חוק המשילות: רק שלא נהיה כמדינות שסביבנו

יש בקו־פרודוקציה של אביגדור ליברמן ויאיר לפיד הנקראת "חוק המשילות" כמה סעיפים ראויים מאוד. שוב לא תוקם ממשלה המונה יותר מ־18 שרים וארבעה סגנים; ואיש לא יחזיק בשני משרדים; ולא יהיה עוד שר בלי תיק, התגשמות חלום ליל קיץ. נכון העיר ליברמן כי החוק, שאושר שלשום בקריאה ראשונה, מחזק את הדמוקרטיה הישראלית. אך אליה ושני קוצים בה.

האחד, הפחות חשוב, הוא הגבלת השימוש בהצעות אי־אמון בממשלה. נכון שהאופוזיציה הגזימה בנדון בעשור האחרון. הן איבדו את הייחוד שהיה להן בעבר הרחוק. אך צמצומן עתה גוזל מהאופוזיציה קולט רעמים חשוב. הוא הופך את הדיון לחסר חשיבות. לממשלה לא אכפת מה תוכנו. ממילא אי אפשר להחליפה אלא ברוב מוחלט.

האחרת היא העלאת אחוז החסימה. זה נועד לדחוק את הסיעות הערביות אל מחוץ לכנסת. נכון, הן יכולות להתאחד באורח פורמלי ולדלג מעל לרף של ארבעה אחוזים, ולהתפצל אחרי הבחירות.

אך מדוע הרוב צריך לכפות על ערבים, החולקים איש על רעהו, להתאחד? להעמיד פנים שהם מחייכים וזועמים ביחד? אילו בנימין נתניהו ונפתלי בנט נדרשו לעשות כן, הם היו מתמרנים את נפשם לדעת כדי שיוכלו להיחלץ מחיבוק דב כזה. אז למה לעשות כן לערבים?

מוצע בזה לכולם להתבונן בסביבה המזרח־תיכונית. ישראל שונה ממצרים או מסוריה מפני שהיא מסוגלת להפגין בהמוניה, שלא כמו בכיכר תחריר. זאת מפני שיש לה עדיין אמון במוסדות הדמוקרטיים. עדיין לא פס האמון מבג"ץ וממוסד היועץ המשפטי, ובעיקר מהכנסת. 

אך כאשר עתירות לבג"ץ מושלכות מבית המשפט ברגל גסה והאופוזיציה חשה כי פיה נסתם במליאת הכנסת, נולד זרע הפורענות. אובדת ההסכמה הלאומית להכריע באמצעות פתק הבוחר. זה צעד ראשון - עדיין רחוק - לעבר ההווי של תחריר שבקהיר. ראו, הוזהרנו.

למה עקפו אותה?

 איני מכיר את ד"ר קרנית פלוג. נגיד בנק ישראל היוצא, הפרופסור סטנלי פישר, המליץ כי תבוא במקומו. זו המלצה כבדת משקל במדינה שבה הכל מהללים את פישר.

בנימין נתניהו ויאיר לפיד העדיפו את הפרופסור יעקב פרנקל. ניחא. עכשיו מינויו אינו מתאפשר. סביר להניח כי המועמד הנוכחי הפרופסור ליאו ליידרמן מתאים מאוד (אם כי בכירותו בבנק הפועלים תעורר קושיות). אך מדוע לעקוף את פלוג? חבל להכביר מילים, זה שוביניזם גברי, כך ולא אחרת.

 עצימת העין של בג"ץ

אין קשר ציבורי ופוליטי בין שני אישי הציבור אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון והרב חיים אמסלם מש"ס לשעבר. אך שניהם התהלכו שלשום נפולי פנים. הם חשו שנלחמו למען חיילי צה"ל נגד הנהגה חרדית עוינת וממסד ממשלתי אדיש.

אמסלם זועזע נוכח חילול האנדרטה לזכר הרוגי המסוק בידי חרדים צעירים, שלא מצאו לנכון אפילו לחזור בהם. אך לא הופתע. הרי מהסידור נמחקה ונעקרה התפילה לשלומם של חיילי צה"ל, אז למה יש לחכות מהרוח הנושבת מש"ס, שלא לדבר מהחרדים האשכנזים?

שרגא תהה על שופטי בג"ץ, שלא הוציאו צו ביניים המורה למשה (בוגי) יעלון לקיים את צווי הגיוס שהוצאו ליותר מ־600 צעירים חרדים. עליהם להתייצב ב־18 באוגוסט, ושר הביטחון מתכוון לדחות את גיוסם. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ. אך שופטיו לא רק שלא הוציאו צו אלא קבעו מועד לדיון מאוחר מהתאריך הנקוב להתייצבות החרדים לצה"ל.

שתי התופעות הן חלק ממגמה אחת, ששופטי בג"ץ עוצמים עין מהן. בירורים אלה חוברים גם לאירוע האלים, שבהדרת נשים באוטובוס בבית שמש ותקיפת נהגים המסרבים להיכנע לטרור החרדי.

גם אני סבור כי עדיף לגייס את החרדים בתהליך מבוקר ולא בכוח הזרוע (אך להתחיל לשבצם בצה"ל ב־2020 ברוח מסקנות הוועדה בראשות יעקב פרי? לעג לרש). רק שקידום השילוב בצה"ל אינו יכול להתממש כאשר הממשלה נסוגה מצווי גיוס שהיא עצמה הוציאה. בימים של אלימות חרדית נגד צה"ל, הרפיסות והפסיחה על שתי הסעיפים משדרות הרמת ידיים. שותפים לה מערכת הביטחון ושופטי בג"ץ וגורמים בכל המפלגות - הליכוד ביתנו ויש עתיד והבית היהודי והעבודה. החרדים יודעים לזהות חולשה אצל היריב.

 וינשטיין מורח

 השופט יעקב טירקל נמנע מלהשיב לשאלותיי בעניין ההסתבכות של הפרופסור יעקב פרנקל בחנות הדיוטי פרי בהונג קונג. חבל, אילו נענה הייתי מברר מדוע ביקש בכלל את חוות דעתו של יהודה וינשטיין. 

היועץ המשפטי וינשטיין הוא חידוש מקורי במדע המדינה. עלה בידו להפוך את הסחבת לכלי שלטוני יעיל לקידום יעדיו. רבים סבורים כי הוא נרפה? עצל? לא דובים ולא יער. בעזרת הסחבת סגר את התיק המרכזי נגד אביגדור ליברמן. דעתם של החוקרים המרכזיים יואב סגלוביץ ואביה אלף על התנהלותו של וינשטיין בעניין זה מדברת בעד עצמה. זועקת בעד עצמה.

הסחבת היא כמו כפפה על כף ידו של האיש שעוסק בשעותיו הפנויות באיגרוף. היא שימשה אותו כדי לדחות במאי 2012 את הצעתו הנחוצה של המבקר הקודם מיכה לינדנשטראוס להעביר לחקירה פלילית במשטרה את חתירת לשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי תחת מרותה של הממשלה האזרחית; והיא שלא גרמה לו לחזור בו ולפנות למשטרה גם אחרי שאיילה חסון גילתה בערוץ־1 כי הפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני הציג בפניו מידע מסמר שיער בפרשה זו, ואף עשה כן בכתב. 

אתמול זומנה ישיבה מכרעת בנדון, אבל אפילו קיבלה החלטה ראויה - הנזק כבר נגרם. וינשטיין החושש מעתירה לבג"ץ שהגישה התנועה לאיכות השלטון כבר גרם לכך, שדחה את הנושא למועד בו העבירות הצבאיות מתיישנות מאליהן. החודש חולף זמנן, בטל קורבנן. אין כיעילות הסחבת שלו לחיסול חקירות (מנגד יו"ר ועדת ביקורת המדינה בכנסת אמנון כהן מעיין בדו"ח של הפצ"ר עפרוני ושוקל להקים ועדת חקירה ממלכתית).

עם סחבת כזאת גרם להדחת יואב גלנט מכהונת הרמטכ"ל. עימה הוא גם גרם לפרופסור יעקב פרנקל להסתלק ממועמדותו לתפקיד נגיד בנק ישראל. על התקשורת נאמר כי היא עוסקת בלינץ' בלי משפט, ואיך לכנות את הדחות־הסחבת של וינשטיין?

ייאמר מייד: אמיר אורן נהג כשורה בפרסמו את פרטי התקרית המביכה של פרנקל בהונג קונג. למעט זוטי דברים עיקר הסיפור היה ונותר נכון. איני בא לטעון בעד פרנקל או נגדו. אלא מה?

לפרנקל היה הסבר. זה עיקרו: הוא נטל את מתלה החליפות בחנות הדיוטי פרי. היות שמיהר למטוס לתל אביב סיכם עם עמיתתו ת.ו. שנסעה למקום אחר על פני כדור הארץ כי תשלם תחתיו, ותגיע לשער בו עלה למטוסו כדי לגבות ממנו את הכסף. רק שגם היא נקראה במהירות למטוסה וויתרה על קניותיה, ובחפזונה לא שילמה בהיסח הדעת גם בעבור סחורתו, ויש על כך מסרון ממנה בנייד שלו.

ראיתי תצהיר בחתימתה שניתן כבר לפני שבע שנים. גם מסמך מאת השלטונות בהונג קונג. כדי לבדוק זאת נזקק היועץ המשפטי וינשטיין לכמה שיחות טלפון, ולא למשלחת שתצא למקום. חיוג, והנוגעים בדבר מאשרים או סותרים את הטענה שהמסמכים אותנטיים.

אך וינשטיין אוהב סחבת. אפילו לא נענה להצעת פרקליטו של פרנקל עורך הדין אלי זהר שייפגש עם לקוחו בדחיפות. אם צריך - שיפסול את פרנקל, אבל שלא יניח לו להימוג סתם כך.

 הכי הומני שאפשר

רמי אלחנן אב שכול. בתו סמדר נרצחה בפיגוע התאבדות ב־1997 ונקברה סמוך לסבה האלוף מתי פלד. ראיינתי השבוע את אלחנן ב"ערב חדש". הוא מצדד בשחרור מחבלים פלשתינים עם דם על הידיים ובלבד שיתחדש המשא ומתן עם הפלשתינים. אך בהסבירו את עמדתו העיר כדבר מובן מאליו כי "גם מנחם בגין היה טרוריסט". המלצתי בשידור שיירגע.

בגין היה לוחם החירות ההומני בתולדות היישוב העברי. מהרגע שבו קיבל את הפיקוד על האצ"ל תקפו לוחמיו מחנות צבא ומתקנים בריטיים. הוא שלל טרור אישי. על רקע זה ניהל ויכוח נוקב עם ראשי המחתרת השכנה לח"י, שלוחמיה הרגו במצרים את הלורד מוין - הממונה על המדיניות האנטי־ציונית של בריטניה באזור.

לעומתם, כאשר הטמין האצ"ל חומר נפץ במרתף של מוקד השלטון הבריטי במלון המלך דוד בירושלים ביולי 1946, ציווה בגין להודיע בטלפון לבאי הבניין כי עליהם להתפנות כדי להציל את חייהם. אצ"ל הזהירם, אך הבריטים זילזלו באויב היהודי וסירבו לצאת את הבניין.

טרור? השיר "סירסנוך, יא מוחמד" נשמע דווקא בשורות הפלמ"ח שם שירת סבא פלד (רמז למעשה שאירע סמוך לנהר הירקון). הוא עצמו נמנה עם קבוצה של ארבעה אלופים שלחצו בתקיפות יתרה על הממשלה בראשות לוי אשכול לצאת למלחמת ששת הימים ב־1967. צמא דמים? שופך דם? טרוריסט? חס וחלילה.

פלד תבע לשבור את המצור שמצרים הטילה במפתיע על ישראל. לאחר מכן היה פעיל פרו־פלשתיני נמרץ. גם זה לא הפך אותו לטרוריסט, או לעוכר ישראל. ספק אם פלד היה מרשה לעצמו לכנות את בגין טרוריסט. אבל בשמאל הקיצוני רווחת נטייה לחזק את ההאנשה של המחבלים הרוצחים. כדי להגן על רוצחי יהודים ללא הבחנה מעמידים אותם בשמאל הקיצוני בדרגה אחת עם לוחמי חופש הסולדים משפיכות דמים. הכפשה עצמית בלי גבולות.

 ההבדלים

הוצפתי בקושיות ובשאלות נוקבות הכיצד אני, שהסתייגתי מעיסקת שחרור המחבלים תמורת גלעד שליט, תמכתי בה עתה כתנאי־סף לחידוש המשא ומתן עם הפלשתינים. הסברי נתון לביקורת:

חמאס חטף את שליט, ולישראל היו האמצעים והלגיטימציה לפעול בדרכי עורמה ולחימה כדי לאלץ את ההנהגה הפלשתינית בעזה לשחררו. לעומת זאת, ההכרעה השבוע לא נועדה להעניק לאבו מאזן 104 מחבלים רוצחים. ישראל תוותר על המשך כליאתם לבקשת הידידה האמריקנית.

ארה"ב אינה הנהגת חמאס ואין לישראל מנופי לחץ עליה. גם אם יש כאלה לא ראוי להפעילם. אם שחרור האסירים כה חשוב לאמריקה כי אז למרות שהיא שוגה בנושא זה - אין המחלוקת על שחרור הרוצחים הוותיקים עילה למשבר עימה. ראוי להנחיל למחבלים כי הם יהיו חייבים את חירותם לא לאבו מאזן אלא לג'ון קרי, ושיזעקו באוטובוס העושה דרכו לרמאללה את God Bless America. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו