החשש: גם נתניה תעלה על הכוונת של אירופה

ההיסטוריה חומדת לה לצון. אירופה החליטה להחרים את ההתנחלויות מפני שאין משא ומתן לשלום ישראלי־פלשתיני. אבל המסגרת להידברות על שלום נוצקה כפועל יוצא מהקמת ההתנחלויות, שהאש המדינית מאירופה מכוונת היישר אליהן.

מלחמת ששת הימים נפתחה במתקפה מצרית, סורית וירדנית. בסיומה ציפה העולם לשלום. מועצת הביטחון הכינה את הרקע בהחלטה 242, שאסרה לספח שטחים בכוח. אך הערבים התכנסו בחרטום בירת סודאן, וחרף תבוסתם הצבאית סירבו להגיע להסכם עם ישראל. הם קבעו: לא הכרה, לא משא ומתן, לא שלום.

היהודים פנו ליישב את הארץ והבטיחו כי החזקת השטחים היא פיקדון מדיני בלבד עד שהערבים יתרצו ויכריזו כי רצונם בשלום. הפלשתינים התבוננו בדאגה. הם ראו שמות חדשים על המפה. קריית ארבע ובית אל וקדומים ונוקדים ודולב. התיישבות היהודים פרצה קדמה וימה, והפלשתינים נחרדו שמא ההתנחלות תקבע גבול חדש כפי שהקיבוצים והמושבים שירטטו אותו לקראת הקמת המדינה. 

לא פחות משהסכם אוסלו הוא יציר כפיו של ד"ר יוסי ביילין - הוא מענה פלשתיני לחשש מפני המפה המנומרת, שחדשות לבקרים נוספו עליה התנחלויות. הקמתן החדירה את המילים "הסכם" ו"הכרה" ו"שלום" למילון של יאסר ערפאת. לולא קמו היישובים, אפשר שהעולם הערבי היה נעול עדיין בסרבנות השלום מחרטום. זאת, נוכח התחזקות האיסלאם הקיצוני.

עתה לא ברור כלל אם אירופה להוטה לחרם. רבים ממנהיגיה יודעים כי אין שותף פלשתיני לשלום. אך מלחמת היבשת בהתנחלויות היא מעין "ניהול משברים" בלי תכנון להגיע ליעד.

רק שמדובר בצעד, שהתגובות הרגשיות מישראל אינן עומדות על משמעותו העמוקה. לא חשוב אם השמאל הרדיקלי בישראל ייחל לו, ואם נייר העבודה האירופי אכן ישפיע על יכולתו של יקב בעופרה למכור את תוצרתו בחו"ל. יש חשיבות רק לתקדים, לאפשרות המסוכנת כי בעוד זמן שוב תתכנס נציבות האיחוד האירופי ותאמר כי הצעד שננקט נגד ההתנחלויות אינו מספיק, וצריך להרחיב את הסנקציה גם על פתח תקווה ועל נתניה.

בנימין נתניהו חושש מתסריט הבלהות הזה. הוא יודע שאם גם יעלה בידו לבלום את פרסום המסמך עתה - יצוף ויעלה בקרוב. הוא מקווה שאם יפתח ג'ון קרי במשא ומתן ישראלי־פלשתיני תיאות אירופה להמתין בציפייה לתוצאות ההידברות.

ראש הממשלה נקלע למצור. נפתלי בנט ואורי אריאל מכבידים עליו משולחן הממשלה. רבים מח"כי הליכוד ביתנו עושים כן מהסיעה. האמצעי הקשה אך היעיל ללכוד שתי ציפורים באבן קלע אחת - הן לפתוח במשא ומתן המדיני והן להקפיא את יוזמת החרם מאירופה - הוא בניהול מדיניות גמביט, במה שקרוי בשחמט הקרבת מסע או כלי לטובת שיפור העמדה.

הציבור בהתנחלויות סוער ומתוח, אבל יודע כי במונח "חבלי משיח" נכללת גם האטה ודחייה זמנית בתנופת הבנייה. זה נעשה בעבר וראוי לחזור על כך בעתיד הקרוב. יהיה רעש אדמה ציבורי, אבל לא במקום גבוה בסולם ריכטר הפוליטי. הזעזוע המוצהר בקרב הפוליטיקאים מימין אינו משקף באורח מוחלט את הלכי הרוח של דור הבנים. 

הם תומכים נאמנים וחד־משמעיים של המפעל שבו החלו הוריהם, אבל אינם ממוקדי מטרה אחת ויחידה. האליטה הנשקפת מספרו של אלישיב רייכנר "דווקא שם" ו"המרד הספרותי והרוחני במעוזי גוש אמונים" שתיאר דוד יעקובסון ב"משיבי הרוח" אינם מבטאים חרדה קיומית מפני קריסת מפעל ההתנחלויות. הבנים יודעים שיש עוד מרכיבים בחיים, ואין הכרח שכל החזון הלאומי יסתיים "פה" ו"עכשיו".

צמח ציבור שקול בליכוד בכלל ובהתנחלויות בפרט, שמבין כי בידודה של ישראל הוא בשורה רעה ומסר מסוכן, ומכאן שלעיתים יש להבליג ולנשוך את השפתיים ולהמתין ל"שעת כושר". האירופאים אינם צודקים, אבל הישראלים צריכים להיות חכמים, עד שירווח.

האביב יגיע עם סתיו

ראשי ערים סיפרו כי אהוד אולמרט ואריה דרעי, וכן בית עובדיה יוסף על בניו ועסקיו, דיברו על לב חברי הגוף הבוחר את הרב הראשי להצביע לדוד לאו. למרות ייחוס האבות שלו - הוא בנו של הרב הראשי בדימוס ישראל מאיר לאו - יש להחיל על מקרה זה את הכלל שלפיו "אמור לי מי תומכיך ואומר לך מי אתה". הכבוד ללאו הבן, אך יש לקוות שבשבוע הבא ייבחר דווקא עמיתו דוד סתיו.

הרב משוהם אינו קונסרבטיבי, ודאי לא רפורמי. הוא אורתודוקסי, אבל מן הזן שיידע לקרב את היהודים למורשתם; הוא מי שיקפיד על ההלכה, אבל לא ירד לחיי אלמנה, עני וגר והמבקש להיות גר. הוא מבטא תקווה שבכהונתו ייפסק תהליך המיאוס של הציבור החילוני - לרבות המסורתי - מן המוסד שבראשו עמד פעם הגדול שבכולם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

היש ביטחון כי סתיו יביא את האביב למשולש החילוני־דתי־חרדי? לא, אין תעודת ביטוח. גם לא תעודת הכשר. אך ההסתברות מסיכום מעשיו ועמדותיו נותנת יסוד לקוות כי יותר מהמועמדים האחרים ידע לעשות כן. כלשון אמיתי נאמן בשיר ובלחן - "סתיו בחלונות, ובלבבי".

בהצדעה

הצדעה לאהוד אולמרט, האיש עם המצח הנחושה ומעטפת האטימות, שמתגאה בתוצאות מלחמת לבנון השנייה. במהלכה לא ידע מימינו ומשמאלו. 155 ישראלים חפים מפשע שילמו בחייהם את מחיר החובבנות שלו. הוא האיש שהאפיל אפילו על ג'ורג' אורוול בספרו "1984" וטבע את הכזב במהותו: כישלון הוא הישג; חרפה היא גאווה; כסף אפל הוא צדקה.

משוואה בלי נעלמים

אין בישראל אפשרות להעלים בצינוק תחת השם איקס אף לא אזרח אחד. המהומה שקמה בנדון לפני שבוע היתה הרבה מהומה על לא מאומה. זה בוודאי נכון עתה כאשר התקשורת ומערכת המשפט מצוידות בכלים למנוע עוול. אבל זה היה נכון גם לפני שנים רבות.

אז, בימים רחוקים, סיפר לי העיתונאי הוותיק שמשון ארליך, שנידב סקופים לעמיתים צעירים בנפש חפצה, כי שמע מאישיות רמת דרג, שהאסיר האלמוני המפורסם ביותר מרדכי (מוטל'ה) קידר מת בכלא. היה זה ביום שישי לפני כניסת השבת, ומייד נסעתי לביתו של עורך הדין שמואל תמיר שהתגורר עדיין בשיכון ותיקים ברמת גן.

הגעתי נסער ותהיתי אם הוא יודע במי ובמה מדובר. תמיר ידע גם ידע, וסיפרתי לו מה השמועה ותהיתי אם אפשר לבררה, ולא להניח לשלטונות להוביל אותנו באף. תמיר ורעייתו רות הוזמנו למפגש חברתי, אבל הוא החל בסידרת טלפונים, כנראה לנציב שירות בתי הסוהר. הרגיעו אותו, אבל הוא דרש תשובה מוסמכת המבוססת על הודעה כי בעקבות פנייתו נראה קידר בריא ושלם, וכרגיל.

בימים ההם של הטרום־נייד הטיפול בעניין נמשך כשעתיים, ורות ושמואל דחו את צאתם עד לקבלת התשובה שהכל כשורה. אזעקת שווא. כבר אז לא היה אפשר היה להעלים אדם.

