סיפורה הלא ייאמן של בר טור־צור

לא חלף זמן רב עד שבר טור־צור חוותה את המשבר הראשון בארץ הקודש. הוא קרה בחום של 40 מעלות בצל, ברפת של קיבוץ דביר שבדרום. ריח הפרות, שהיכה בה בלי שום הכנה מוקדמת, סנטימטרים ספורים מפניה העדינות, עשה לה פתאום געגוע גדול הביתה.

"הכינו אותי לזה שהטירונות לא תהיה קלה, הכינו אותי לחיים בקיבוץ, אבל לריח הזה לא הייתי מוכנה. על זה אני חושבת שאוותר. ואיפה אמא כשצריך אותה? אבל כבר יש לי רעיון איך אני מפצה את עצמי".

 איך?

"אה, במנת פלאפל טובה".

היא בת 18, ילדה תכולת עיניים וטובת מראה, דוברת עברית, טורקית ואנגלית. אבל מכאן והלאה תשכחו את כל מה שידעתם על מסלולי החיים הרגילים של צעירים בימינו: שום דבר אצל בר לא מזכיר את זה. היא נולדה בתל אביב ב־1995, וכשהוריה, שלי (55) וגדעון (66), לקחו אותה הביתה, זה היה לחוף המרינה, אל סירת המפרש שבה התגוררה המשפחה.

"זה היה ביתי. מאז שהייתי בת יום היה לי את הים. גרנו בסירה שבנויה מחדר הורים, חדר ילדים קטן, מטבח, שירותים ומקלחת. על הסיפון היו עוד שירותים. ממש בית בים, רק באורך של 16 מטרים. כשהיה חם, אבא ואמא היו זורקים אותי להתרענן בים".

למה הם בחרו לגור בסירה? כי אבא גדעון לא היה יכול לשאת את ההפסדים של הפועל ת"א בכדורגל. אז במקום ללכת בשבת לבלומפילד הוא החליט לבוא לים. רכש שם חברים טובים, ועם כמה מהם גם קנה סירה ראשונה, ולאט לאט הגיע לסירת מפרש עם מנוע משלו.

"הוא בכלל סיפור הגדעון הזה", אומרת אשתו בשיחת טלפון מהמרינה בטורקיה. "במשך שנתיים וחצי הוא נסע בקרוואן לאורך ארה"ב. פעם הוא החליט לרכוב על אופניים מהולנד לישראל - זה לקח לו כמה חודשים. בקיצור, הוא נשבה בקסמו של הים". האישה, שלי, היתה בעברה מורה לספורט ועבדה גם בעסקי המלונאות, אך בעיקר העבירה את הזמן לצד גדעון, על הסירה. "חילקנו את השנה לשניים. מאפריל עד נובמבר היינו בים, בהפלגות ובטיולים למקומות שונים בעולם, ובחודשי החורף היינו עוגנים בתל אביב. זה היה הבית שלנו".

הסירה שלהם במרינה היתה מוקד חברתי. "באו לכאן המון חברים, היה נחמד מאוד. כשבר נולדה זה נהיה מסובך יותר. כשהיא היתה בת שנתיים ותשעה חודשים נולדה אחותה, שהם. אחרי שבועיים הרגשנו שקשה לנו לגדל את הבנות בסירה, והחלטנו להרים עוגן ולהפליג מכאן. לא ידענו לכמה זמן, אבל ידענו שהיעד שלנו הוא כפר דייגים קטן בטורקיה, שביקרנו בו בעבר".

בספטמבר 1997 הם יצאו לשיט הגדול לטורקיה. "זה לקח שבוע", מספרת בר, "בערך שלושה ימים עד אנטליה ועוד שלושה ימים לכפר הדייגים הקטן סיגאציק שליד איזמיר. הגענו לחוף, עגנו והצבנו את הבית שלנו במקום חדש, מדהים ביופיו, שמסתתר בין הר לחוף ים, אבל גם קטן ומבודד. יש שם מכולת וחצי, מסעדה קלושה אחת, ובעיקר המון דייגים מקומיים ומוסלמים".

הם שהו במקום כחודשיים, בנובמבר חזרו לישראל לעשות כאן את החורף, ובאפריל 98' שוב הרימו עוגן ושבו אל כפר הדייגים. שלי אומרת שהם לא התכוונו לעזוב את הארץ, "לא היתה לנו מטרה מוצהרת. עשינו שם את הקיץ ואחר כך גם את החורף הראשון, והמשכנו עוד קצת".

במשך קרוב לשנתיים התגוררה משפחת טור־צור בסירה, שעגנה בכפר הדייגים הטורקי. שרדה חורף וחצי קרים, גם את הגשם שניתך בעוז על סירת המפרש. בקיץ הסיפור היה שונה בתכלית. "כל קיץ אנחנו שטים בסירה לכמה שבועות. לפעמים זה לאיים ביוון, לחופים של טורקיה או לקפריסין. מגיעים לאי, עוגנים לשבוע, מטיילים בו, עושים חיים וממשיכים הלאה. ככה מעבירים את הקיץ. כל פעם שחם, קופצים למים, למדתי מאוד לאהוב את זה. אחרי שנתיים עברנו לבית בכפר, שמרוחק חמש דקות מהים. בית גדול ומרווח ששירת אותנו בחורף, בקיץ חזרנו לבית הרגיל - לסירה".

המעבר לא היה פשוט, בעיקר לילדות. בר אומרת שהיתה צריכה להסתגל פתאום לחיים חדשים, בכפר של מוסלמים, ללא חברים וללא שפה. "זאת היתה המציאות, והייתי צריכה להסתדר. ללמוד שפה חדשה, להכיר ילדים חדשים בגן, ולגור בסירה בחדר קטן עם אחות קטנה מאוד. ואתה יודע מה? דווקא היה כיף. אמנם קטן וצפוף, וכל הסירה שלנו זה 16 מטרים, אבל אני זוכרת ילדות מאושרת ומשפחתית מאוד. היה לנו תמיד אחד את השני, זה גיבש אותנו כמשפחה. אבא המשיך להתפרנס מהעסק למשטחי הרמה שהשותף שלו מפעיל בארץ, והוא היה יכול להיות רק איתנו ולהתעסק עם הסירה.

"לא ידעתי כמובן מילה בטורקית, וכשהכניסו אותי לגן למדתי את השפה מההתחלה. כשהגענו לכפר חיו בו רק כמה מאות אנשים, רובם מוסלמים. כמובן, לא היתה שם שום משפחה יהודית, בטח לא ישראלית. לא הרגשתי זרה, ילדים יודעים להתחבר מהר, יש שפה משותפת של משחקים וצעצועים וציורים וחצר וגננות ומטפלות, וזה מחבר מייד. למדתי את השפה הטורקית די מהר, וזה עזר לי להשתלב טוב גם בבית הספר.

"למדתי בבית ספר של מוסלמים, אבל חשוב להבין שזה מקום קטן ואינטימי, וכולם מכירים את כולם ואין שם מוסלמים פנאטים ושונאי ישראל. לא הרגשתי זרה או שונה או בבעיה בגלל היהדות או בגלל הישראליות שלי. הייתי בר שהגיעה מחוף הים של תל אביב".

איך נראה סדר היום שלכן?

"היינו מתעוררות מוקדם, ואבא היה לוקח אותנו לטיולים בפארק. הכפר שלנו הלך והתפתח, ואיתו גם הקידמה. יש מחשב ודי.וי.די ואפשר לראות סרטים ולדבר בטלפון. יש מטבח, ואחרי שמתרגלים, אז החיים שם בכלל לא רעים. היו לא מעט קיצים שבילינו חודשים ארוכים רק בים. לא תמיד זה היה קל, לפעמים ביקשנו מההורים לקצר את זה. להיות רק חודש על הים זה לא מספיק? ברור שכשחיים על הסירה יש גם ריבים, לפעמים הרגשה של מחנק, ולא הכל נוח. אבל זה לא דבר שקורה בכל משפחה?"

עברית, בבקשה

בר ואחותה התבגרו. הן הכירו חברות וחברים מקומיים והשתלבו בחברה הטורקית. בבית, לעומת זאת, המצב היה שונה.

"אבא לא הסכים שנדבר בבית בטורקית. גם כי היה חשוב לו שנשמור על העברית שלנו, וגם כי הוא ואמא לא קלטו את השפה כמונו. יש לשהם ולי קטע כזה שאנחנו מתחילות לדבר בעברית ומייד עוברות לטורקית, כי יותר קל לנו עם השפה אחרי כל השנים שגדלנו שם. אבא תמיד שומע את זה ומעיר, 'עברית, בבקשה. עם החברים שלכן תדברו באיזו שפה שאתן רוצות'".

גדעון ושלי טור־צור הקפידו לשמר את הזהות היהודית שלהם באדיקות. "כל ערב, לפני השינה, אבא היה מקריא לנו פרקים מהתורה. אנחנו לא דתיים, אבל זה תמיד השאיר בי רושם. בחנוכה תמיד הדלקנו נרות, וכמעט בכל פסח היינו טסים לארץ כדי להתארח אצל הדודים שלי. זה השאיר בי תמיד את האהבה לישראל, ולפעמים גם געגוע קטן. חיכיתי לביקורים האלה. יש לי דודים ברמת השרון ובבאר שבע, תמיד הרגשתי כאן טוב מאוד".

בשנים האחרונות, אחרי הידרדרות היחסים בין המדינות, לא הרגשתם שהגיע הזמן לעזוב את טורקיה?

"אמא נלחצה מזה. טוב, היא תמיד נלחצת. היא אמרה, 'מה יהיה עכשיו?' פחדה שזה עלול לפגוע בנו. אבל אבא הרגיע אותה. לא היה לזה שום ביטוי בכפר או בבית הספר שלי באיזמיר. לא הרגשתי שום עוינות כלפי ישראל".

התיכון שבו למדה מרוחק ארבעים דקות נסיעה מהכפר. "גם בתיכון הייתי יהודייה אחת בין מוסלמים, אבל הרגשתי טוב וזה לא הפריע. רכשתי שם לא מעט חברים טובים, הרגשתי אחת מהחבר'ה, למרות שלא שכחתי את השורשים שלי. סיימנו את הלימודים, והחברות שלי ממשיכות לאוניברסיטה, אבל אני החלטתי לעשות משהו אחר - להתגייס לצה"ל. מאוד בא לי לתרום למדינה, להתנסות בדברים חדשים, יש בי את יצר ההרפתקנות".

איך אבא ואמא קיבלו את ההחלטה?

"היו לנו שיחות, והם תמכו בי. הם מבינים שזה חלק חשוב בהתפתחות שלי. אם הם יתגעגעו, הם בטח יבואו לבקר אותי, זה בסך הכל שעה טיסה".

אחרי האור הירוק מההורים התקשרה הנערה בת ה־17 וחצי לקונסוליה הישראלית באיסטנבול. זה היה לפני חצי שנה. "קוראים לי בר, אני גרה כאן בכפר דייגים קטן ואני רוצה להתגייס לצה"ל. איך עושים את זה?" 

"בהתחלה הם לא ידעו מה בדיוק לעשות איתי", היא נזכרת. "בסוף, אחרי התייעצות, היפנו אותי לגרעין צבר של הצופים. נתנו לי מספר של שליחת הארגון בלונדון. התקשרתי אליה וסיפרתי על עצמי. היא הציעה לי להגיע לסמינר מיוחד בלונדון, ולפגוש שם צעירים נוספים מאירופה שאמורים להתגייס לצבא. לא חשבתי פעמיים. נסעתי, והיה כיף גדול. היו שם חבר'ה מצרפת, בלגיה והולנד, ומטורקיה - רק אני".

מאז השתתפה בר בעוד כמה מפגשים וסמינרים במסגרת הגרעין, וביום חמישי שעבר נחתה בישראל, לבדה. "נורא חם פה", היו המילים הראשונות שאמרה אחרי הנחיתה.

היא חיבקה ממושכות את דודתה מרמת השרון, שהגיעה לאסוף אותה מנתב"ג, ואמרה לה שהיא רעבה. "יש בישראל דבר אחד שאני לא מפספסת בשום ביקור: פלאפל. זה הדבר הראשון שביקשתי מדודה שלי לעשות".

אנחנו מלווים אותה לביקור בביתה החדש שבקיבוץ דביר, סמוך לבאר שבע, שם תתגורר במהלך שירותה הצבאי עם בנות נוספות מהגרעין. בר רואה את החדר הקטן, שתחלוק עם בחורה נוספת, אבל לא נראית מאוכזבת. להפך. "זה נראה חדר נחמד מאוד, הוא יותר גדול מהחדר שלי בסירה", היא צוהלת.

אחר כך היא עולה על האופניים ויוצאת לסיבוב בשבילי הקיבוץ. "חם כאן", היא מקטרת שוב כישראלית טיפוסית, "ואין לי פה ים לקפוץ אליו כל הזמן. אבל אתרגל. אני יודעת שלא הכל יהיה קל. יש לי טירונות לעבור, ואני עדיין לא יודעת איך זה לחיות בלי אמא ואבא ואחותי וכל החברים שנשארו בטורקיה. אבל זאת היתה בחירה שלי, ואעמוד בכל המשימות. מרגש אותי לעבור את התהליך הזה.

"אני לא גדלתי בקהילה יהודית. העניין הזה של הצבא הגיע ממשהו בתוכי, משהו חזק מאוד עבורי. זה משמח שאוכל לצאת מהצבא ולחיות בקיבוץ. אני רגילה לחיים במקום קטן, רגילה לקהילה אינטימית, ואולי זה יקל עלי. היום גם יש סקייפ וטלפונים סלולריים ואפשר ליצור קשר בקלות עם המשפחה. עוד קשה לי לעכל שאני לא חוזרת הביתה לטורקיה, שהפעם זה לא ביקור קצר אצל הדודים. אני כאן לפחות לשנתיים".

בחרתי בזכות הזאת

גרעין צבר של תנועת הצופים פועל ברציפות זה 22 שנה, ובמסגרתו עלו לישראל והתגייסו לצה"ל כאלפיים צעירים. חניכי הגרעין מגיעים בסיוע המשרד לקליטת עלייה וארגון נפש בנפש. שבטי הצופים ושליחי התנועה בחו"ל מאתרים את החניכים, מעבירים להם את ההכנה ומלווים אותם בתהליך הקליטה בקיבוצים שונים (יותר מארבעים קיבוצים קלטו את חניכי הגרעין במשך השנים). לאורך השירות הצבאי, הם עוזרים לצעירים עם קשיי השפה וההשתלבות בחברה.

"בגרעין הנוכחי עולים לישראל 350 מתגייסים ומתגייסות", מספר גרי ויתקין, מזכ"ל הפעילות העולמית של הצופים. "98 אחוז מהבנים מתגייסים ליחידות הקרביות, וגם הבנות עושות תפקידים משמעותיים. מדובר בחיילים בודדים, ואנחנו מלווים אותם בכל צעד. הסיפור של בר מאוד מיוחד, כי בטורקיה אין לנו בכלל שליח, והיא הגיעה אלינו מיוזמתה. אנחנו מאושרים מזה".

בר מספרת שבשלושת החודשים הקרובים, עד לגיוס, הרכיבו עבור בני הגרעין תוכנית גדושה מאוד. "נעשה גדנ"ע, אולפן, מפגשים וסיורים שונים בישראל. אני עוד לא יודעת איפה אשרת. ברור שאני רוצה לעשות תפקיד משמעותי, אמיתי, עם תוכן. בשביל זה באתי לכאן".

במרכולית מברכים אותה לשלום, והיא ממשיכה לעבר הכורסאות המרופטות שליד מגורי הצעירים בקיבוץ. מעליהם תלויים דגלים רבים של מדינות בעולם. בר מוצאת בהם עניין. היא משתרעת על הספה ומתעטפת בדגל ישראל. "תראה כמה מדינות יש כאן. זה בעצם הסיפור שלנו. באנו לכאן מהרבה מדינות בעולם, כל אחד והסיפור שלו, אבל בסוף דגל אחד משותף לכולנו, וצבא אחד. זאת זכות לשרת בו. בחרתי בזכות הזאת, ואני פשוט שמחה עכשיו".

תישארי כאן גם אחרי הצבא?

"אני עדיין לא יודעת, רק הגעתי! הכל פתוח. אולי ההורים שלי ואחותי יצטרפו אלי וכולנו נחזור לחיות בישראל. קודם תן לי לעבור את הטירונות בשלום". 

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו