיך בפינוק היומי של המכתבים, אז הרי לך מכתב שמקורו בדרבונה של גיסתך... סולח לי, לא?
העצבנות והמתח גרמו לי לגירויים וגירודים – שעל כולם כבר התגברתי, חוץ מפצע שגרמתי לעצמי בשפתיים, ושאותו אני מקלפת בהנאה מזוכיסטית, אך תוך שבועה: שברגע בו אפול אל בין זרועותיך אחדל לגעת בו, או לנשוך את השפתיים או כל תנועת עצבנות דומה...
אצלינו בכפר סבא המטבח ריק מאוכל, הארון ריק מבגדים: את כביסתנו המלוכלכת כיבסתי אצל אמא שלי, ושם היא תלויה בארון. בגדי מפוזרים: בחלקם אצל אמא ובחלקם אצל אביבה. בקיצור, נראה לי שהדרך הטובה ביותר הייתה לו היה האוטו בת"א (בחניה של מנשקה, מתחת לעמודים), ובבוא אותו יום מאושר, היית מגיע לתל אביב, ואז היינו אוספים את רכושנו הנטוש אצל אמא ואביבה, נוטלים אוכל כלשהו הביתה, ונוסעים סוף סוף לכפר סבא. מה דעתך? בלי רשותך לא אביא לכאן את האוטו. אני מחכה להוראות ברורות מצדך.
לאחר כשעתיים של הפסקת אש, לדברי הרדיו, שוב חודשה האש בגזרתכם – וכך אני שוב מעוצבנת וחסרת סבלנות. אז חזק ואמץ וחכה למכתב מעודד יותר מחר.
נשיקותי וגעגועי
צפי
* * *
בוקרו של ה-23/10/73
לא הפסקת אש ולא בטיח!
בא לי לבכות!
כבר כמעט האמנתי שמיד אתה מגיע – אפילו אם המיד הזה פירושו שבוע-שבועיים, אבל לדעת שאתם בדרך. אבל כאמור, בינתיים אין במה להאמין, או יותר נכון: אין במי להאמין.
יש כבר אנשים הטוענים שלא צריכים בכלל לעשות הפסקת אש – אלא להכניס להם עד כי כך שיצא להם החשק מכל מלחמה נוספת – אם אפשר בכלל להביא אותם למצב כזה! ואם ניתן לעשות זאת בלי לכבוש את קהיר ואת דמשק, כמובן...
טוב. אביבה כבר מעודדת אותי לרדת למטה איתה ועם סהרון אז זהו.
אני מחכה לאביבה במכונית.
אז מה שרציתי לומר זה, שאולי בהיגיון שקול וקר זה צריך להימשך, אך הלב החם והמתגעגע של אשתך צורח היום: "להפסיק הכל ולשלוח את מאירי הביתה!".
אז נראה מה יחליט סאדאת עבורנו – המשך הסאפארי באפריקה, או חזרה לכפר סבא...
להתראות חייל גיבור שלי וד"ש מכל המי ומי שמכירים אותך
צפי
נ.ב. (על המעטפה)
המטפחות הטבולות בבושם הן מתנת סהרוני, שנוגב בהן בהיותו זעיר ופצפון.
והשרוכים מגיסתך = אחותי, ומספרם הרב כדי לחלקם בין כל הצריך להם, כמובן.
* * *
20-10-73
שלום צפקה
עוד מעט יתחיל היום ה-14 שלנו במלחמה ועדיין לא החלטתי אם הזמן עובר מהר או שהוא כמו חלום בלהות מתמשך.
בכל אופן הזמן עובר.
קיבלתי חבילה אחת שלך. אל נא תשלחי יותר לבנים ומיני תכשירים. במילא אין זמן להשתמש בהם (אגב – לא התרחצתי כבר שבועיים). מה שנחוץ הוא סיגריות (והרבה) גפרורים ואולי עוד מיני ממתקים. העורף דואג לנו יפה.
המורל גבוה גם מפני שרואים נעליים עזובות וגם מפני שמזנבים בישמעלים כהוגן. אני מודאג יותר מהנעשה אצלכם בעורף. אל נא תדאגו.
ד"ש לכולם. גם לחנה ממנדל והשתדלי במידת האפשר לעזור למיכל באסונה.
צפקה. אני מקווה שלא יעבור הרבה זמן ואוכל לדקור אותך בזקן (אכן יש כזה)
להתראות
מאיר
* * *
יום שלישי 23/10/73
מיוריק,
אני מקווה מאוד שמכתב זה ימצאך במצב בריאותי מצוין, מצד אחד, ובמצב של רגיעה (אם לא של הפסקת אש), מצד שני.
היום הייתי מטושטשת רוב היום: בבוקר הגעתי לעבודה, פיטפטתי קצת, והחלטתי לטלפן למיכל, כבכל בוקר. זו היתה דרך בלתי נעימה לשמוע שניסן נהרג, ולאחר שאמא של מיכל, איתה דיברתי, אמרה שהיא מקווה שאתה תשוב בשלום, ושאז נבוא לבקרם, והחלה לבכות, סגרתי את הטלפון ובכיתי בכי מר ונמהר מכל הלב: בכי על כל אלה שהלכו, בכי על כל המלחמות חסרות התכלית הללו, בכי הפורק את המתח של 17 היום שעברו, בהם הייתי האדם היחידי שלא בכה בסביבה שלי, בקיצור: הכל סביבי נבהלו, הביאו לי ואלרין, שאינני מאמינה שעזר, אך בלעתי אותו כדי שאירית, שניסתה למצוא מוצא, תירגע. טלפנתי לאביבה, שלקחה אותי הביתה, לאמא, ושם בכיתי עד שנגמר המעין – בתקווה שלא נדע צרות נוספות, ולא יהיה צורך להשתמש במעין זה שנית.
רק אחרי כשעתיים הגיעה אמא שלי והביאה גלויה ממך, מיום שבת, בה אתה מבקש שאנחם את מיכל – להוריה ולה אמרו שזה קרה ביום א', וכנראה שכבר בשבת, כך לפחות מובן מגלויתך.
יש עוד שתי חבילות של אהובה, אחת של אמא שלך ואחת או שתיים שלי – הנמצאות בדרכן אליך, ואני מקווה שלפחות יגיעו לידיך, גם אם, כפי שאתה כותב, לא יהיו שימושיות עבורך.
אוהד טלפן היום שהוא לא מגויס, כי לא גייסו את היחידה שלו – והוא ממש התחנן שאגיד לו במה הוא יכול לעזור לי. הוא השאיר את הטלפון שלו בעבודה, וביקש שאתקשר אם אזדקק לו – הוא מוכן להסיעני לכל מקום שאצטרך, ומכיוון שאני רוצה לבקר את מיכל (עם כל הקושי והמאמץ הנפשי שיידרש ממני כדי לבקרה לבדי), ביקשתי ממנו שיגיד לי אם הוא נוסע לחיפה תוך יומיים-שלושה.
לא אמרתי לחנה ומירה, אשתו של שמילו, מה שקרה לניסן, כי הן מאוד היסטריות – חנה כל הזמן ומירה - כי שמילו כותב בקושי, ועל כל שניים-שלושה מכתבים שאני מקבלת ממך, היא מקבלת רק אחד. קשה לבלוע דבר כזה – כל דבר מקבל משמעות אחרת: רק אתמול מיכלי אמרה לי (בעקבות ברכה ששלחתי לה בשם שנינו, ועליה ציור של הרבה ילדים), שבעקבות הבת הראשונה מתחשק לה עוד רבים, וכן עוד הרבה משפטים שכואבים ומכאיבים היום, לאחר הידיעה המרה שהגיעה אלינו.
אריאלה ומוטי באו לבקר אותי, אחרי שאביבה הכריחה אותי לגלות לה את המספר של אריאלה, וטילפנה לבקשה שתשתדל לבוא לבקר אותי. הם הלכו לחתונה של ישי, החבר המזוקן שלהם שפגשנו פעם אחת אצל אריאלה. החתונה היתה באולם, אך בשעה 15:00, ונראתה כהצגה, שאיש איננו מעוניין בה: החתן צחק על הטקס, הכלה לעסה מסטיק מתחת לחופה, והכל היו חסרי סבלנות והפריעו למהלך הטקס. מובן שלא היתה תזמורת ושטויות דומות, והקהל היה מורכב מזקנים, נשים וילדים. למעשה הייתי במצב רוח מדורדר ולא רציתי לבוא איתם, אבל מוטי לא נתן לי להשתמט וממש כפה עלי ללכת איתם. מילא, זה עזר לי קצת להשתחרר ממחשבות הבעתה שבאו עלי, לאחר שמיעת האסון. הייתה איתם מיכל מגשר, החברה שלהם, שמנסה הערב לברר לי היכן אתה נמצא, ומנסה להתקשר לגדוד שלך (אם לא אליך), כדי לשמוע מה שלומך. הלוואי ותצליח, אם כי הסיכוי קלוש ביותר!
אין לך מה לדאוג לנו, בעורף החיים נמשכים, אם כי ללא הבעלים/ אחים/ בנים/ מכרים, הנמצאים בצבא, ולכן – יש יותר נהגות על הכביש, יש תורי ענק בתחנות האוטובוסים, בחורים צעירים שלא גויסו נמנעים מלהופיע ברחוב – מוטי אומר שהוא הולך עם מדים, כדי שלא יביטו עליו בעין עקומה , כשהוא מסתובב עם אריאלה ברחוב – בקיצור: אנו, המבוגרים, דואגים מאוד אך משתדלים לחזור לחיים נורמליים, אך הילדים נפגעים מאוד: הם משתמשים במונחים של "אויב", "מוות", "שריון", "תותחים" – ומונחים דומים, שלא הרבה ילדים בעולם בגיל 3 ו-4 משתמשים בהם בחופשיות כזו. הם מפתחים שנאה לערבים, אהבה למראה כלי רכב בוערים, בתנאי שאלה כלי רכב ערביים וכדומה.
אנו, אביבה ואני, מנסות לרכך את המושגים הנקלטים אצל סהרוני, אבל לרחוב יש השפעה חזקה יותר. הוא קולט בטלוויזיה וברדיו משפטים שלמים, שאחר כך הוא חוזר עליהם בהזדמנויות שונות. היום, למשל, הוא שיחק איתי ברופא ובדק לי את הרגל. כשהזזתי אותה – הוא צעק עלי. ביקשתי שלא יצעק עלי, אז הוא ענה לי: "אשתי בצבא, ולכן אני עצבני וצועק" – האין זו אותה תשובה שאביבה ואני נותנות לו, כהסבר לעצבנותנו ולצעקותינו?!
אני מאוד כואבת את כאבה של מיכל, אם כי רשימת הנופלים עליה שמעתי ארוכה למדי. המקרה הזה הוא הקרוב לי ביותר – הן משום שמיכל ואני התיידדנו בשנה האחרונה, ובעיקר בשבועיים האחרונים, בהם המתנו בצוותא לכל זיק תקווה שאתם בסדר ומתרחקים מהמלחמה, והן בגלל צירוף המקרים האכזרי – אבא, שלא זכה לראות את בתו, בת שלא ראתה את אביה, אמא שלא רצתה לקרוא לבתה בשם בלי נוכחות בעלה-אביה, וכעת צריכה לקורא לה על שמו – אב, שביקש משאשתו שתלד כבר, כשהיתה בסוף החודש השמיני, כי הוא רוצה להיות לידה – ולא ידע שבזאת ניבא, שלא יהיה לידה בעת הלידה, בקיצור, יד גורל אכזרית, המאריכה חיים של אמן כפבלו קאזאלס עד גיל 96, בו הוא היה כשמת השבוע, לעומת בחורים צעירים בגיל העשרה והעשרים שלהם, שמתים בגלל שגיונות של מנהיגים. בקיצור – בוודאי לא לכם אני צריכה לכתוב את כל הדברים הנ"ל, אך לבי שותת דמעות.
מאיריק – אני נושאת תפילתי שתזכו כולכם לשוב בשלום הביתה, למרות שלכל מלחמה יש מחיר, והמחיר הפעם, כנראה, כבד במיוחד. אני מתפללת כל יום לפני השינה, מבלי להתבייש, כי ברגעים קשים כאלה רק אמונה בגורל יכולה לעזור לאדם – לו רק הייתי יכולה לקבל ממישהו הבטחה שתשוב אלי, מיוזע ומזוקן, אך בריא ושלם, אפילו אם לא בהקדם – אך תשוב ובריא – לו רק!
אני עצובה, בוכיה, ומקווה לטוב, וקודם כל – להפסקת מלחמה מזופתת זו! מיוריק – זו עדיין אני, אשתך, בוכיה מתמיד ועצובה להפליא. צר לי שאינני מעודדת אותך, הפעם, אבל כנראה היום הוא יום המשבר שלי – כבר שמעתי כמה אנשים מוכרים לנו שנפגעו, אך ביני לבין מיכל וניסן כבר ממש נוצר קשר נפשי עמוק. מתוך השיחות של מיכל ושלי, שיחות יום-יומיות וארוכות, מתוך השתתפות בשמחתם עם הולדת הילדה הקטנטנה - הפעם כאב לי יותר מכל הפעמים הקודמות אז ניצלתי את ההזדמנות ובכיתי: על ניסן, על מיכל, על היתומה שהלילה מלאו לה 7 ימים, על כולכם, שם, בסיני או במצרים, נלחמים בשטן – ויכולים לו, אך משלמים בדם חבריכם, על עצמי ועל כל הנשים כאן בעורף, האוכלות את עצמן בדאגה לבעלים. בקיצור, על החיים שנגזרו עלינו כיהודים – להילחם ולהילחם ולהילחם!
כשאני חושבת על האפשרות של לעזוב את הכל ולנסוע למקום כמו שוויץ, ולגור בשלווה פסטורלית של הרים מושלגים, הכל נראה יפה נורא עד שאני נזכרת במה שיקרה כשנשמע ששוב "שמח" בארץ – קרב אגרופים בשדה התעופה כדי לחזור לארץ, וליהנות מן ה"קצפת" שלה – מלחמות '48, '56, '67, מלחמת ההתשה ומלחמת '73 – הפרס המצפה לכל ישראלי בהווה או בעבר. בקיצור – נדפקנו, וכנראה שעלינו להמשיך ולחיות במציאות עצובה ואכזרית זו של ילדים בני 18 שנהרגים, של אלמנות בנות 20 ושל יתומים בני יומם – ברוך דין האמת, אך שיברך את כולנו בחיים ארוכים וטובים, ולא בחיי אבל וסבל.
מי יודע – אולי אין להאמין באל רק בגלל כל הצרות הנשפכות עלינו, אך קצת אמונה תמיד נשארת בלב – ואמונה זו היא שמחזירה אותי לתקווה שהכל יהיה בסדר אצלך, ושעדיין מותר וצריך להאמין שהכל יסתיים, ודי בקרוב, ושאתה עומד לשוב אלי, עם הזקן ועם הלכלוך בן X השבועות – לשוב לאשתך המקווה להתאושש עד למכתב של מחר בערב, ושוב להיות למעודדת אותך, ולא לנתלית בך כמשען וכותל לדמעותיה.
מיוריק, כל טוב, וחזק ואמץ, מסור ד"ש למנדל ושמילו מנשותיהם, קבל ד"ש חם מכל חבריך-חברותיך, וכמובן מאהובה ומההורים –
אשתך האוהבת מצפה להמשך מכתביך, וממשיכה להחזיק לך אצבעות
היה חזק ובריא, בגוף ובנפש
נשיקות
צפיק
* * *
יום רביעי 24/10/73
מאיריק,
כפי שהבטחתי אמש – מצב רוחי היום משופר יותר, ואני קצת יותר אופטימית לגבי אפשרות כניסת הפסקת האש לתוקף, לגבי הסיכוי שבזמן הקרוב אוכל רק להמשיך ולהתגעגע, אך לחדול מלדאוג לשלומך כל הזמן, כש"שלומך" פירושו עמוק מהרגיל – ממש דאגה לשלמותך וכו'. נו, אתה לא ישבת בעורף ודאגת שמא עוד כמה רגעים תצלצל המשלחת הנוראית בדלת, זו המבשרת בשורות איוב – לא שהגעתי כבר לשלב הפאטאלי הזה, אך ברגעי הייאוש והחרדה לא הייתי רחוקה מכך.
כאמור, היום מצב רוחי משופר יותר. הייתי בעבודה היום, ואפילו הצלחתי לפתור משהו – מחוסר ארכיטקטים עליזה מצאה לי משהו לתכנן, ונראה לי שיש לי פתרון לא רע, אם כי מבחינתו המסחרית של פילץ הוא אולי לא הכי טוב, הרי שנראה לי שמבחינה ארכיטקטונית הוא מצוין – נראה מה יגידו רוברטו, כשיחזור מהתנדבותו בבית חרושת כלשהו, ועליזה, כשתחזור מישיבה עם אנשי אגף המכירות של פילץ.
דיברתי עם אהובה – אמא מודאגת כתמיד, אברהם עזב את עבודתו בבדק, בה עסק מאז פרוץ המלחמה, וחזר לעבודתו הרגילה. היום התחלתי לסרוג כובעי גרב לרונן ושי, שהבטיחו לחובשם כל החורף – ואם אתרום לבריאותם ולמניעת כל הצטננות מהם – דייני.
עד לפני זמן מועט היו פה אריאלה ומוטי. הם בעצם לא באו אלי, אלא אל סהרוני, אך המסכן נאלץ ללכת לישון ב-22:00, ואריאלה הבטיחה לבוא עוד יותר מוקדם (בפעם הבאה, כמובן).
חנה של מנדל ממשיכה להאמין, עד היום ה-18, שאתם לא מתקרבים בכלל לטווח היריות – ולמרות מה שנודע לי על ניסן, ולמרות שממכתבך משתמע שאתם לא נלחמים בזבובים בלבד, אינני מספרת לה דבר – בכדי להשאירה באשליות המתוקות שבוודאי עוד לא הזיקו לאיש. ממירה, אשתו של שמילו, לא שמעתי היום דבר, אך היות ולא היה לי מכתב ממך, לא התקשרתי אליה, ואעשה זאת מחר, בתקווה שהכל בסדר אצלה ואצל שמילו עצמו, כמובן.
בערב בוטלה ההאפלה. היית צריך לראות את השמחה על פני כל האנשים: כאילו שהושג השלום, לפחות. אריאלה ומוטי אמרו שהארץ נראתה כמו ביום העצמאות – האורות, שכמותם לא נראו ברחובות כבר שבועיים וחצי – בקיצור, סימן ברור ראשון שהכל עומד לשוב על מקומו בשלום.
בכוונתי לנסוע מחר לחיפה, לבקר את מיכל, אך אחליט על כך רק בבוקר, בהתאם למצב רוחי, כי בכל זאת אין זה מן הדברים הקלים. אולי אעשה זאת רק ביום שישי בבוקר – תלוי, כאמור, בהרגשתי מחר. לא הייתי רוצה לבוא לשם ולבכות יחד עם מיכל – אם כי אביבה אומרת שגם זה לא יהיה לרע, ולא יזיק לאף צד - ולשם כך עלי אולי לקחת גלולת הרגעה לפני הנסיעה אליה. נראה, אחשוב נדון בלילה. מנשקה אמור היה לנסוע מחר לחיפה וחשבתי לנסוע איתו, אך לפתע ביטלו לו את הנסיעה, כך שעלי לנסוע הן לבדי, והן ברכבת או באוטובוס. מזל שלפחות בוטלה ההאפלה, כך שיהיה לי יותר קל לנוע, מבחינת שעות האור ברחובות.
מיוריק, אני מתגעגעת נוראות, ואת זה אינני מכחישה, גם אם הבטחתי מכתב עליז – פשוט לא נפרדנו לזמן כה ארוך בשלוש השנים האחרונות – לא כן ???
אינני יודעת אם תרצה לראות אותם, אך עד כה אספתי עבורך את כל העיתונים מאז פרוץ המלחמה – בכל מקרה הם יהיו נכס מעניין, אם רק נדע איך ניתן לשמר אותם בפני ההתייבשות וההצהבה – לא כן?
אתמול נתתי יחד עם הגולדשטיינים לפיתוח את הפילם הנוסף מהחתונה שלנו (זה שבו היה פילם רגיש אך צולם בתור פילם רגיל – זוכר את העסק הזה?). מחר אקבל את התמונות, ונראה איך זה יצא.
מחר בבוקר אני שולחת לך חבילה עם סיגריות, גפרורים, ממתקים ועיתון – בתקווה שהפעם יהיה תוכן החבילה לרוחך – פשוט בקשתך שלא לשלוח בגדים ותמרוקים הגיעה רק אתמול, אחרי שכל החבילות הקודמות כבר יצאו לדרך. אני מקווה שקיבלת אותן – היו בערך 3-4 ממני, 2 מאהובה ואחת מאמא ואבא שלך.
אם העניינים יימשכו גם בשבוע הבא, אעבוד כל יום בשעות 08:00-13:00 בעבודה הרגילה, ומ-13:00 אעבוד בדואר, בחלוקת מכתבי החיילים, שמצטברים בהמוניהם, אך לא נמצא די כוח אדם כדי לחלקם בין הבתים, ובכך, אעשה אף אני מצווה לאחרים, ואביא להם את דרישות השלום מהחיילים שלהם.
יש תופעה מוזרה בין האנשים פה, בעורף – פחד מפני ההתקשרויות הטלפוניות למישהו, שמא יסתבר שאירע אסון אצל הנמען (כפי שבעצם אירע כשטילפנתי למיכלי, לשיחה היומיומית שלנו). נראה לי שבגלל זה אנשים לא מטלפנים אלי, כמו: אפרת, ואולי מירה ואולי מרי מהמשרד. מחר אטלפן אל כולן, פשוט כדי שיחדלו אנשים משגעונם זה – בכל מקרה הרי ידעו אם חס וחלילה קורה אצל מישהו אסון – לא כן? אז למה לטמון את הראש בקרקע וליצור מסך בידוד סביב כל מי שיש לה חייל בחזית – ממש מגוחך.
מיוריק, לא אפרט געגועי ואהבתי – הן תדע כל מה שחשבתי, חשתי וכו' – לכן רק אומר שלום ולהתראות (במלוא הכנות – כלפי שתי הברכות)
להתראות
צפיתך
* * *
25/10/73
מאיריק, חמודי,
יש לך כאן הרבה סיגריות, הרבה גפרורים וקצת דברי מתיקה. כמו כן מצורפים עיתונים שונים, בתקווה שיהיה לך כבר זמן לקרוא אותם, ואם תוכל – שמור אותם במזוודה עד לשובך הביתה, כדי שיצטרפו לאוסף העיתונים שלנו, שכבר הקמתי אותו בשבועיים-שלושה האחרונים.
עוד יום עבר והיום מסתיים היום ה-19 מאז הלכת למלחמה – ועדיין דיין אומר שאין שחרור המילואים נראה באופק. נו, אני כבר מתחילה לקוות שלפחות תגיע לחופשה של יום-יומיים, אך גם זה עוד לא נראה כבר-ביצוע. אם יש לך יותר מדי חפצים אישיים, כתוב לי ואשלח לך בחבילה תיק מתקפל שתוכל להתשמש בו – או קיי?
אני עוד משתעשעת בתקווה שתוכל לטלפן, אז אל תשכח שאני אצל אביבה, טלפון: 03-415742.
ד"ש מכל המשפחה, הדונים והאלפרטים, על כל ענפיהם, ומכל החברים – בעיקר מהחברות שעדיין בבית – אגב, לאה שוחררה לאחר בקשתה, והיא כעת גם כן בבית, ומצטרפת לדרישות השלום.
היה בריא ואכול טוב
צפיתך
* * *
יום שני, 29/10/73
מאיריק,
אני חייבת לך המון התנצלות על שלא כתבתי כמעט חמישה ימים, אך אתה, היושב רחוק מאיתנו, בוודאי לא תוכל להבין את הדאגה שאפפה אותנו אחרי שמאז ה-20/10 לא היו לנו כל ידיעות, מלבד זו משמילו, מה-21/10, שאמר שהיית בסדר בתחילת הקרב של אותו יום. אני השתדלתי, כרגיל, לעודד את הוריי, הוריך, אהובה וחיים, אביבה וכל היתר – אך ביום חמישי - אחרי שחזרתי מביקור אצל מיכל בחיפה, ואחרי ששמעתי ששמילו נפצע – נכנסתי לדכאון כללי, אם כי הוא נשאר עמוק בתוכי, ולא בא לידי ביטוי בחוץ – והחלטתי שכל עוד אינני יודעת שהכל בסדר אצלך – אין מכתבים.
ביום ה', כאמור, הייתי בחיפה אצל מיכל, וקיבלתי מנת עידוד ממיכל והוריה, אותם הערצתי מזמן – הם כולם חזקים כמה שרק אפשר להיות במקרה כזה. מיכל מתנחמת בבתה הפיצפונת, אשר את שמה עוד אינני יודעת.
ביום שישי, אחרי העבודה, נסעתי להורים לבת-ים. דיברתי עם אהובה – וגם היא באה לשם. אביבה באה עם סהרוני והיו שם קצת אחר הצהרים, ובערב לקחוני להורים של מוליק, לארוחת ערב. בהיותי עצבנית כל כך, לא רציתי להישאר עם אהובה ו/או ההורים שבת שלמה, כי אז לא הייתי יכולה להמשיך ולשחק תפקיד של חזקה.
בשבת בבוקר קמתי ללא טיפת מצב רוח. נסעתי עם אביבה לדואר מיון ולקחתי מכתבים לאזור של אמא – בתקווה למצוא מכתב ממך – אך לא היה דבר. בכל אופן חילקתי מכתבים הן באזור של אמא והן בזה של אביבה. גם אתמול, יום א', המשכתי בחלוקה, וכן היום – ורק התעודדתי כשראיתי שרבים המכתבים מתאריכים של לפי כ-10 ימים.
חנה קיבלה מכתב ממנדל ביום שישי. המכתב היה מיום ד', אחרי הפסקת האש. שמחתי בשמחתה, אך לא היה במכתב כל ד"ש ממך (שמילו כבר אמר לנו שאתם לא באותה פלוגה). היא גם קיבלה ביום ה' בלילה ד"ש משלמה דרך איזה חייל, שהגיע לבית.
שמילו יצא אמש מבית החולים והבוקר נסע לבית הבראה. הוא דיבר איתי הבוקר, בנסיון לשמוע ממנו עוד פרטים – רק את מספר הגדוד הוא יכול היה לחדש לי.
אלדד בא לחופש והיה כאן, אצל אביבה, הערב, עם לאה.
מוטי עוד בבית, עם היד הפגועה שלו. יש סכוי שבעוד כמה ימים יצטרך לחזור ליחידה.
מוליק אולי יבוא לכאן ביום רביעי. כך הוא הודיע בטלפון.
כאמור, היו לנו כ-10 ימים קשים מאוד, אך הערב הצליחו אהובה ואברהם לקבל ידיעה כי אתה בסדר, דרך חבר של רוז'ה, החברה שלהם. נאמר כי יודיעוך שדואגים לך בבית. חיים ואהובה שלחו לך מברקים. כמה שליחים יצאו אליך, כלומר: כל מיני אנשים נתבקשו לפתוח עיניים ואוזניים, ולנסות לאתר אותך. בקיצור - רק מי שהיה בעורף בימי דאגה אלה, יוכל להבין אותנו. אני כבר מייחלת לרגע בו תעמוד מולי ותכעס עלי על כל הדאגה, שבוודאי נראית לך כמיותרת – נכון?
הערב הייתי בהופעה של אסתר עופרים, בהיכל התרבות, יחד עם רותי, אשתו של עמוס. היה נהדר. ההכנסות היו קודש לאגודת נכי צה"ל – כל הזמן הצצנו למעבר לראות שמא אתה או עמוס מגיעים – כי השארנו בבית את השורה והכסאות בהם אנו נהיה ישובות...
מיוריק, אני מקווה שבאמת הכל בסדר, ואם רק אקבל ממך מכתב, אשלח כבר עוד חבילה עם סיגריות וממתקים. אנא כתוב אם חסר לך עוד משהו.
הגעגועים קשים מאוד, ובוודאי גם אתה מרגיש בכך. ביום ה' הוצאתי את התמונות שנתתי לפיתוח, והגעגועים רק גדלים כשרואים את התמונות הללו. בוביק שלי, אשתך אכן מגועגעת כהלכה, ומקווה שאתה מבין לנפשה. אתה יודע שעוד מעט ויגיעו ימי "דגל הפועלים" שלי? מהר ובוא עוד השבוע, שומע?...
סהרון אומר:
1) אמא, תגידי לצפי, שגם אם אבא כבר יבוא ומאיר עוד לא יבוא, היא תוכל להמשיך ולגור איתנו.
2) אני: למה אתה צועק עלי? סהרון: אשתי בצבא ואני מאוד עצבני!
3) לקחנו שוטר טרמפ והוא, אחרי שירד, אמר לאביבה שהוא מאחל לה שבעלה יחזור מהר הביתה. סהרון: ומה איתה? – והוא מצביע עלי – תאחל גם לה שבעלה יחזור אליה מהר.
ככה זה, גם הפצפונים האלה חיים איתנו את המלחמה, ואת הדאגה והגעגועים.
היום הגיע אלי צ'ק מהצבא בתור "אשתו של מאיר אלפרט", בעד 25 ימים, מה-7/10 עד 31/10, 95 ל"י לערך. לא רע – אך אם הייתי צריכה לחיות על הכסף הזה, זה היה קצת קשה – לא?
יש לנו חשבונות מים, חשמל וגז, אך יש לי לברר הן עם זה של המים והן עם זה של החשמל, שנראים לי מוגזמים, אך יש עוד זמן לזה.
המכונית עדיין אצל חיים, שאמר לאהובה כי הוא מתניע אותה ואין לנו מה לדאוג לזה. אביבה ואברהם – שניהם מעמידים את רכבם לרשותנו, ברגע שתצלצל שאתה בדרך הביתה.
אני נוהגת על המכונית של אביבה, לאחר שהיא עברה אוברול במוסך: אמנם הנהיגה מוגבלת (על ידי ולא על ידי אביבה, כמובן), לצרכים חיוניים, אך הבאת בעלי אלי תיחשב למשימה חשובה ביותר!!!
אביבה נהדרת – היא עוזרת לי (ואפילו מרשה לי לבכות כשעצוב לי מאוד, בלי שתצפה שאעודד אותה...), ומשתדלת להיות יותר נחמדה מנחמדה.
אני בקשר יום יומי עם אהובה ואברהם ועם ההורים, ואסע לבקרם השבוע, אולי ביום רביעי, כשמוליק יבוא, כדי שאוכל להשאר לישון שם.
אשר של גילה שוחרר בשבוע שעבר, כי היו יותר מדי אנשים.
זהו. כעת אחזור לכתוב יום יום. השתדל לעשות כן, גם אתה, כי הדאגה פה איננה דומה לכל מה שאתה פגשת אי פעם, בימי שלווה.
נשיקות
צפיק שלך
נ.ב.
שלח לי תמונה שלך עם זקן – אחרת לא אוכל להכיר אותך
* * *
יום שלישי 30/10/73
מאיריק,
עוד יום בלי כל ידיעות ממך עבר. שוב ביקרתי בדואר ובידיים רועדות קמעה חיפשתי, בין מכתבי החיילים, מכתב ממך – אך לשווא.
הייתי אחה"צ אצל הוריך. זכיתי למנת פינוק הגונה: אוכל של אמא, שינה של אחר צהריים, הרבה תשומת לב וכן הלאה. אהובה, אברהם והילדים באו לפנות ערב, ואחר-כך הביאוני לאוטובוס 25, שלקח אותי ישר לאביבה.
בבית הכל בסדר. ההורים נראים, לפחות כלפי חוץ, רגועים למדי, אם כי כולנו מלאי ציפייה עצומה למכתב/מכתבים ממך.
היום בדיוק שבוע מאז קיבלנו את מכתבך, ו-10 ימים מאז שמענו ממך לאחרונה – מכתב מה-20/10. בקיצור – למרות שכנראה באמת נכון שאתה בריא וחי ורק הקשר המכתבי איתך נותק – הרי שכולנו עדיין מתוחים בבוקר, מתאכזבים בצהריים ומעודדים זה את זה בערב.
מוליק עומד לבוא לביקור ראשון בבית מחר אחה"צ. סהרוני נרגש נורא, למרות שהוסבר לו שיכול להיות שלא יהיה אווירון, ואבא לא יוכל לבוא.
מאיריק – נסה לשלוח ד"ש טלפוני עם איזה חייל שנוסע הביתה, עובר אורח, אמנים או כל דרך דומה – כי הדאגה גדולה למדי, אם כי כרגע כל אחד טומן אותה עמוק בבטנו, כי הרי כלפי חוץ הודיעו לנו שאתה בסדר – אבל, לכל הרוחות, האם הפסקת לכתוב לנו או שיש תקלה בצינורות התקשורות בינך לבינינו?! חנה קיבלה ממנדל מכתבים מה-24/10 ומה-25/10, וד"ש דרך איזה חייל שלו שהגיע הביתה – בקיצור, היא מעודכנת, ואילו ממך – דממה אלחוטית. היא כבר ביקשה משלמה שיברר מה איתך ויכתוב לה בהקדם, אך מכתב כזה יוכל להגיע בסביבות השבת הקרובה, והיום רק יום ג' !!!
אני לא שולחת לך חבילות השבוע, כי אינני יודעת אם בכלל הגיעו אליך חבילות נוספות, חוץ מהחבילה הראשונה, שאת קיבלתה אישרת. כמו כן אינני יודעת מה נחוץ לך – בגדים, סיגריות, ממתקים, פריטים מיוחדים?
אני מקווה שמחר יגיעו סוף סוף איזה 4-5 גלויות ממך + ד"ש טלפוני או לפחות משהו מכל אלה – כי סבלנותנו הולכת ופוקעת.
בארץ יש אווירה של אכזבה, לדעתי – אכזבה מהממשלה ששלחה את הסדירים למלחמת זוועה שהביאה לאבידות בקרבם ולאבידות בקרב אנשי המילואים שבאו לעזרתם, אכזבה מהנשים שקנו וקנו וקנו כל מה שיכלו, אכזבה מהנהגים הנוהגים בפראות, ששמה בכיס כל פראות קודמת בנהיגה עליה התלוננו בעבר.
כרגע 24:15, כלומר: יום רביעי, ובמזל טוב – כי מוליק הגיע לפני כחצי שעה, לאחר שפינה פצועים ללוד. השמחה רבה ובעוד כמה דקות הוא נוסע עם אביבה להורים שלו. מתי אני אראה אותך? אם תוכל לבוא – ברוך תהיה, אך אני אסתפק גם בד"שים טלפוניים, אם רק תוכל, בכל דרך – אגב, במצ"א תל אביב יושבת מיכל מגשר, החברה של אריאלה ומוטי, ומחכה לכל שיחה מהקווים מחיילים, ומנסה למצוא חייל שפגש בך – אז אם תוכל, גם זו דרך.
על מה שאני לא כותבת – בסוף אני מגיעה אליך, אל הדאגה לחוסר המכתבים ממך, ואל הגעגועים של אשתך.
אגב – אתה הצהרת בצבא שאני אישה עובדת? קיבלתי אתמול מענק מהצבא בתור אשת חייל בשירות חרום, אך כאילו הייתי אשה עובדת, כלומר: 115 ל"י לחודש, במקום 360 ל"י שמקבלת אישה לא עובדת. כרגע לא חשוב לי הכסף, אך מסקרן אותי מקור המידע הזה.
מאיריק – אגב – אם יש לך אפשרות להתקשר אז במשך 24 שעות ביממה עומדים לרשותך שרותי טלפון (וכן שרותי הסעה, אם תגיע לכל מקום ברדיוס סביר של עד 200 ק"מ מכאן) במקומות הבאים, (ורשום את המספרים לפניך) -
אביבה 415742
מנשה 224898
אהובה 861230
הורי 220440
הטלפון בעבודה שלי 281145 עד 281149 (ונא ציין שאתה מדבר מהצבא כי אז יפסיקו כל שיחה למענך)
אל הוריך – הכי חשוב שתתקשר (879383) אך לא כל כך כדאי בלילה, כי הם יבהלו מאוד, ואנו מאוד חוששים לבריאותם – הדאגות כלל וכלל לא מועילות להם.
אביבה, מנשה ואברהם, כמובן, מעמידים את מכוניותיהם לרשותנו. האוטו שלנו עדיין אצל חיים, שדואג לך נורא, וכבר מברר דרך קצין העיר האם אכן שלום לך. שוב, אנו בנושא שלך ושל הדאגה לך ???
לפני שאסיים הרי סיפור פיקנטי –
מר בוק הוא החייט שגר אצל הורי בקומת הכניסה – זוכר את השלט?
מר בוק הנ"ל החליט באחד מלילות ההאפלה ללכת לטייל (כמובן שלא לקח כל פנס). הוא הגיע לכיכר מלכי ישראל, וניסה לעלות על מה שהוא חשב למדרכה – ובצעד הבא מצא את עצמו שרוע בתחתית הבריכה חסרת המים, כשהוא חבול הן מהמכה והן מצינורות המים שבתחתית הבריכה – בקיצור, הוא עומד כרגע בפתח הבית עם רגל מגובסת ויד מוחזקת במתלה מיוחד, וכנראה תוהה אם הוא יחשב לנכה המלחמה... אגב – הוא חיכה למעלה משעה לעזרה – כי איש לא טייל, מלבדו – כמובן, באזור. מסכן.
זהו. נשיקותי, געגועי וכל השאר.
להתראות או לפחות להשתמע
צפי
נ.ב.
מחר כנראה אשן אצל אריאלה ומוטי בכפר-סבא, כך שכנראה אכתוב לך רק מחרתיים. אל תדאג והשתדל לכתוב יום-יום, כך שייגבר הסיכוי לקבל ממך מכתבים, ובתכיפות לא כמו זו הנוכחית.
סוף דבר
בתחילת נובמבר הגיעו שתי גלויות למוטי ואריאלה:
מוטקה 2.11.73
הצלחתי לקלוט את כלוד (אלפרט)
לא נמצא (יצא לשטח) השארתי הודעה
שנקלטה שיתקשר הביתה כי דואגים לו.
תהיה בריא ד"ש לכולם.
יוסי
מוטקה 4/11/73
ניסיתי פעם נוספת אלפרט כדי לדבר איתו
ישירות, הפעם דיווחו לי שמאז פרוץ המלחמה הוא אינו איתם, ניסיתי לברר מצבו ומקומו. אינם מסוגלים לתת פרטים. לכן הגלויה הראשונה כנראה איננה נכונה. מקווה שתמצאו אותו במהרה.
תהיה בריא. ד"ש לאשה ולמשפחתו
יוסי
* * *
על כל המעטפות, שהוחזרו בחורף 1974 על ידי קצין הדואר של הצבא, הופיע הכיתוב: "אל קצין הדואר של הצבא - נעדר".
סרן מאיר אלפרט נעדר מאז הקרב על מיסורי ב-21.10.73, ורק בחודש אפריל 1974 נמצא הטנק שלו, שספג פגיעה ישירה, ובו ארבעת אנשי הצוות.
הוא הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בכפר סבא.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו