קרובים רחוקים מאוד

הבאזז החל אצלי בפיד בפייסבוק. אחר כך שמעתי במכולת השכונתית שיחה ערה על כך שהיה אייטם בגלי צה"ל. בדקתי מה השנה בחוץ, וגיליתי שלמרות, או אולי בשל העובדה, שחלפו 30 שנה מאז שידור הפרק הראשון של "קרובים קרובים", עדיין התוכנית מצליחה לשמש מפלט לאלו שמחפשים כזה במקלט הטלוויזיה.

אפשר להגיד הרבה על כך שכל הכסף של רשות השידור מסתכם בסוף בלופ של שידורים חוזרים בלי לנסות ליצור משהו חדשני ומקורי, אבל אפשר גם ללמוד הרבה מהעניין הזה על הישראליות בת זמננו. יחסית למה שמתחולל היום בטלוויזיה, "קרובים קרובים" היא בהחלט אופציה לא רעה לשעות הפריים טיים עד שכמעט אפשר לשכוח את העובדה שבזמן אמת עבור שחקנים כמו אילן דר וחנה מירון, ההשתתפות בתוכנית לא נחשבה לכבוד גדול, אלא רק מקור פרנסה נוכח המצב הכלכלי הקשה אז, בייחוד בתיאטראות ישראל. מזכיר קצת את הסיטואציה שמתרחשת היום, שאנשים מוכשרים מוצאים עצמם מתפרנסים מריאליטי.

ואם כבר ריאליטי, אז יש כמעט התרסה בכך שאל מול מפלצת הרייטינג של ערוץ 2, שמים שידורים חוזרים של סיטקום ישראלי מהתקופה שמולי שגב היה חלק מתוכניות שאשכרה הצחיקו אנשים עם יותר מעשר שנות לימוד. אבל העסק עובד וזה מה שמפתיע, גם אצל צעירים שנולדו עשור אחרי שהתוכנית ירדה מהמסך לאחר שלוש עונות.

אגב, תנו לילדים שלכם לצפות ב"רגע עם דודלי" ותגלו שהתוכנית מרתקת גם את ילדי האייפון והטאבלט. "קרובים קרובים" פשוט מצליחה להצחיק, אבל יש כאן משהו מעבר: ממש כמו האיחוד של כוורת, כך גם "קרובים קרובים" נכנסת אל אותם המקומות. הוואקום התרבותי שנוצר במוסיקה הוא בדיוק אותו הוואקום שנוצר בטלוויזיה שלנו. אם משהו היה מצליח למלא אותו, אולי לא היה צימאון כל כך גדול להופעות של הלהקה או לתוכניות כמו "קרובים קרובים".

* * *

פנצ'ר חיינו

טור דה פראנס, יורספורט וערוץ הספורט כל היום

אני שואל מדוע אני צופה בטור דה פראנס בשעות הצהריים החמות בשעה שהמזגן מתחנן למנוחה. אולי כדאי לדמיין שהמציאות שלי היא אחרת ואיך היו יכולים להיות חיי לו נולדתי באיזה כפר קטן בצרפת. אולי כי חבורת המסוממים שמתקשה לטפס על ההר גורמת לי לדון שוב בערכי הספורט ומה זה ספורט, והאם למישהו בכלל אכפת שהחבר'ה שעושים את הטיפוס הבלתי ייאמן הזה יתגלו מאוחר יותר מלאים בכימיקלים כמו פיצוצייה באלנבי ביום שישי בערב? אולי זו הפרשנות המעניינת של יודעי החן שמסבירים להדיוטות כמוני במה אני צופה. אולי זו ההיסטוריה של המקומות. אולי אני מנסה להבין מה מושך אנשים לעסוק בספורט הזה בסופי השבוע שלהם או לטוס לצרפת כדי לרכוב אחר הרוכבים הללו. אולי זה בכלל צילום הספורט הכל כך מדהים של הצרפתים, שגורם לך לחשוב שאתה צופה ביצירה קולנועית מהספה. אבל אולי הסיבה הפשוטה היא שמדובר בקיץ אי זוגי. קיץ שבו אין אולימפיאדה, אליפות עולם או אירופה בכדורגל. עבור חובב הכדור כך נראה השאול.

כל מיני תחליפים בסגנון אופניים או ענפים יחידניים אחרים לא מצליחים להבריח אותו מהמקום של השאלות העצובות באמת: איך הגענו למצב שחודש אחד בשנה אנחנו לא יכולים להסתדר בלי כדורגל?