משאל העם חוזר, קצת אחר

אוקטובר 2004 התרחשה במסדרונות הכנסת דרמה פוליטית גדולה. במאמץ של הרגע האחרון למנוע את אישור תוכנית ההתנתקות, גיבשו אחדים משרי הליכוד והמפד"ל חזית אחידה. הם הודיעו לראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שאם תוכנית ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הם יצביעו נגדה בכנסת. במטרה לקדם החלטה על משאל עם, ח"כ לשעבר זבולון אורלב וחבריו הציגו שני מכתבים שנחשבו אז סנסציוניים. האחד היה מכתב שעליו חתמו ראשי מועצת יש"ע, שבו הבטיחו ראשי המתנחלים לכבד את תוצאות המשאל, ובלבד שיתקיים. האחר היה מכתב שעליו חתמו רבים מרבני הציונות הדתית. הם אישרו, אם כי בעקיפין, שגם הם ישלימו עם תוצאות המשאל, יהיו אשר יהיו. בנוסף, הם הבטיחו שאם יתקיים משאל, הם יאפשרו למפד"ל להמשיך לשבת בממשלה.

בספרו "כתום המאבק - גוש קטיף במערכה" (ידיעות ספרים, 2010), מתאר אלישיב רייכנר את המהפך בדעת הקהל בקיץ 2005 ואת העלייה החדה בכוחם של מתנגדי ההתנתקות, שעליהם הצביעו הסקרים. עם זאת, בסופו של דבר, ראשי מועצת יש"ע יצאו מתוסכלים מהפגישה עם שרון. ראש הממשלה דאז שלל קיום משאל עם באופן גורף. שרון גם התעלם באופן מופגן מאיום הפרישה שהשמיעו שניים משרי הליכוד בממשלתו, בנימין נתניהו ולימור לבנת, איום שבסופו של דבר לא מומש, אף שמשאל עם לא נערך.

"שרון באמת חשש מהפסד במקרה של משאל עם. הסקרים שלנו, ששרון הכיר, הצביעו על אפשרות ממשית שכך אכן יהיה", נזכר השבוע הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות בני עקיבא ומי שנמנה היום עם "פורום הזקנים" של רבני הציונות הדתית, שהחליף את הסמכות שאינה עוד: הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו שהלכו לעולמם לפני שנים אחדות.

גם ח"כ לשעבר צבי הנדל, תושב גוש קטיף באותה תקופה, זוכר היטב את האמונה שבה נאחזו המתיישבים ואת האכזבה המרה לנוכח עמדתו של שרון, ש"נכווה בצוננין" במשאל מתפקדי הליכוד, שבו הפסיד ושלתוצאותיו התכחש, ואולי לכן "נזהר ברותחין" במשאל עם כללי.

*   *   *

עכשיו ההיסטוריה חוזרת, אבל אחרת. ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. את הצעת החוק אין צורך לנסח. היא קיימת ובת תוקף, מנוסחת בבהירות רבה ומשתרעת על פני כ־20 עמודים. הכנסת ה־18 אימצה אותה עוד בנובמבר 2010, אחרי יותר מעשור של ניסיונות להביא לאישורה. המהומה והוויכוחים סביב חוק משאל העם, בעקבות החלטת הממשלה השבוע, הם במידה רבה מלאכותיים. 

על פי החוק הקיים שהוביל יו"ר ועדת הכנסת באותה תקופה, ח"כ יריב לוין (כיום יו"ר הקואליציה), נסיגה ומסירת שטחים ריבוניים של מדינת ישראל - האפשרויות המדוברות הן בגולן, בירושלים או במסגרת חילופי שטחים בין גושי ההתיישבות ביו"ש ובין שטחים בנגב או במשולש - יימסרו להכרעת הציבור בהליך דמוקרטי של משאל עם. החוק הקיים קובע שמשאל עם ייערך בתוך 90 יום, לאחר שהכנסת אישרה ברוב קולות הסכם או החלטת ממשלה, שלפיהם המשפט, השיפוט והמינהל של הכנסת לא יחולו עוד על שטח בתחומי המדינה. אם הכנסת תאשר את ההסכם ברוב של 80 ח"כים ויותר, אף זאת קובע החוק הקיים, לא יהיה צורך לערוך משאל עם. גם הדרך שבה תנוסח השאלה במשאל כבר נקבעה: "האם את/ה בעד או נגד החלטת הממשלה שמספרה [מספר ההחלטה] שאישרה הכנסת ביום [תאריך אישור הכנסת]?" במשאל העם יוכל להשתתף מי שהיה זכאי להשתתף בבחירות לו נערכו באותו יום. החוק קובע שההכרעה במשאל העם תתקבל ברוב, כל רוב, מבין המצביעים בפועל. 

מדוע, אם כך, עלה מחדש לדיון חוק משאל העם? התשובה קשורה לעתירה שהגיש לבג"ץ ד"ר מוחמד ותד, מרצה למשפט חוקתי מהמכללה האקדמית צפת. ותד טוען שהחוק הקיים סותר שורה של חוקי יסוד, ולכן אינו קביל. לטענתו, רק אם החוק הקיים יחוקק בעצמו כחוק יסוד, הוא יגבר על חוקי יסוד המקבילים לו, כמו חוק יסוד הכנסת וחוק יסוד הממשלה, וזאת מכיוון שהוא משנה מהותית את שיטת המשטר של מדינת ישראל. בג"ץ התייחס לעתירה של ותד בכובד ראש והרחיב את הרכב השופטים שדן בה. 

החשש מאפשרות שבג"ץ יקבל את עתירת ותד ויבטל את חוק משאל העם הקיים, מכיוון שאינו חוק יסוד, הביא ללחץ כבד מצידו של נפתלי בנט והבית היהודי לממש מיידית הבטחה בעניין שניתנה להם בהסכם הקואליציוני ולדרוש לקבע את החוק הקיים כחוק יסוד. נתניהו החליט לכרוך יחדיו את ההחלטה הקשה ומעוררת המחלוקת על שחרור המחבלים ואת ההחלטה על משאל העם. הממשלה אישרה את שתיהן ביום ראשון האחרון. המשמעות המעשית של הפיכת חוק משאל העם לחוק יסוד היא שאפשר לבטלו רק ברוב מיוחס של 61 ח"כים לפחות, בעוד שכחוק רגיל היה אפשר לבטלו אפילו ברוב של שני קולות מול קול אחד.

המלחמה על הקול היהודי

אלא שלא כולם מסתפקים בשינוי הזה. על הפרק נמצאים עתה לכאורה עוד שני משתנים: הראשון - האם החוק, כחוק יסוד, יורחב וישונה באופן שיחול גם על שטחים שאינם בריבונות ישראל? מי שהעלה אפשרות כזאת הוא דווקא נתניהו, אבל יו"ר הקואליציה יריב לוין, שהיה רוצה בכך, אומר שההיתכנות הפוליטית לשינוי כזה היא קלושה. כרגע מתנגדים לה גם יש עתיד וגם השרה ציפי לבני. "אולי בקריאה שנייה ושלישית נצליח לשנות את דעתם", מקווה לוין, "זה עדיין לא אבוד". התוספת הזאת, אם תתקבל, רלוונטית כמובן למקרה שבו ההסדר עם הפלשתינים יהיה הסדר ביניים, והנסיגה תוגבל לגיזרת יו"ש, שבה לא קיימת ריבונות ישראלית וחוק משאל העם הקיים אינו מחייב לשאול את הציבור לדעתו.

המשתנה השני הוא שאלת הרוב היהודי, שעצם הדיבור בה אינו נחשב כתקין פוליטית במקומותינו. היחיד שאזר אומץ ודיבר על כך בפומבי בימים האחרונים הוא השר סילבן שלום. הוא הזהיר מפני "בלוק אוטומטי של 20 אחוזים מתושביה הערביים של המדינה", שיתמכו בכל נסיגה בשל הזדהותם עם הפלשתינים. הפתרון האפשרי הוא שהרוב הנדרש יעמוד על 60 אחוזים מבין המצביעים בפועל, במקום על רוב רגיל, או שייקבע שהרוב הנדרש במשאל העם יהיה רוב מבין בעלי זכות הבחירה ולא רוב מבין המצביעים. שינוי כזה יגדיל את משקלו של הקול היהודי במשאל עם, אלא שח"כ יריב לוין מעריך שגם ההיתכנות הפוליטית לשינוי כזה - קלושה.

כיצד רואים את הדברים מי שהחוק אמור "להרגיע" אותם? לטעת בהם תקווה שיצליחו לשכנע את הציבור לא לאשר נסיגה, פינוי והרס יישובים נוספים? או לחלופין להשלים ולהכיל בצורה פחות חריפה וכואבת הסכם מסוג זה, מתוך ידיעה שזה "רצון העם"?

פנחס ולרשטיין, לשעבר ראש מועצת יש"ע והמועצה האזורית בנימין, מאמין שאפשר לשחזר את מבצעי "פנים אל פנים" ו"תוכנית ההתחברות" כדי להגיע כמעט לכל בית ולהשפיע על הציבור מעל ראשי הפוליטיקאים והתקשורת. "משאל עם אינו רק כלי להורדת גובה הלהבות", הוא אומר, "אלא אפשרות אמיתית לניצחון, כי רוב העם לא מוכן לריבונות זרה ממערב לירדן, ודאי שלא בירושלים". עם זאת, ולרשטיין חושש מאוד דווקא מהציבור החרדי, שלדבריו "כועס היום מאוד על הציונות הדתית. הם מרגישים, בצדק או שלא בצדק, שהפכו לשק חבטות, למודרים, ושלנו, כציונות דתית, יש חלק בכך. היתה התנהלות לא נבונה מצד מנהיגי הציונות הדתית של היום, ובגלל ההתנהלות הזאת אני חושש מסיטואציה שהציבור החרדי יימנע במשאל עם או אפילו יהיה נגדנו. זה חלק מהציבור שבכל משאל עם בנינו עליו כחלק מהלב שמתנגד לוויתורים בתחומי ארץ ישראל".

ח"כ מאיר פרוש אינו טורח להפריך את החשש הזה. "באמת יש להם ממה לחשוש", הוא אומר, "ואני עדיין מחפש את הפרוש שיצמיח הציבור החרד"לי, את הפרוש החרד"לי שיטה את העדר שהולך כעיוור אחרי לפיד ובנט". הוא מתקשה להעריך אם הציבור שלו יפריד בין הרגשות הקשים כלפי הציונות הדתית ובתוכה המתנחלים, לבין ההתנגדות הטבעית שלו לנסיגות ולוויתורים לפלשתינים.

אנשי האגף החרד"לי בציונות הדתית, שבאופן עקרוני שוללים כל ויתור על שטחי ארץ ישראל, מברכים על ההחלטה לקיים משאל עם. ח"כ אורית סטרוק מציינת כי "היכולת של ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, לשחד את הציבור, קטנה מיכולתו לשחד פוליטיקאים בכנסת, כפי שאירע באוסלו ובהתנתקות". גם ח"כ לשעבר צבי הנדל מדבר באותה הרוח: "ברור שאם ההתלבטות היא בין להפקיד את גורלי בידי הכנסת או בידי העם, אני מעדיף את העם. בכנסת, יחד עם האופוזיציה מהשמאל יש היום רוב לנסיגות ולפינויים. אם נשקיע חצי ממה שהשקענו במשאל מתפקדי הליכוד, שם ניצחנו את שרון, נוכל לנצח גם בקרב כלל הציבור".

 

 

הרב חיים דרוקמן מבהיר שלתפיסתו, "אין סמכות, גם אם יש משאל עם, להעביר חלקים מארץ ישראל לאחרים, כפי שאין סמכות, גם במשאל עם לבטל את השבת. לו היו מבינים זאת, לא היה צורך במשאל עם, אך מכיוון שאין כך הדבר - אני בעד משאל עם, שעשוי למנוע טעות טרגית ונוראה". בניגוד לעמדת הרבנים, שלמה אבינר וצבי ישראל טאו, המתנגדים למשאל עם ואינם מוכנים להעניק לגיטימציה בכל דרך שהיא למסירת שטחי ארץ ישראל, הרב דרוקמן מגלה עמדה פרגמטית יותר.

הרב ממשיך ואומר שהוא "מקווה מאוד שהבריאות של העם תביא אותו להתנגד לעוד הסכמים הזויים, למסירת חלקי ארץ ישראל ולסיכון תושביה. אם העם יחליט אחרת - אצטער מאוד, אך אם הממשלה תחליט על נסיגות ללא משאל עם - אצטער עוד יותר", הוא מבהיר.

ממשה ועד נתניהו

גם אליקים העצני (86), מ"ותיקי השבט", תושב קריית ארבע וחבר מועצת יש"ע לשעבר, מפריד בין המישור העקרוני לבין הפרקטיקה: "מסירת חלקי ארץ ישראל לזרים לעולם לא תהיה לגיטימית בעיניי. גם בפרשת עגל הזהב היה משאל עם, וכשמשה ראה את תוצאותיו הוא לא אמר, אני מקבל את הדין, אבל כמובן שעדיף משאל עם, ובלבד שהדבר לא יאושר בקולות הערבים. אסור שמי שמזדהה עם אויבינו הוא זה שבקולו תתקבל הכרעה אם למסור את מערת המכפלה או את אלון מורה לפלשתינים. זה דבר בלתי מתקבל על הדעת". גם הרב דרוקמן וצבי הנדל מדברים על "בעיית הקולות הערביים". הם דורשים להגדיל את הרוב הנחוץ במשאל.


יהודה הראל, מוותיקי ההתיישבות בגולן, לשעבר ח"כ מטעם "הדרך השלישית", מציע לחבריו בימין לא לשנות פסיק אחד בחוק הקיים, למעט סעיף הפיכתו לחוק יסוד: "כל שינוי יגרור דרישה לשינויים נגדיים ולדבר לא יהיה סוף. זה עלול לקחת שנים", הוא טוען. הראל מזכיר שהחוק הקיים נוסח לאורך 11 שנה, תוך דיונים וויכוחים רבים. 

"מה שקיים בהחלט מספיק", הוא קובע, ובניגוד לחבריו אינו בטוח שהאוכלוסייה הערבית תצביע כבלוק אחד בעד נסיגה. "מעבר לכך, עצם קיומו של המשאל ממתן את פשרנות הפוליטיקאים והמדינאים שלנו במשא ומתן, וגם את דרישות הצד שכנגד. אם הממשלה תחשוש שהציבור לא יאשר את חלוקת ירושלים, היא תימנע מכך או תמצא נוסחאות מרוככות יותר. אם הממשלה תחשוש שהציבור לא יאשר הסכם בגולן, שיכלול העברה של הכנרת לסורים, היא תימנע מכך; והרי הסורים כבר הבהירו שמבחינתם זה תנאי בל יעבור, ואז אין הסכם. כך שלמשאל העם עצמו, עוד לפני שנערך, יש השפעה על התנהלות המשא ומתן", מעריך הראל.

יריב לוין מוסיף שעצם קיום המשאל מונע קוניוקטורות פוליטיות נוסח המיצובישי שבו נקנו קולות תומכי אוסלו או שוחד פוליטי תמורת תמיכה בהתנתקות.

הוא מזכיר כי "בכל מדינה מערבית־דמוקרטית, מארה"ב ועד מדינות אירופה, כאשר המדינה מתפרקת מהסמכות הריבונית שלה, היא הולכת למשאל עם, כך שאנו לא חריגים, וזאת עוד לפני שדיברנו על מניעת הקרע והרגעת המתחים".

*   *   *

מי שמתבוננת מן הצד בנעשה עתה ונזכרת בימי ההתנתקות ופינוי גוש קטיף היא ד"ר ענת רוט, שעבודת הדוקטורט שלה עסקה ב"זרם התורני ומאבקו בתוכנית ההתנתקות ובהריסת הבתים בעמונה".

רוט, שתוציא בקרוב ספר חדש בנושא, מציינת שבקרב הזרם התורני ההתנגדות לפגיעה בשלמות הארץ תישאר בעינה בכל מקרה וכלל לא משנה כיצד התהליך יתבצע. עם זאת, היא מציינת ש"אם יאושרו נסיגות ופינוי, הם יהיו קלים יותר להכלה, מכיוון שגם לזרם הזה יהיה ברור שזו היא דעת רוב העם. הידיעה הזאת, גם אם אינה משנה את העמדה העקרונית נגד, היא בעלת משמעות דתית והלכתית.

רוט מזכירה ש"בגוש קטיף היתה לציבור הזה ולאוהדיו הרבים תחושה שעשו להם מניפולציה, שההליך לא היה תקין, שהכל נעשה ברמאות. התחושה שלי היא שאם היחס יהיה מכבד, ולא תהיה דה־לגיטימציה של הציבור הזה; אם יכבדו את הכאב שלו, וכללי המשחק יהיה הוגנים, ויהיה ברור שזו דעת העם ומראש יובהר שכולם - גם הממשלה, בכל מקרה - יכבדו את התוצאות - אז גם הציבור התורני הלאומי, שמתנגד בחריפות לנסיגות, יכבד את התוצאות".

רוט, בניגוד להערכות רווחות, אינה סבורה שההתנתקות הקצינה את תחושות הציבור התורני־לאומי. "תפיסת העולם, שלפיה לא מתנתקים מהעם ומדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו - שרירה וקיימת. אני מעריכה שהציבור הזה לא ישבור את הכללים, ובלבד שגם המדינה תכבד את כללי המשחק ולא תתנהל כמו שרון שכאשר הפסיד במשאל מתפקדי הליכוד, לא קיבל עליו את דין הציבור". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו