כ־68 אלף נוסעים עברו בנתב"ג ביום אחד בשבוע שעבר, באחד הקיצים הכי עמוסים שהיו לנו. זקני הדיוטי פרי לא זוכרים לחץ כזה. הקייטנות נגמרו, אין מה לעשות עם הילדים, אז שוברים חיסכון ונוסעים. יש כאלה שטסים כי חייבים לנצל את ימי החופש, יש כאלה שבורחים מהחום, ויש כאלה שנמלטים מהארץ מפחד שנתניהו ולפיד יתקשרו אליהם ויבקשו מהם להיות נגיד בנק ישראל. דבר אחד משותף לכולם: הם ייצאו ויחזרו דרך נמל התעופה בן־גוריון.
הביקור בטרמינל אף פעם לא מוזכר בזיכרונות מהטיול, וחבל. עבורי, זו חוויה בפני עצמה, שכדאי לדעת איך למצות אותה. בימי חיי יצאתי ונכנסתי לארץ לא מעט פעמים, וצברתי תובנות על המקום והאנשים העוברים בו. המסקנות מוגשות לכם כאן, גיזרו ושימרו בתיק היד.
הנסיעה לשדה. פעם יכולת להגיע לשדה התעופה במה שכונה "מונית שבע מקומות". יכולת להכניס את כל המשפחה, לדחוף שתי מזוודות מאחור ושתיים על הגגון, ולסגור עניין. לצערנו, המוניות הללו הוצאו מחוץ לחוק, דבר שמאלץ משפחות גדולות כמו שלי להגיע בשתי מוניות, או לקוות שקרוב משפחה יעשה טובה ויחסוך מונית אחת. בכלל, הציפייה שמישהו מהמשפחה ייקח אותך או יקבל את פניך היא עניין סבוך. מצד אחד תשמח לחסוך כסף, מצד שני, לא אתה ולא דודה שולה רוצים להיפגש לפנות בוקר. שלא לדבר על זה שיש אנשים שיזכירו לך את הטובה הזאת עוד עשרות שנים: "יאיר הזה... לראש השנה הוא לא הזמין אותנו, אבל להוציא אותי מהמיטה בשלוש בבוקר ולהקפיץ אותו לנתב"ג - זה כן".
יש כמובן אופציה של חניה לטווח ארוך, שם אחר לאוברדראפט לטווח קצר. אתה משאיר את הרכב לכמה ימים בשמש, ועם שובך מקבל חשבון כאילו האוטו חגג בספא. אני מכיר אנשים שהחליטו לנטוש את המכונית בשדה אחרי שהתברר להם שסכום החניה גבוה מערך האוטו.
התנהגות בטרמינל. ישראלי שטס חו"ל הוא כנראה היצור הממהר ביותר שתפגשו אי פעם. הוא ממהר לבידוק, לתשאול ולשיקוף. הוא ממהר לעמדת הכירטוס, ממהר לתפוס עגלת מזוודות, ממהר לדיוטי פרי וממהר לסנדוויץ' ולסיגריה. רק למטוס הוא מאחר. הוא יושב בשאנטי מתחת לחור הזה בתקרה עם הגשם ולוקח ת'זמן. עד שהוא לא שומע "אינעל רבאק! קריאה אחרונה לנוסעי טיסה 945! תעלו את התחת שלכם למטוס לפני שאני מתהפכת עליכם!" - הוא לא עולה.
אם אתה רוצה לחסוך זמן, דלג על הנימה המשועשעת בבדיקה הביטחונית. "אחמד ארז לי" בתשובה לשאלה "ארזת לבד?" לא יקדם אותך לשום מקום וירחיק אותך מהדיוטי. אם המדינה היתה חכמה, היא היתה מנצלת את הסיטואציה המלחיצה כדי לחלץ מהאזרחים מידע חיוני גם בתחומים אחרים: זה יתחיל כרגיל עם "ארזת לבד?" ו"מישהו נתן לך משהו להעביר?", אבל ימשיך ל"אתה עובד בשחור?", "נסעת כחוק בכביש 6?", "אתה מעסיק עובד זר?" ו"אתה מפריד פחמימות?"
הארכיטקטורה. נתב"ג הוא נמל מודרני וחדיש, שמתחרה בטובים שבנמלי התעופה. קשה לא להתפעל מבריכת המים במרכזו של אולם היוצאים. קשה עוד יותר לא להתפעל מהעובדה שעד היום אף משפחה לא שלחה את הילדים להתרחץ בה, אבל אני בטוח שזה עוד יקרה.
במסדרון הגדול לפני הדיוטי פרי תלויות עכשיו תמונות ענק של ספורטאים ישראלים, לכבוד המכבייה. אין הרבה ברירות: צריך שם דמויות שנמצאות בקונצנזוס ושלא יעוררו מכות בין הנוסעים, אז פוליטיקאים הם מחוץ לתחום, וכך גם שמאלנים, מתנחלים, טייקונים ומשתתפי "האח הגדול". זוכי פרס נובל היהודים זה רעיון טוב, אבל אין מספיק ישראלים ברשימה, והמסדרון ארוך. אולי במאה הבאה.
תכנון הנדסי. כדי למנוע ויכוח למי כיף יותר - לאלה שעוזבים את הארץ או לאלה שחוזרים - הגו המתכננים שני מפלסים. בדרכך לאולם היוצאים תוכל לראות את המסכנים שהרגע נחתו, צועדים בכבדות לקראת המפגש עם המציאות שהשאירו בארץ. בשלב זה אתה הוא הגבוה. אתה בדרך לחופשה והם לא. לעומת זאת כשתחזור, עמוס בחוויות ובידיעה שלא כל הנוצץ זהב שם בחו"ל, תראה את היוצאים התמימים שם למטה, מעמיסים בחדווה עוד ועוד מוצרים בדיוטי פרי ומבזבזים כאילו אין מחר. בשלב הזה אתה יודע מה שהם לא - שהטיול יעלה להם הרבה יותר ממה שהם חושבים, ושהם עוד יצטערו על מסע הקניות הפראי הזה.
קניות. מצב הרוח המרומם בשדה התעופה יוצר דחף רכישות קטלני, שאין לו שום אחיזה בחשבון העו"ש. הישראלי מתקשה לחשוב קדימה ולזכור שהוא שב הביתה בדיוק בעוד שבוע, ולגמרי לא בטוח שיש לו מה לעשות עם חמישה שיבאס, שני פאקט מרלבורו, 20 טובלרון ומבחר בשמים של ארמאני.
המחזה חוזר על עצמו גם בחנות הספרים, שבה אתה מעמיס מגזינים וספרים כאילו מדובר בנסיעה לאי בודד. גם בחנות האלקטרוניקה תמצא ישראלים מבולבלים שקונים ללא הבחנה, ושכשיחזרו ארצה בארבע לפנות בוקר לא יבינו מה גרם להם לרכוש טלוויזיה 40 אינץ' שהם בכלל לא צריכים ואיך לעזאזל הם מעבירים אותה במכס.
על ההתנהגות בחו"ל אכתוב בפעם אחרת, אבל בשורה אחת - אם אתה לא רוצה שיזהו אותך כישראלי, אל תצעק בטלפון "איפה אתם???" מתחת למגדל אייפל. רצוי גם שתשאיר בבית את שרוך המשקפיים עם הכיתוב "אופטיקה הלפרין".
לסיכום, מי שחושק בקצת אווירה של חו"ל מוזמן לבקר בנתב"ג, גם אם אין לו כרטיס טיסה. ריחה המתוק של החופשה נמצא בכל פינה, והאקוסטיקה המיוחדת וההכרזה על הטיסות יכניסו אתכם לאווירה. אה, ויש בונוס: מזגן מעולה. אפשר לעשות סיבוב, לראות מי חזר לארץ, וללכת הביתה. במקרה כזה אני ממליץ שתחנו את האוטו בחניה לטווח ממש ממש קצר. אולי המכונית אפילו לא תספיק להתחמם.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו