מושפל, מובס וחסר אונים, משה איבגי חוצה את מגרש החניה באיטיות בדרך לטנדר שלו. המצלמה, שמתבוננת בו מרחוק, לוכדת את הדידוי העייף שלו בשוט אחד ארוך. הוא בסך הכל הולך לרכב. אבל ההליכה הזאת משדרת ייאוש ואפיסת כוחות מוחלטת. רגע קודם לכן כמעט פרץ בבכי בזמן שהאכיל את מכונת התשלום של החניון בכמה שקלים שהרוויח בעבודתו הקשה והמסריחה. וכעת הוא צועד בלב כבד לטנדר. כי צריך לשוב לעבודה המסריחה. וצריך להרוויח עוד כמה שקלים.
"מנתק המים", סרט הביכורים הצנוע והמרשים של עידן הובל, לוכד פיסה קטנה ומדכאת של המציאות הישראלית העכשווית. גיבוריו אינם דוגמנים, סטנדאפיסטים או כוכבי ריאליטי. הם אנשים קשי יום מהפריפריה שמנסים לשים קצת אוכל על השולחן של המשפחה שלהם ולגמור את החודש, לא תמיד בהצלחה. באמצעות התלוות צמודה לגבי (איבגי) - גבר נשוי פלוס 2 שמתחיל לעבוד כמנתק מים בבתיהם של בעלי חוב עבור חברה קבלנית של עיריית נהריה - סרטו של הובל לוקח את הצופים לסיור בחצרות האחוריות המוזנחות ובחדרי המדרגות המתקלפים של האנשים האלה, ומספק הצצה חטופה ואפקטיבית למקומות ולסיטואציות שרבים מאיתנו היו מעדיפים להתעלם מקיומם. על הדרך, הובל מצליח גם להראות כיצד "השיטה" משסה את האזרחים הפשוטים ונעדרי האמצעים זה בזה, בעוד החתולים השמנים ממשיכים לשמור על השמנת ולדאוג לאינטרסים הצרים והאנוכיים שלהם. לא רע בשביל סרט ראשון.
איבגי, שנושא את הסרט על גבו עם הופעה כמעט אילמת ונטולת כל נרקיסיזם, עושה עבודה נהדרת בתפקיד הראשי. פניו הלאות וגינוניו המסורבלים מצליחים להעביר קשת שלמה של תחושות עליבות ורגשות מכמירי לב. הוא נאנח. גונח. בוהה. מתלכלך. מזיע. תוך כדי, הוא סופג בשתיקה עלבונות, השפלות, קללות, דחיפות ומכות מאנשים שלא שילמו את חשבון המים שלהם. הוא עושה כמיטב יכולתו לשמור על כבודו העצמי ולספק את הצרכים הבסיסיים של משפחתו. לפעמים הוא מצליח יותר. לפעמים קצת פחות.
אין שום דבר מהנה, מתגמל או סקסי ב"מנתק המים". אין בו טוויסטים, ואין בו הפתעות. על־פניו, גם לא קורה בו הרבה. וסגנונו הסבלני, המתבונן והרפטטיבי, שמובל בידי שוטים סטטיים וארוכים, צפוי לבדוק את גבולות הסבלנות של צופיו. עם זאת, המבט הישיר והמתודי שמאפיין אותו, והחסכנות המינימליסטית של התסריט שלו, מניבים מסמך חברתי כואב, נוקב וחסר התייפייפויות שצפוי להישאר איתכם גם לאחר היציאה מהאולם. נכון, הובל היה יכול לפתח את הסיפור ואת הדמויות קצת יותר, והיה אפשר גם אולי להמשיך ולהעמיק את הממדים הדרמטיים של העלילה. אך העשייה העקבית והבטוחה בעצמה (שנעזרת בצילום היפה של איתי מרום), והדמות הסיזיפית ומעוררת האהדה שאיבגי מעמיד על המסך, בהחלט דואגים לכך שהפואנטה מועברת היטב. "מנתק המים" הוא לא יותר מסרט קטן על אנשים קטנים. אבל עוצמתו גדולה. וכך גם חשיבותו.
"מנתק המים", כתב וביים: עידן הובל. ישראל 2012 * * * *
קו הטפר
מהרגע שהופיע לראשונה על המסך ב"אקס־מן", אי אז בשנת 2000, היה ברור שוולברין הוא גיבור־על שהתברך בנוכחות ובכריזמה. לראיה, יו ג'קמן, השחקן האוסטרלי האלמוני שגילם אותו, הפך בזכותו לכוכב בן לילה. ובכל זאת, למרות שהופיע מאז בעוד שלושה סרטים (שני המשכוני "אקס־מן" נוספים, ועוד הרפתקת סולו כושלת אחת שביקשה לעסוק בסיפור המוצא שלו), מסיבות שונות, התחושה הכללית היתה כי הפוטנציאל של הדמות נותר לא ממומש. למרבה הצער, גם "וולברין", הניסיון האחרון לעת עתה לעשות צדק עם המוטנט בעל טופרי האדמנטיום, אינו לגמרי מצליח לקחת את הדמות הפופולרית לגבהים חדשים ולהעניק לה את הסרט שלו היא ראויה. ובכל זאת, מדובר בצעד לכיוון הנכון.
כהרגלו בקודש, גם הפעם וולברין מתחיל את הסרט במצב צבירה מיוסר: הוא מתבודד בהרים ומדגמן פריזורה של איש מערות, אהובתו המנוחה, ג'ין גריי, מרבה לככב בסיוטיו, ועושה רושם שאין לו עניין ממשי להיות חבר פעיל בחברה. את רחמיו העצמיים קוטעת בחורה יפנית אדומת שיער שמפצירה בו לבוא איתה לטוקיו כדי לפגוש את הבוס שלה - תעשיין מיליארדר שנמצא על ערש דווי. מתברר שוולברין הציל את חייו בעבר הרחוק, וכעת המיליארדר רוצה להודות לו על כך.
כמו שאתם יכולים לנחש, למרות האופי הלכאורה תמים של הביקור, עם ההגעה ליפן העניינים ממהרים לצאת משליטה. אינטריגות משפחתיות, תככים אפלים, פוליטיקאים מושחתים, חיילי יאקוזה, נינג'ות ורופאה תמירה עם תלבושות סקסיות ולשון רעילה - כולם מקיפים את גיבורנו, מבקשים לגזול את כוחותיו ומנסים לחסל אותו. אך אל פחד. וולבי לא פראייר.
בהשוואה לסרטי הסופר־גיבורים שפקדו את המסכים בחודשים האחרונים, "וולברין" הוא יצירה כמעט אינטימית. אמנם יש בו שפע של אפקטים ולא מעט קרבות ופיצוצים, אך החורבן שהוא זורע קטן יחסית, ורובו המכריע מגיע כבר בדקותיו הראשונות (שמתארות בצורה מרהיבה ונוראה את הפלת הפצצה הגרעינית על נגסאקי). בנוסף, באופן חריג לחלוטין, את וולברין מקיפות הפעם בעיקר דמויות נשיות, וכל חלקו האמצעי של הסרט, פחות או יותר, מוקדש לפוצי־מוצי ולדיבורים על רגשות. מצד אחד, כל אלה מעניקים ל"וולברין" מידה מסוימת של רומנטיקה ורעננות (ומזכירים במקצת את התת־עלילה הרומנטית של "אתה חי רק פעמיים", ההרפתקה היפנית של 007). מצד שני, יש בכוחם גם לגזול דקות מסך יקרות מסצנות האקשן. וכשאלה סוף סוף מגיעות, יש להודות שהן בעיקר ממחזרות דברים שכבר ראינו בעבר - למשל את סצנת הסיום של "איירון מן" - ולא ממש מספקות את הסחורה.
בתוך כך, למרות שהסרט לא באמת מצליח להיכנס להילוך ולצבור תאוצה, יו ג'קמן ממשיך לספק את הרושם שהוא נהנה מאוד לגלם את וולברין, וג'יימס מנגולד, שביים, צריך לכל הפחות לקבל קצת קרדיט על כך שלא חשש לנווט את הספינה למחוזות טיפה פחות אופייניים וצפויים. התוצאה אמנם תתקשה לרצות ו/או להלהיב את המעריצים השרופים. אך גם הם ייאלצו להודות שבפעם הקודמת היה גרוע בהרבה.
"וולברין" ("The Wolverine"), במאי: ג'יימס מנגולד. ארה"ב 2013 * * *
yishai.kiczales@gmail.com