הפרויקט החדש של כנסיית השכל

בכל פעם שכנסיית השכל מוציאה אלבום חדש או יוצאת להרפתקה מוסיקלית חדשה, אני נזכר בהתאהבות הראשונית שלי בהם, לפני יותר מעשרים שנה, ובודק עם עצמי אם אני מתלהב מהם עכשיו רק בגלל זיכרונות העבר והנוסטלגיה או שבאמת הם מצליחים להמציא משהו חדש שיעורר שוב את האהבה הישנה ההיא. וכן, די ברור שאם אנחנו כאן יחד, מאזינים לעוד אלבום של הלהקה שהוציאה את הראשון שלה לפני כל כך הרבה זמן, סימן שהם שוב מצאו דרך שונה. "הבית כה רחוק" הוא אלבום אחר, שונה, אפילו מאתגר. והוא גם עוד שלב טבעי בסיפור האהבה בת העשרים. 

אז מה ממש חדש באלבום החדש? קודם כל זהו לא אלבום של כנסיית השכל בלבד אלא שיתוף פעולה עמוק, בסיסי, עם התזמורת האנדלוסית ועם המנצח שלה תום כהן. ושנית, זהו אלבום ישראלי בהשפעת מוסיקה ערבית. שלא כמו במופע המשותף עם "התזמורת האנדלוסית הים־תיכונית אשקלון" (כך השם המלא) שבו נפגשו שירי הלהקה עם התזמור המזרחי־ערבי, כאן המוסיקה עצמה, הלחנים, העיבוד וההפקה המוסיקלית ולעיתים גם המילים, נמצאים ממש בתוך השירים, ולא רק בעטיפתם. זה מתחיל בקטע אינסטרומנטלי בשם "אליהו" שהלחין אליהו אביכזר (נגן הקאנון, חבר "האנדלוסית"), עובר אל עיבודים ערביים לשירים מקוריים שכתבו חברי הלהקה "הוי ארצי מולדתי" ו"אפילו אז" (שכתב והלחין רן אלמליח) ו"תני לי" (מילים: שמעון אדף, לחן: יורם חזן) וממשיך בציטוטים ממוסיקה ערבית אותנטית בתוך השירים המקוריים שכתבו רן אלמליח ויורם חזן. 

הלהיט "מעל הים", למשל, כולל ציטוט מתוך "כטוות חביבי" של מוחמד עבד אל־וואהב, ששיר אחר שלו מצוטט גם ב"האהבה שלי". "בואי מהפכה" (שנכתב עם אהוד בנאי) כולל ציטוט מתוך "אנא דיני דין אללה" של עבדסאדק שקארה, "האויב נמצא בפנים" כולל קטע מתוך "וואלה מארה" של מלחם באראקת. נוסף על אלה יש באלבום עוד שלושה שירים שלא כתבו חברי הלהקה: "עלאש קטעוכּ יא וורדה" ("למה קטפו אותך, יא פרח?") של מוחמד אל מזקאלדי, מושר בערבית מרוקאית עם ריימונד אבקסיס, "ווהרן ווהרן" הוא שיר בערבית שכתבו והלחינו אחמד וואהדי וח'אלד חג' איברהים. אפילו בגירסה לשירו של זוהר ארגוב, "ילדתי" (שכתב והלחין ציון שרעבי), משלבת הלהקה קטע מ"אשמעה" של קאמל מסעודי. 

האלבום מסתיים בגרסת התזמורת האנדלוסית בלבד ל"האהבה שלי", עם בנימין בוזגלו בשירה. וכך, באלבום שנקרא "הבית כה רחוק" מתקרבת כנסיית השכל יותר מאי פעם בעבר אל, כנראה, המוסיקה מבית אבא. פעם, לפני עשרים שנה, החלק המזרחי ובטח הערבי היה מעודן בתוך צליל הרוק של הלהקה. עכשיו, הם הולכים איתו עד הסוף. ומה הם אומרים בעצם? זוהי ארצנו מולדתנו. הצליל הערבי אינו תבלין אלא חלק מאיתנו. זה לא אומר שאנחנו מפסיקים להיות "להקת רוק ישראלי" (כמו שהיינו רק לפני אלבום, ב"שורות של אנשים"), אלא שבפעם הזאת אנחנו שמים את הדגש על צד אחר. הצלילים הערביים, המילים בערבית, לא הופכים אותנו ישראלים פחות.

למאזינים כמוני, שהמוסיקה הערבית אינה חלק מהשורשים שלהם, זוהי הזדמנות להתפתח ולהתקרב לצלילים שהיו זרים לגמרי. בזכות הכנסייה הם נשמעים לי קצת יותר מובנים. אולי "מסגד השכל".

ארבעה בדירה אחת

במפגש הראשון עם חברי הלהקה הייתי המום. שמועות על חבר'ה מוכשרים משדרות הביאו אותי אל דירת חדר זעירה על גג בדרום תל אביב. בחדרון המוזנח נדחסו ארבעת החברים, יורם חזן, רן אלמליח, דויד ראסד ומייק גולן כדי לערוך פרזנטציה. הם היו רזים מאוד, דחופים יחד כמו חבורה של עובדים זרים שמצאו בקושי קורת גג. ואז הם התחילו לנגן ובבת אחת הכל השתנה. פתאום הם היו להקה מגובשת שיוצרת מוסיקה נפלאה, מקורית, שונה לגמרי מכל דבר אחר ששמעתי עד אז. מוסיקה מלאת כאב וזעקה פנימית ותשוקה וחום שחיברו ניק קייב אפל לסקסופון מזרחי. 

עשרים שנה עברו מאלבום הבכורה "דברים בלחש". חברי הלהקה חוו שינויים אישיים ותקופות לא קלות, והם עדיין איתנו ומצליחים יותר מאי פעם בעבר. הם לא מתקלקלים. באלבום הראשון היו להיטים - "אני מאמין", "איתך אל הים" ו"השיר מהגן" - ובכל זאת הם למדו על בשרם שהצלחה אמנותית אינה מבטיחה חיים קלים יותר. ולמרות הקשיים הם לא ויתרו. המשיכו ליצור, להקליט ולהופיע ולא ניסו למצוא חן בכוח או לוותר על היושרה האמנותית שלהם. 

והיו גם שינויים בהרכב, וכיום עם המתופף דניאל זייבלט והקלידן עמי רייס הם כל הזמן ממשיכים לחפש, להשתנות, גם בשירים חדשים וגם בגישה חדשה אל החומרים הישנים. הלהקה הזו פועלת כל הזמן. שבעה אלבומים, מיני אלבום, מפגשים עם מוסיקאים אחרים - אהוד בנאי, קובי אוז, פורטיס, ריטה, מופעי מחווה שונים והמון פרויקטים. בכל המפגשים האלה הם שומרים על הצליל המיוחד שלהם ובעיקר על הזהות העצמאית. הם מאוד רציניים, עובדים קשה, לא מפסיקים לפצח את השאלה הקיומית: איך לשלב את האאוטסיידריות המובנית שלהם בעובדה שהם, בסופו של דבר, אחת הלהקות הכי ותיקות והכי מצליחות בארץ.