משה פרץ מאכזב

מקוריות וחדשנות היו שני הכלים המשמעותיים ביותר שהביאו את משה פרץ למעמד של מטאור בשמי המוסיקה המסתלסלת. מעבר למראה המתוק מסתתר אמן משמעותי, שהביא איתו משהו שהשפיע ישירות על הצליל העכשווי. גם אם הטקסטים מעולם לא היו הצד החזק שלו, המוסיקה שיצר היא אבן דרך בפופ הישראלי. לא פחות.

פרץ, שהתחתן לפני דקה וחצי בערך, השתמש באירוע המשמח כסוג של מקפצה לצאת אלבומו החדש "כל המילים השמחות". זה לא מבשר טובות. המשמעות של שימוש בחתונה לצרכים עסקיים עשויה להגיד שהשירים כנראה לא עשו את העבודה ושיש צורך במהלך שייצור רעש תקשורתי. אולי. מה שבטוח הוא שלא מדובר במהלך מקורי, והרי כבר אמרנו שפרץ הוא בדיוק ההפך.

ואכן, "כל המילים השמחות" הוא הכל חוץ ממקורי. אלבום שעשוי היטב, מופק בקפידה ומהודק מכל הבחינות. זה האלבום שהופך את משה פרץ סופית למכונה. אחד שפועל לפי לוח זמנים. נראה שהאלבום יצא בגלל אילוץ. עבר יותר מדי זמן מאז האלבום הקודם "זיקוקים" וצריך להוציא חדש. ספק אם רוב השירים באלבום החדש היו נכנסים לאלבומיו הקודמים.

מתוך 16 רצועות, בודדות מהן שוות משהו. "מתח באוויר", "הקצב מדבר" ו"הטעם הישן" הם לא יותר מנחמדים. שיר הנושא זורם באוזן ולצידו גם "בנאדם", שהוא הטוב ביותר באלבום. קשה למצוא באלבום אפילו גרם אחד של מקוריות. "גר בליבך" מזכיר את "איזה עולם נפלא" של לואי ארמסטרונג, "אלוהיי שבשמיים" את "דג זהב" של שרית חדד, "הראשונה" את "אמא" של שימי תבורי ועוד.

האלבום גם לוקה בפשטנות. כך, לדוגמה, השיר "ילדה קטנה" מבוצע בדואט עם, ובכן, ילדה קטנה: אגם בוחבוט מהתוכנית "בית ספר למוסיקה".

"כל המילים השמחות" הוא אחד האלבומים החלשים ביותר שהוציא משה פרץ.

ציון: 5