קראו לו אז: "הקו הסגול", קו וירטואלי בשטח טרשים ואבני בזלת שהשתרך מדרום לצפון, או אם תרצו להפך. קו הפסקת האש ברמת הגולן מאז מלחמת ששת הימים. על המפות הצבאיות הוא סומן בסגול. באותם הימים של סוף אוקטובר 1973, מה שהיה מזרחה מהקו בצפון הרמה, נחשב ל"מובלעת" שנתפסה על ידי צה"ל, ומעבר לה נהדפו הסורים.
שרידי גדר חלודה ורעועה שאמורה הייתה לסמן קו זה עוד נראו פה ושם, בעיקר בצמתי דרכים משובשות שהובילו בעבר לעבר דמשק.
כזו היתה הדרך שעל פניה הורשה רכב קרבי משוריין להיכנס למובלעת - היה זה אזור קרבות ברמת סיכון גבוהה. שוטרי המשטרה הצבאית הוצבו בכניסה, ואיש אחד.
דמותו הזכירה במעט את יצחק שדה, המפקד המיתולוגי של הפלמ"ח. קשיש, ששיבה זרקה בזקנקנו הצרפתי, מכנסי חאקי קצרים עד ברכיו, גרבי חאקי ארוכים עד מתחת לברכיים, חולצה באותו הצבע, ומשקפיים דקות מסגרת לאפו. בגילו המופלג כבר לא נותרו בו כישורים פיזיים לנדב "למאמץ המלחמתי", אולי גם לא יכולת חומרית, אבל הייתה לו חצוצרה. וכך, עם כל רכב שחלף על פני המחסום בדרך אל התופת, עלה האיש על תלולית עפר קטנה, והשמיע לאנשיו תרועת הצדעה. על כך נאמר: כל איש, אשר ידבנו לבו ויכולתו.
רמת הגולן 16.10.73. במלחמה, הכל מטשטש, בעיקר לוח הזמנים, מה שוודאי: "המובלעת" כבר מספר ימים בידינו והסורים עוד במוצב החרמון. רק יריקה, והם פוגעים לנו בראש... כמעט רק שריון ותותחנים ב"מובלעת", מחליפים עמדות להתעות את העיניים שמתצפתות מלמעלה. מי שלא היה צריך להיות שם, לא היה שם.
וככה, כמו בחלום תעתועים, בינות לטנקים החולפים זה על פני זה ברעש שרשרות מחריש אוזניים על האספלט הקרוע - מרצדס שחורה, נהג מבוגר ששיערו לבן, ושתי נערות בגילאי העשרה. אחת חצי גופה חשוף מתוך צריח הסאן-רוף של הרכב, והשנייה - מחצית מגופה משתרבבת מתוך החלון האחורי. אלוהים, איך הם הגיעו לכאן. מגישות פאקטים של מרלבורו לידיים מושטות מצריחי הטנקים.
זו תמונה שלא תישכח לעולם.
***
6.10.73, 10:45 - טלפון ממפקדת הגדוד:
"הישאר בבית, תוך שעה באים לאסוף אותך..."
קפיצה לתוך "הטרנטה" לבית ההורים לקחת את התרמיל מהבוידעם. בחזור, שניים מהגדוד כבר מחכים ברכב למטה. בדילוגים, שתיים שתיים, על המדרגות למעלה, עולה על ב'. פרידה קצרה מהאשה, חיבוק ונשיקה לכל ילד, עוד נפנוף לשלום במדרגות, והופ. אנחנו ברכב. צריך לאסוף בחור רביעי ברמת גן. בדרך אבא הלל, דחוסים ברכב הקטן, רביעייה כבני 30 שיודעים כבר משהו על קרבות.
ופתאום בפינת רש"י, נערה קטנטונת, בת 18 או אולי 19, מנופפת ידיים מעל לראש, ממש באמצע הכביש הריק.
אין מקום ברכב הקטן, אך בכל זאת עוצרים:
- "מה קרה?"
- "אני אחות! אתם במקרה לצפון?"
- "כן!"
- "לאן?"
- "כנראה רמת הגולן"
- "בבקשה, קחו אותי אתכם..."
- "מישהו קרא לך?"
- "לא!"
- "אז מה פתאום?"
- "בטוח צריכים כמוני שם", באה התשובה.
עד היום כולי צמרמורת , בכל פעם שהמילים צפות ועולות.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.