הארץ של "הארץ"

עם מאמריהם של עמירה הס וגדעון לוי איבד "הארץ" מיכולתו להפתיע את קוראיו. הם מצדדים בכל צעד פרו־פלשתיני נגד ישראל ומעודדים אפילו את החרם האירופי, ואולי יגיע יום שבו יציעו לא להסתפק בהתנחלויות, אלא להטילו גם על ישראל. אך גם בארזים נפלה שלהבת. השבוע פירסם עורך "הארץ" אלוף בן - עיתונאי רציני ושקול בשאר ימות השנה - מאמר שכותרתו "מתי ואנונו יהיה גיבור" - ועלה בידו להפתיע.

בישראל, אבוי, קיבל הציבור את עמדת השלטון אשר הציג את מרדכי ואנונו כבוגד מסוכן. חרפה, הרי הוא בסך הכל גנב את סודות הגרעין מהכור בדימונה. לא כן כלפי אדוארד סנאודן, אשר חשף את האזנות הסתר הבלתי חוקיות של הממשל האמריקני כלפי בעלות בריתה. היו אפילו בעלי טורים אשר כינו את גנב הסודות האמריקני "גיבור".

לא בדיוק. רוב האמריקנים רואים בסנאודן בוגד. אך אפילו לא כך - איך אפשר לחשוב שוואנונו אינו נתעב? רק מפני שלא עלה בידו לקעקע את מדיניות העמימות הנבונה של ישראל? מעניין, כתב בן, אם יבוא היום שבו ייחשב ואנונו לא לבוגד אלא למי שהקריב את חירותו למען הכלל.

זה משפט שראוי לקריאה חוזרת. מה קורה ב"הארץ"? ומה עושים שם לקורא "הארץ"? ואם זה פרי עטו של בן - מה לי שאלין על הס ולוי?

יצירת מופת

פגישת ההיכרות שלי עם התיאטרון העברי התרחשה לפני 68 שנים. צפיתי במרתף בקולנוע "מוגרבי" בתל אביב בקבוצת שחקנים שהציגה את המחזה "משרתם של שני אדונים". אז לא ידעתי שהייתי עד לרגע היסטורי שבו נולד התיאטרון הקאמרי.

מאז צפיתי במאות הצגות, ואולי יותר. השבוע שוב הלכתי לתיאטרון, כמעט כרגיל. ישבתי באולם צדדי בהיכל המפואר של הקאמרי ואמרתי מעצמי לעצמי כי הנה עיני צופות במחזה אשר אפשר שלא אראה עוד כמותו. כל סנוב שחוזר פעור פה כדי להתפעל ממה שראה בברודווי או בלונדון מוזמן להמתין עד שיצפה במתרחש על הבמה בתל אביב. 

הבמאי עמרי ניצן נטל את מחזהו בן 407 השנים של ויליאם שייקספיר "מקבת" והפך אותו לאירוע מסעיר, מודרני אבל נאמן לטקסט של הגאון האנגלי, רווי בהווי של סקוטלנד ובחיטוט בנפש כל עריץ הנאבק על שלטונו ומודח ממנו ומאבד צלם אנוש. הרי שייקספיר היה זיגמונד פרויד המקורי. מושלם, לבד מהפרזה כלשהי בפורנוגרפיה.

זה יכול להיות מחזה על בשאר אסד. גם על מוחמד מורסי. תיאור אולטימטיבי של תאוות הכוח והשלטון והחולשה האנושית נאבקים עם עצמם.

אני חשוד שמא פיתחתי יחס מיוחד ל"מקבת". בעת לימודיי בגימנסיה הרצליה נכנסה לכיתה מורה לאנגלית, שעד היום איני יודע מה שמה הפרטי, רק "הגברת קריסטל". היא סבלה מכאבי ראש עזים והפכה לזאב טורף בהגיעה לשייקספיר, וכפתה עלינו ללמוד בעל פה קטעים שלא הבינונו בזמנם, והנה ישבתי לפני שבוע מול רות אסרסאי (ליידי מקבת) וגיל פרנק (מקבת), והם דיברו עברית ואני יכולתי לחזור על מעט מאוד שורות באנגלית, בשפת המקור.

צפיתי ב"מקבת" בעבר. ראיתי את גבירת התיאטרון העברי חנה רובינא בתפקיד הנכסף. הפעם זה היה ייחודי, היער נע כמו כיכר תאחריר, והקהל הפך לצבא המכתיב את החיים בדיקטטורה.

איני מבקר תיאטרון. אבל "מקבת" של הקאמרי הוא חוויה המתירה גם למי שאינו מבקר מקצועי להמליץ עליה ולהבטיח כי היא ייחודית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו