"חיים יקרים", כך הכריזה אליס מונרו, הוא ספרה האחרון. מכיוון שכך, באופן בלתי נמנע הקריאה בו נושאת מימד מסכם. אין גבול למידת ההערכה כלפי מונרו הקנדית, שחצתה זה מכבר את שנתה ה־80. "אמנית הסיפור הקצר", כפי שאוהבים לכנות אותה המבקרים, מוזכרת בכל שנה בבורסת המועמדים הוודאיים לפרס נובל בספרות. מצד אחר, יש לא מעטים שכופרים, גם אם בקול נמוך, בסיפורת של מונרו; רואים בה מיזנטרופית שאינה מחבבת את דמויותיה, ואשר בסיפוריה עלילות משמימות ונטולות פואנטה.
העמדה המנוגדת למונרו מעידה יותר מכל כמה דל ומקומם כיום השיח על הסיפור הקצר. נראה ששכחנו בכמה אופנים יכול הסיפור להופיע, ולא חונכנו לחקור את אפשרויותיו בפתיחות ובדריכות שהוא תובע מאיתנו. מונרו, שאינה חסרה קהל אדוק ונרחב של קוראים נלהבים, חוקרת את היבשת המרתקת והאינסופית הזו זה עשרות שנים. החל מספרה השני כבר סיגלה לעצמה קול ונימה ייחודית, שאינספור כותבים ניסו ומנסים לחקות, ללא הצלחה.
קורא אדוק של מונרו שייתקל ב"חיים יקרים" ירגיש מייד כאילו הוא פוסע בשבילים מוכרים. סיפוריה מתרחשים תמיד בדרום־מערב אונטריו - אזור של סופות שלגים, שטחים צחיחים, עיירות קטנות וחטטניות. הגברים שם מחזיקים בידיהם את הכוח, ולא פעם כושלים ומתמוטטים; הנשים כנועות לגחמותיהם, מתקשחות והולכות, וכולם כפופים לכוחם של הכנסייה, הטבע והגורל, במקום קטן שבו כל טעות נרשמת ומתויקת.
יש שהקורא נוטה לחשוב כי הוא גם מכיר את מונרו, שנולדה ומתגוררת עד היום באזור שעליו היא כותבת. רבים משכניה לא ידעו עד לפני שנים ספורות כי בחווה הרעועה לצידם מתגוררת סופרת גדולה, שכן כפי שכותבת מונרו ב"להגיע ליפן", אולי הווירטואוזי והחשוף בקובץ הנוכחי: "להיות בעלת דעה רצינית כלשהי, שלא לומר שאיפה, ואולי אפילו לקרוא ספר אמיתי, היו דברים חשודים".
אך מונרו לא היתה סופרת גדולה כפי שהיא לו כך היו פני הדברים, שכן אותו שביל מוכר עשוי להפוך אצלה בן־רגע לקרקע טובענית. הקריאה בסיפוריה, הנמסרים תמיד בלשון מתונה, מאופקת, חפה מקישוטים, כמוה כנסיעה ברכבת הרים סמויה ופנימית. הסיפורים (שאינם כה קצרים ומונים לרוב כ־30 עמודים) דוחסים לתוכם חיים שלמים, שוליים וקרתניים לכאורה: אב שמרשה לבתו לעבוד בקולנוע בתנאי שלא תצפה בסרטים; מורה במוסד לילדים חולי שחפת שמתאהבת ברופא; אישה שמזמינה את השכנים בהיעדרו של בעלה. אך לפתע אותם חיים שוליים וזעירים מקבלים תפנית מסוכנת ומכאיבה, עולים על מסלול האצה ומשאירים את הקורא חבוט, מחוץ, חסר נשימה.
מונרו היא אמנית הזמן. קריאה בסיפוריה מזכירה לעיתים קיפולי נייר מתוחכמים, שסודם שוכן בקפלים הקטנים. אותם קפלים לנצח נסתרים מעינו של הקורא, שתמיד מתוודע להתרחשויות מעט מדי, מאוחר מדי. שיחת נימוסים מרוחקת מתבררת לאחר פסקה כתחילתו של סיפור אהבה. מפגש אקראי מתברר, לפתע, כמאורע גורלי. אין לדעת איזה קיפול תבחר מונרו לבצע ואיזה פרט תיאות לחשוף. דווקא הרגעים המכריעים נותרים לא פעם אילמים, מובנים רק מכורח ההקשר שנמסר במשפט אחד וזניח, שכן מונרו עשויה לסכם לפתע חיים שלמים במשפט אחד בודד, ומנגד, לפרוט התרחשות זעירה ומינורית לפרטיה.
היכולת הזו, לצמצם ולהרחיב באותה עת, מגיעה ב"חיים יקרים" לשיא, שכן רוב הסיפורים נמסרים ממרחק הזמן - חלקם מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה או אף לפניה - וכך יוצרים רובד נוסף בתנועה בין עבר להווה. אך גם התנועה הזו מוטלת בספק: נראה שבעבור מונרו, בקובץ זה הזיכרון הופך לזמן בעצמו; זמן שבו העבר אינו באמת נפרד מן ההווה ושוכן בתוכו, באופן מאיים ומנחם כאחד. כאב אינו דוהה, מילים נחקקות בסלע, רגש מפכה בסתר, חבוי לפעמים גם מהדמות שבה הוא שוכן.
כך שהניסיון להגדיר את הסיפורת של אליס מונרו לנצח יהיה חלקי. האם מונרו היא סופרת שכתיבתה מתייחדת בצלילות? לא בטוח; נראה שבקובץ זה היא פוסעת דווקא בתוך עכירות הזיכרון, בלב מניפת הרגשות והדחפים שלא ידענו שקיימים בתוכנו. האם מונרו חוקרת את האימה שבנפש? אולי, אך אין זה מאפיין בסיסי והכרחי בסיפוריה. אין ספק, הדמויות של מונרו חוות גם את הצד האפל, החייתי. יש בסיפורים פרידות אכזריות, אכזבות, מחלות ומוות, לא פעם של ילדים. אך יש בהם לא פחות רגעים של חמלה, שמחת חיים והומור צרוף, עוקצני אפילו.
מה שמעניין בעיקר הוא האופן שבו הדמויות בסיפורי מונרו חוות רגעים של שיא: כמעט לעולם לא יהיה מדובר ברגעים בהירים וחד־משמעיים של התגלות, הזדככות או הארה. המציאות תמיד מורכבת מדי. הרעד שחוות הדמויות כמעט צנוע, טמון ברגעים המינוריים ובזרמים הנסתרים. מצד אחר, מונרו לעולם אינה מוקסמת מהרקע הפרובינציאלי שבו מתרחשים סיפוריה או נכנעת לו, ולא עושה בו שימוש אקזוטי או זול שעלול להוביל אף הוא לרגשנות ולפשטנות.
הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות על מונרו הוא שסיפוריה הם מחקר מתמשך, אינסופי, שאינו נעדר חומרה אך יש בו גם שמחת חיים רבה על הטבע האנושי. כך שבסיום כל קריאה במונרו, אם נהיה פתוחים לקראתה, אנחנו יוצאים קצת אחרת; חכמים ומפוכחים יותר, אך לא פחות תוהים ומשתוממים. ¬
חיים יקרים / אליס מונרו
מאנגלית: אורטל אריכה; מחברות לספרות, 268 עמ'
* * *
מלצר, יש זבוב ברומן שלי
דוריס לסינג היתה פקידה, אן רייס עבדה בסוכנות ביטוח וג'ון גרין כיהן ככומר • מה עשו הסופרים בקריירה הראשונה שלהם?
לו היתה הכתיבה מקצוע של תשע עד חמש, החיים של רבים מאיתנו היו משופרים בהרבה. אך נדמה שמאז ומעולם נאלצו הסופרים והמשוררים לכתוב בלילות, בהפוגות ובחופשות; בלזאק היה מו"ל כושל ונרדף על ידי נושים; אמרסון עבד כמלצר; קארבר כפועל במנסרה ודוריס לסינג עבדה כמטפלת, מרכזנית ופקידה. רובם עבדו כדי לשרוד. חלקם מתוך ערכים, ויש שעבדו פשוט כדי לשמור על שפיות.
כיום, סופר שספריו נעשים רבי מכר עולמיים יכול בהחלט ליהנות מחיי רווחה המוקדשים לכתיבה בלבד. אז אפשר להביט במבט מצועף אל העבר ואל העבודות שהיו חייבים לבצע כדי - מי היה מאמין, שיהיה מה לאכול. "הפינגטון פוסט" יצר השבוע ברוח זו פרויקט משעשע שמנה עבודות מוקדמות של סופרים בני זמננו.
הילרי מנטל, שנמצאת כיום על גג העולם אחרי שקטפה פעמיים את פרס הבוקר, עבדה בשנות ה־70 כסייעת לעובדים סוציאליים במרפאה גריאטרית. היא זוכרת כיצד היתה צריכה לשוטט בעיירות כדי לדווח על מצבם של החולים למשפחות. נל הרפר לי, שעברה בשנות ה־40 מאלבמה לניו יורק, עבדה במשרד נסיעות. זוג מכרים שביניהם שידכה הציעו לה, כאות תודה, לממן אותה למשך שנה כדי שתוכל להתמסר לכתיבה. כך נולד "אל תיגע בזמיר".
אן רייס שאבה השראה מקפקא ועבדה כסוכנת ביטוח לפני שכתבה את "ראיון עם ערפד". ג'נט וואלס כתבה את מדור הרכילות במגזין ניו־יורקי ובו ירדה בארסיות לחיי העשירים, לפני שכתבה את "טירת הזכוכית". ג'ון גרין עבד ככומר בבית חולים לילדים לפני שכתב את "אשמת הכוכבים" והפך סופר עטור פרסים, ושלדון "של" סילברסטיין האמריקני, משורר ומוסיקאי נודע, שירת בצבא והוצב בשנות ה־50 ביפן ובקוריאה, אז צייר קריקטורות לעיתון הצבא "כוכבים ופסים".
חייו של סופר מתחיל אינם קלים, אך בזירה העולמית הוא לפחות עשוי לזכות בהצלחה שתיתרגם למספרים בניגוד לעמיתו הישראלי שנאלץ להיכלל במבצעי ה"ארבעה במאה" גם כשזכה בכיבודים. עם זאת, מעטים הסופרים הצעירים הישראלים כיום שנאלצים לעבוד בפלחה, תחת השמש הקופחת כעמוס עוז בצעירותו. אז זיכרו - תמיד יכול להיות גרוע יותר.
נטע הלפרין* * *
על "ערפל הקרב"
לפרק את המלחמה
ספרו של אורי דרומי מלקט מתוך ים העובדות סיפורים נבחרים ממלחמת העולם השנייה
"חשבתי שאנו משלחים חתול פרא אל החוף, והנה קיבלנו לווייתן אסור באזיקים", כך תיאר ווינסטון צ'רצ'יל את הנחיתה האמפיבית הכושלת של בעלות הברית באנציו, איטליה, ב־1944. באירוע אחר נזף צ'רצ'יל במרשל מונטגומרי: "אני מזהה ג'נטלמן כשאני נתקל בו. ג'נטלמן הוא אחד שמתבטא בגסות רק לפעמים".
אורי דרומי, טייס, עיתונאי וסופר, ריכז מאות סיפורים ואנקדוטות לקולאז' שמטרתו כפולה: חשיפת קרבות לא ידועים בעת מלחמת העולם השנייה, כגון הניסיון היפני לכבוש את מדגסקר או העימות הימי בין גרמניה לרוסיה בים הארקטי; המטרה השנייה: לספר כיצד מתנהגים בני אדם בעת מלחמה.
את המלחמה עושים בני אדם; הם נעזרים במכונות. אבל הלוחם הוא יצור אנושי, שלעיתים מתעלה למעשי אצילות וגבורה ופעמים אחרות אינו בוחל בשפלות ובפחדנות קיצוניים. למימרה המוכרת "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" אפשר להוסיף: "וגם, ובעיקר, במלחמתו". אנשים שהדילמה הקשה ביותר בחייהם היתה אם להעז לבקש העלאת שכר, יוצאים מהחממה האזרחית וחייבים בתוך שניות ספורות להכריע בשאלות של חיים או מוות. ב"ערפל הקרב" אנו קוראים על בני האדם הנמצאים בתנאי קצה, על מעשי אומץ שהפכו אגדה, וגם על רגעים שאין לספרם מחמת הבושה.
מדהים הסיפור על קולונל לואיס פולר, שהוגדר כקשוח ביותר בחיל הנחתים האמריקני וזכה שש פעמים בעיטור צלב הצי: "אוקיי, היפנים מאגפים אותנו מימין, הם מאגפים אותנו משמאל. הם מלפנינו והם מאחורינו. הפעם הם לא יימלטו!" לא פחות מרשים הוא סיפורה של ילנה מזאניק, בת איכרים מכפר ליד מינסק, שבקסמיה הנשיים רכשה את אמונו וליבו של ווילהלם קובה, קצין האס.אס האכזר, מושל בלארוס, הטמינה במיטתו פצצה בתוך בקבוק מים חמים והצליחה לברוח ולהצטרף לפרטיזנים.
מלחמת העולם השנייה היתה הגדולה והאיומה במלחמות. לצד בעלות הברית נלחמו 21 מדינות, ובהן ארה"ב, בריטניה, בריה"מ, צרפת, וגם הבריגדה היהודית, שהורכבה מיהודים תושבי ארץ ישראל. מולן עמדו מדינות הציר שכללו שבע מדינות, ובהן גרמניה, איטליה ויפן וגם הונגריה ובולגריה. מספר ההרוגים משני הצדדים נאמד ב־80 מיליון. כמות המידע עצומה, בגלל היקף המלחמה וגם בגלל אפשרויות התיעוד - דפוס, צילום, הקלטה ואחסון במדיה מגנטית. מאז תום המלחמה חלפו כ־70 שנה, ואיסור הפרסום על אירועים פג ברוב המקרים.
דרומי הצליח, בדרך פופולרית ונגישה, לבור את הבר מהתבן, ללקט את העיקר ואת המעניין מתוך ים העובדות. את "ערפל הקרב", ואת קודמו "מלחמות גדולות, סיפורים קטנים", מאפיינות היטב מילותיו של ארתור קונן דויל, שנאמרו בפיו של שרלוק הולמס: "ווטסון היקר שלי. החיים מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו של אדם מסוגל להמציא".
ערפל הקרב - מלחמת העולם השנייה שלא הכרתם / אורי דרומי
כרמל, 574 עמ'
ד"ר אריאל אוקסהורן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו