"למה אין אזעקה? למה לא הזהירו אותנו?"

גויסתי למלחמה ביום שבת, 6.10.73 בצו 8. ההודעה הטלפונית הייתה ברורה: עלייך להתייצבמיד בפיקוד מרכז ברמלה, להצטייד ולחכות להוראות. התארגנתי במהירות וארזתי את החפצים החשובים ביותר. הגעתי לשם בשעות אחר הצהריים, כשלאורך כל הדרך ראיתי רכבים צבאיים וחיילים שמגיעים למקומות הכינוס שלהם בפיקוד מרכז ברמלה.

הבלגן היה נוראי. רעש והמולה מסביב. לא היה ציוד ולא היה נשק. בלילה שכבנו על האדמהוהאבנים כי לא היה איפה להלין אותנו. צורפתי לאגד תחזוקה כקשרית אלחוט והכרתי את הסגןשהיה ממונה עלי ואת הג'יפ שהייתי אמורה להיות בו. נודע לנו שיש קרבות קשים ברמת הגולןושאנחנו צריכים להגיע לשם כתגבורת לגדודים הנלחמים.

התחיל מסע ארוך צפונה. בלילה חנינו בשטחים ריקים בשדות שלאחר הקציר. בלילה של היום הרביעי למלחמה עלינו באורות מלאים לרמת הגולן. נאמר לנו שיש קרבות ליד החרמוןאבל אפשר לנסוע באורות מלאים. עלינו לרמת הגולן בכביש שעולה מכיוון כורסי. השיירה היתהארוכה ולקח לנו הרבה זמן להגיע. היו בה מיכליות דלק, ג'יפים, קומנדקרים וטיולית. בתוך התק"ש היו בנות שגויסו למלחמה ועבדו כאלחוטניות.

התמקמנו בשטח וחפרנו שוחות. מדי פעם שמענו הדי התפוצצויות מכיוון החרמון שעדיין,לא היה בידנו. ההתקפה התחילה בשעה 12:00 בצהריים. מטח אדיר של קטיושות שטיווחו אתהמשאיות והמכוניות. אנשים קפצו בבהלה והתחבאו מתחת למיכליות דלק ולמשאיות. חלקםקפצו לתוך השוחות שנחפרו, שלא היו עמוקות דיין. ראיתי את הטבח שקפץ לתוך אחת השוחותעם סכין שלופה ביד. לאף אחד לא היה נשק כי לא ציידו אותנו בנשק.

זה היה מפחיד מאוד והייתהתחושה חזקה של חוסר אונים. אני זוכרת שחשבתי: "למה אין אזעקה? למה לא הזהירו אותנו?".היו עוד כמה מטחים של קטיושות ורעש וצעקות. הזדחלתי בשדה ליד הג'יפ. ראיתי רסיס שלקטיושה שכמעט פגע בי. הוא היה פחות ממטר ממני. רקטת קטיושה פגעה בטיולית ושמעתיצעקות איומות. אחר כך נודע לי שהייתה שם מישהי שבדיוק באותו רגע ירדה מהסולם שלהטיולית לאחר סיום המשמרת. היא נפגעה באופן קשה בראש ולא התאוששה מאז.

מישהו צעק שמטווחים אותנו מהחרמונית ושצריך לברוח מהר. ראיתי משאיות נשרפותושמעתי צעקות "חובש, חובש" ורעש נוראי. אחרי זמן שנראה כנצח, התחילו לארגן אותנו לנסיגה מהשטח ובעצם בריחה.

המפקד שלי נפצע ביד והשרוול של החולצה שלו היה מלא בדם. הוא קרא לי לעלות לג'יפ ולעודכמה אנשים שהסתובבו שם מבוהלים בהפוגה שבין המטחים של הקטיושות. התחילה בריחה נוראיתלכיוון הירידה מרמת הגולן.

הגענו לצומת אל-על, קרוב לקיבוץ אפיק. ראינו שם אנשים מבוהלים שרק רצו לרדת מהגולן.אחר כך התברר לי שהיה שם בית חולים שדה שהובאו אליו פצועים מאזורי הקרבות. היו שםהרבה פצועים שנהרגו מהקטיושות.

אני זוכרת את הבריחה מצומת אפיק לכיוון עין גב וטבריה. בלי נשק , בלי ציוד עזרה ראשונה,כלום. היה לחץ נוראי של משאיות וקומנדקרים, שרק רצו לברוח משם. לא היה מישהו שיכוון את התנועה בכלל.

פינו אותנו לבית חולים פוריה ליד טבריה. קראו לזה נפגעי הלם. היו הרבה בנות שנפגעו. בג'יפהעברנו בקבוק מים מאחד לשני. המפקד החליט שהוא לא מתפנה לבית החולים וירד מהג'יפ.כשהגענו לבית החולים נבדקנו על ידי הרופאים והם החליטו שנישאר שם לבדיקות במשך הלילה.

לא התקשרתי הביתה. לא רציתי להדאיג את ההורים. למחרת הודיעו לנו שמשחררים את כל הבנותושהגדוד עובר להילחם בקרבות בסיני.

כשהגעתי הביתה לא האמינו לסיפור שלי. אבא שלי דאג יותר לשני אחיי, שגם הם גויסו בצו 8אחרי והיו בשריון. האח הצעיר בסדיר והאח השני מפקד טנק. אחרי כמה ימים הוא בירך את ברכתהגומל בבית הכנסת בנס ציונה.

באפריל, זמן רב לאחר המלחמה, גויסתי לשירות מילואים בגשור ברמת הגולן. נסעתי למקוםשבו הייתה הפגזת הקטיושות. הזיכרונות חזרו אלי בעוצמה רבה. ראיתי מול העיניים את הרסיסשל הקטיושה שכמעט הרגה אותי.

לאחר שנישאתי הבאתי את משפחתי לביקור במקום. לא שכחתי את תחושת חוסר האוניםוהבריחה המבוהלת והאיומה מרמת הגולן.חיפשתי את הסיפור בעיתונים שלאחר המלחמה אבל בשום מקום לא הופיע סיפור דומה. במקרה פגשתי אדם שסיפר לי שהוא היה פצוע בבית חולים שדה בצומת אל-על ופונה משםביחד עם פצועים רבים. גם הוא זכר את הפינוי המבוהל ותחושת חוסר האונים.

אני רוצה שהסיפור יפורסם כדי שאנשים ידעו מה קרה שם ושתחושת חוסר האוניםוזיכרון הבריחה מהגולן לא יחזרו לעולם.

* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.