הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת בקשר ל"רק אלוהים סולח", סרטו החדש של הבמאי הדני הפסיכופת ניקולס וינדינג רפן, הוא שאין ממש קשר בינו לבין סרטו הקודם והמאוד מצליח "דרייב". נכון, גם הסרט החדש מסוגנן, מעוצב, אלים ושתקני. אבל אם "דרייב" היה חלום פופי מלהיב, רומנטי ועתיר קוליות ששיחק לידי הצופים וענה באופן מענג לציפיות הנדרשות מהז'אנר, הרי "רק אלוהים סולח" הוא סיוט מטריד, מחריד וסופר־ברוטלי שאינו מעוניין לרצות אף אחד. השקפת העולם שלו מעוותת, האווירה שלו קלסטרופובית ומחניקה, וחלק לא מבוטל מהדימויים שלו - שכוללים גפיים כרותים, גרונות שסופים, עיניים שנעקרות מארובותיהן, שלוליות של דם, ומישהו שמנסה לחזור לרחם, באופן מילולי - חולניים וקשים לצפייה.
ה"סיפור" שמנחה אותו מינימליסטי וכמעט חסר משמעות, ובניגוד ל"דרייב", שהתהדר בנרטיב קלאסי על אודות אביר חתיך במעיל עקרבים, עלמה במצוקה ועולם תחתון שופע פושעים מסוכנים וציוריים, הפעם התסריט אינו מאפשר לצופים ליהנות או להזדהות עם מה שקורה על המסך. אם כבר, ההפך הוא הנכון. בדומה לשיטת העבודה של במאים כמו גספר נואה הצרפתי ("בלתי הפיך"), רפן רוצה שתקללו אותו. שתכסו את העיניים ואת האוזניים בבעתה. שתספגו כל טיפה מהחגיגה המדממת והניהיליסטית שתיזמר למענכם, ושתצאו מהאולם בתחושה שאתם זקוקים למקלחת חמה ולחיבוק אוהב מאמא. במובן הזה, אין ספק שסרטו החדש הוא הצלחה מסחררת.
הדבר השני שאתם צריכים לדעת בקשר ל"רק אלוהים סולח", שהתקבל בקריאות בוז כשעשה את הבכורה שלו בפסטיבל קאן לפני כמה חודשים, הוא שלמרות שאליל הנערות ראיין גוסלינג מככב בו בתור בעליו של מכון איגרוף בבנגקוק שיוצא לנקום את רצח אחיו, הוא רחוק מלהיות הגיבור של הסיפור הזה, או של כל סיפור אחר, לצורך העניין. ג'וליאן, הדמות הכנועה והפתטית שגוסלינג מגלם, מדברת עוד פחות מהנהג האייקוני שגילם ב"דרייב". והפסיביות האימפוטנטית שמאפיינת את מסע הנקמה שלו, גורמת לו להיגרר אחר אירועי העלילה (ואחר אמו המפלצתית) כמו כלב שחטף יותר מדי מכות מבעליו. הרצונות של ג'וליאן אינם רלוונטיים, היכולות שלו להשפיע על המתרחש אפסיות, וחוסר האונים המוחלט שלו הופך אותו לשק איגרוף (תרתי משמע) שנאלץ להתבונן מהצד בהשלמה ובצער בשעה שכוחות חזקים ממנו קובעים עבורו את גורלו. במילים אחרות, גוסלינג עדיין חתיך בטירוף, אך הוא מעולם לא היה כה קהה, עלוב ומעורר רחמים. ואם אתן מעריצות אותו, אני מצטער לבשר לכן שהמחזה הקשה הנ"ל בהחלט עשוי לשבור את ליבכן.
הדבר השלישי, ולטעמי החשוב ביותר, שאתם צריכים לדעת בקשר ל"רק אלוהים סולח", שנקטל בעונג יוצא דופן וביצירתיות ראויה לציון בידי רוב רובם של מבקרי הקולנוע שצפו בו (ציטוט אופייני: "אף אחד, כולל אלוהים, לא יסלח לרפן על הסרט הזה"), הוא שמדובר ביצירה מהפנטת ומדהימה למדי.
בניגוד מוחלט למצופה ממנו לאחר החיבוק המיינסטרימי שקיבל את פניו של "דרייב", רפן מבצע כאן פניית פרסה פתאומית ואמיצה ושב לאפלה הגדולה שאפיינה את סרטיו הקודמים (למשל "Valhalla Rising" או "Bronson") על מנת להגיש מסע קולנועי נטול עכבות לעומק הגיהינום. זוהי אגדת נקמה מבעיתה וכמעט מופשטת שמתרחשת על רקע נופיה הליליים והצבועים אדום של עיר החטאים בנגקוק, ובמרכזה מתחולל מאבק תנ"כי חסר גבולות מוסריים או פרופורציות בין אלוהים לשטן. העובדה שהמאבק הזה נולד מתוך מודיפיקציה חתרנית של סיפור הנקמה הקלאסי - הנרצח שאת דמו יש לנקום הוא במקרה זה חלאת אדם שאנסה ורצחה יצאנית בת 16 - אמנם הופכת את התוצאה לקשה לעיכול. אך האופן המיומן, המסויט והפטישיסטי שבו רפן מנהל את העניינים גורמת לסרט להיות שילוב מפעים ומפתיע בין "קיקבוקסר" (שבו ז'אן־קלוד ואן דאם נקם את מות אחיו בטורניר אמנויות לחימה אכזרי בהונג קונג) ל"כביש אבוד" (שבו דיוויד לינץ' לקח את הצופים למסע מטורף, סתום ובלתי נשכח בתת־המודע המפחיד שלו).
הטענה השכיחה שמופנית נגד הסרט היא שרפן הקריב כאן את התוכן לטובת הצורה. אך כפי שאני מבין את העניין, כשהצורה כה מרהיבה וטוטאלית, אין בכך כל פסול. וחוץ מזה, דווקא יש בסרט לא מעט תוכן. רק שלא בהכרח מדובר בתוכן שרובכם הייתם רוצים שיהיה בו (דבר שמלמד יותר עליכם ועל סוג האלימות הקולנועית שאתם מחשיבים כמקובלת, מאשר על הסרט או על יוצרו).
אמא'לה, שטן
כפי שאולי כבר הבנתם, "רק אלוהים סולח" אינו סרט לכל אחד. צופים שמחפשים סיפור קונבנציונלי, דיאלוגים שאפשר לצטט ודמויות מגניבות שאפשר להעריץ לא ימצאו כאן אף אחד מאלה. כמתבקש, המשמעויות של הסיפור נותרות סימבוליות, וחרדת הסירוס והתמות הפרוידיאניות ששזורות בבוטות גרפית לכל אורכה של היצירה אמורות לתת לכם מושג כללי בנוגע להלך הרוח שבו היה נתון רפן כאשר שקד על כתיבתה. עם זאת, אם תצליחו לשים את הציפיות המוקדמות שלכם בצד, אתם עשויים לגלות שהטריפ הרע שנרקח על המסך מחולל בחושיכם מהומה מרשימה.
היכולות הפורמליסטיות של רפן גורמות לכל פריים להיראות כמו מוצג מוזיאוני, הצילום והתאורה הקלושה תמידית יוצרים עולם דוחה, יפהפה והזייתי שקשה להסיר ממנו את המבט, ומשטחי הסאונד האלקטרוניים והמבעבעים של קליף מרטינז (שחיבר גם את הפסקול של "דרייב") עוטפים את הוויזואליה באופן מושלם ומקנים את התחושה של הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע נתון. תוסיפו לאלה את הופעותיהם האפקטיביות של ויטאיה פאנסרינגראם, בתור מלאך הנקמה חסר הרחמים וחובב הקריוקי (הידוע גם בכינויו "אלוהים"), ושל קריסטין סקוט תומאס, בתור אמו הגנגסטרית והמחומצנת של ג'וליאן (להלן "השטן"), ותקבלו תמהיל קיצוני ואקזיסטנציאליסטי של פורנוגרפיה פואטית, טעם רע ואיברים כרותים.
רפן היה יכול לעשות לעצמו (ולכם) חיים קלים ופשוט למחזר את "דרייב". לחלופין, הוא גם היה יכול להיענות לאחת מההצעות הרבות שזרמו אליו מהוליווד, ופשוט לעשות איזה בלוקבאסטר עתיר תקציב ונטול מוח שהיה מסדר אותו כלכלית. העובדה שבחר לעשות בדיוק את ההפך מלמדת שהנאמנות שלו היא קודם כל לעצמו וליצירה שלו. והעובדה שהתגובות שזכה להן הפעם היו כה חומציות מלמדת שלצופים (ולמבקרים) קשה להבין או לקבל את זה. לא נורא. עדיין מדובר באחד הבמאים הכי מרתקים בסביבה. וההתעקשות שלו ללכת עם החזון נעדר הפשרות שלו עד הסוף, ולעזאזל העולם, מעוררת הערכה, וגורמת לי לצפות בכיליון עיניים לסרטו הבא.
"רק אלוהים סולח" ("Only God Forgives"), כתב וביים: ניקולס וינדינג רפן. ארה"ב/צרפת/תאילנד 2013 * * * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו