לפני כחודש הגברת הראשונה רשמה את עצמה לאיזו אפליקציה שמודיעה על דילים שווים לחו"ל. משהו שמצלצל כמו שם של זמר ספרדי. סילביו? רוברטו? אולי בניטו? אהה, חוליו! זה השם. כאילו מהמילה "חו"ל", הבנתם? הימים עברו, ואני הדחקתי את קיומו של חוליו הלז, עד ששכחתי לגמרי מקיומו. בשבוע שעבר קיבלתי ממנו תזכורת כואבת: אשתי הודיעה לי שהאפליקציה שלחה אותה לחמישה ימים בפאריס, ומרגע זה אני המבוגר האחראי.
כמובן, היא השאירה הוראות מסודרות לכל יום, את מי לקחת מתי ואת מי להחזיר מאיפה, מי אוכל מה, מה לקנות במכולת, למי להצביע בבחירות לרשויות המקומיות, מה לענות במשאל עם על החזרת שטחים, ואיך היתה רוצה למצוא את הבית כשתחזור. ראיתי על פניה את המבט המרגיז של חוסר האמון ביכולתי לעמוד במשימה, אבל שידרתי עסקים כרגיל. נתתי לה להבין שכל העניין הזה של ניהול משק בית קטן עלי, ושאין סיכוי שהבנות יתגעגעו אליה, אפילו לא לרגע.
ביום הראשון השכמתי קום, הכנתי קפה, ובלעתי כמה ויטמינים שמילאו אותי באופטימיות לקראת האתגרים שמצפים לי. הערתי את הגדולה לצבא והכנתי לה כריך וקצת פירות. היא הביטה בי במבט לא מרוצה ואמרה לי שאלה לא הפירות שהיא אוהבת ושהסנדוויץ' של אמא יותר אסתטי. התעלמתי ונתתי לה 20 שקלים שתקנה טוסט בשקמית.
אחר כך הערתי את הקטנה. ניסיתי למצוא את הבגדים הנכונים בערימה המאוד מסודרת שהכינה אשתי, אבל מסרון מפתיע מהקייטנה עידכן שהתוכניות השתנו והיום הולכים לבריכה. אי לכך ובהתאם לזאת עלי לספק לילדה קרם הגנה, כובע ים ומשקפות צלילה. הרגשתי רעידה קלה בכנף. חיפשתי את קרם ההגנה והמשקפות. הפכתי את הארון, את המחסן, את מרפסת השירות ואת המזוודה עם הדברים של הים, אבל לא מצאתי כלום. התחלתי להזיע בעיניים. חזרתי לדף ההוראות של אשתי ושם מצאתי למטה, בשונות, סעיף קטן ד':
"במקרה שיודיעו מהקייטנה שהולכים לבריכה (ואני מהמרת על יום שלישי) יש לקחת את ערכת הבריכה שארזתי לך במגירה למטה, שבה יש משקפות, קרם הגנה וכובע ים".
עכשיו, כשהמתח ירד, הרגשתי שאני חייב לקחת פסק זמן כדי לאגור כוחות להמשך היום. התיישבתי לקרוא עיתון ולשתות קפה. בשמונה ורבע הילדה שאלה מה עם הקייטנה. הצצתי בשעון וראיתי שהקייטנה כבר התחילה. עד עכשיו הילדה שכבה מול הטלוויזיה וראתה "ארתור", לא אכלה ולא הסתרקה(!) נתתי לה תפוח ביד וטסתי איתה החוצה. בתשע התקשרו מהקייטנה להודיע שהשקית עם המשקפות והכובע לא הגיעה עם הילדה. הסתכלתי על המטבח ובאמת היא היתה על השולחן. נסעתי לבריכה, חצי שעה לכל כיוון, רק כדי לגלות שלילדה בכלל לא בא להיכנס למים היום. נהדר.
מיהרתי הביתה להעיר את האמצעית כדי שתתארגן ליציאה לחוג ציור. הכנתי לה חביתה, שתאכל משהו. הילדה שאלה אם יש לי פלאש מהשריפה בכרמל כי אין שום דמיון בין הדיקט השרוף הזה לחביתה. היא ביקשה טוסט ושוקו בתור פיצוי. הכנתי לה בלי להתווכח, רק שתלך כבר. סידרתי קצת את המטבח, וחשבתי שעשר וחצי זה זמן סביר להתגלח, להתקלח וללכת לעבודה.
נתתי שעתיים עבודה ובאחת נזכרתי שצריך להחזיר את הקטנה מהקייטנה. הגעתי באיחור קל, והיא עמדה לבדה, אדומה מהשמש, על סף בכי. חשבתי שאולי, במקום לבשל צהריים, אקנה לה פיצה. זה יהיה פיצוי הולם!
אחרי הפיצה חיפשתי למי אפשר להדביק אותה כדי שאוכל לחזור לעבודה. עברתי על רשימת התלמידים בכיתה והימרתי על מישהו. בשמונה בערב התקשר אחד בשם קובי, עידכן שהוא אבא של מיכל, ואמר בטון תקיף שזה זמן טוב לבוא לקחת את הילדה שלי הביתה. לא הבנתי מה הלחץ, לא זכרתי מי זה קובי, באיזו ילדה מדובר ואיפה הם גרים.
אשתי לא אוהבת לצבור כלים מלוכלכים, והכיור שלנו תמיד ריק. הנסיעה שלה נראתה בהחלט כהזדמנות לבדוק כמה כלים יכול הכיור שלנו להכיל. אחרי כמה ימים
מרתקים, שבמהלכם הצלחתי לבנות בכיור דגם של מגדלי אקירוב מצלחות, הרגשתי שעשיתי את שלי. גם הכביסה נערמה לגבהים שכמותם ראיתי רק באפסנאות של בסיס צאלים. הבנתי שצריך לפעול. בחצות סיימתי שלוש מכונות כביסה ושטפתי את כל הכלים. נרדמתי בסלון עם נעליים, גמור מעייפות.
למחרת הריטואל חזר על עצמו, בהבדל קטן אחד. העוזרת התקשרה להגיד שלא השארתי לה מפתח, אז היא חזרה הביתה. ניסיתי להסביר לה את גודל האסון והתחננתי שתציל אותי מעצמי ותחזור, אבל זה היה מאוחר מדי. לארוחת הצהריים לא נשארו מצרכים ראויים, ולכן שאלתי את הקטנה אם בא לה שוב פיצה. כדי שלא תשתעמם גייסתי לה עוד שתי חברות.
בדרך לפיצרייה צילצל לקוח חשוב כדי לקבל ממני חוות דעת על משהו חשוב. בתי וחברותיה שיחקו קווה קווה דה לה אומה בקולי קולות, והלקוח שאל אותי אם אני בברזיל או שעברתי לעבוד בערוץ הילדים. הסברתי לו שהאישה בחו"ל, והוא שאל מייד: "חוליו או הדקה ה־90?" הסתבר שגם אשתו נפלה חזק באפליקציה. היא חוגגת עם חברות בפלמה דה מיורקה, והוא לא ישן כבר שבוע.
יום לפני שאמא שלהן חוזרת, הבנות הודיעו לי שהן לא מסוגלות לאכול יותר פיצה, ושהן פיתחו אלרגיה לזיתים וקולה. חשבתי שבאמת צריך להרגיע עם הפחמימות, אז קניתי להן מלאווח. לעבודה לא הלכתי. במקום זה רצתי עם ערימה של בגדים למכבסה והתחננתי שיגהצו לי כמה בגדים עד הערב, לפני שאשתי חוזרת. רוקנתי שישה פחי זבל, שטפתי את הרצפה, ניקיתי את המקרר ותליתי כביסה. בשארית כוחותיי רצתי מהר להתגלח ולהתרחץ.
כשאשתי נכנסה הביתה, הדבר הראשון שהיא ראתה זה אותי יושב בסלון רחוץ ומבושם, קורא ספר, כשברקע מוסיקה קלאסית.
"איך היה?" היא שאלה.
"קליל ורגוע לגמרי", עניתי וחזרתי לקרוא, מקווה שהיא לא תשים לב לזוג התחתונים שנשכחו מתחת לכורסה. "את יכולה לנסוע שוב מתי שאת רוצה, מותק, כולם באיזי לגמרי".
זהו, יותר אני לא זוכר. אחר כך סיפרו לי שהתמוטטתי בדיוק כשהיא התחילה לחלק את המתנות מהדיוטי פרי.
yairn@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו