הם רוכבים ושרים

בשבועות האחרונים עליתי במשקל. עלייה מתונה אך מדאיגה, כמו מספר המובטלים במשק. אני מאשים את פירות הקיץ עתירי הסוכר, אבל גם החום הכבד לא עוזר. הוא רק גורם לי להתחמק מכל סוג של פעילות ספורטיבית. כמובן שאשתי לא מרוצה מהמצב, אבל אני מסביר לה שלרוץ זה לא בריא לברכיים, חדר כושר דופק את הגב, והליכה זה דווקא נחמד, אבל בקצב שאני הולך, זקנים על הליכון עלולים לדרוס אותי.

לכן כשקיבלתי צלצול מחבר שהציע לי להצטרף לטיול אופניים בשבת בין הערביים, קפצתי על המציאה. יש לי במחסן אופני שטח שרכשתי לפני כמה שנים במיטב כספי, כולל סבל ומתקן לבקבוק מים. בפעם האחרונה שספרתי גם היו להם עשרה הילוכים. עכשיו הם אמנם בצבע של קורי עכביש ומשמשים מתלה לכל מיני סלים וסמרטוטים, אבל ניעור קל ושפריץ מים יחזירו אותם ללא ספק למצב נסיעה.

אני לא מאלה שמתכוננים יותר מדי לקראת רכיבה, ובכל זאת החלטתי להשקיע הפעם. חבשתי כובע מצחייה שקיבלתי בתחנת דלק, לבשתי מכנסי התעמלות, זרקתי עלי טי־שירט שחילקה מפלגה כלשהי בבחירות ומרחתי על עצמי קרם הגנה בנדיבות. בקיצור, כל מה שלאנס ארמסטרונג היה עושה, חוץ מהעניין הזה עם הסמים. בפארטאץ' אופייני הנחתי את הארנק, את האייפון, את המשאבה ואת המפתחות של הבית בשקית של הסופר, והנחתי על הסבל.

הרגשתי טוב עם עצמי, לפחות עד שהחבר שלי הגיע לאסוף אותי. האופניים המצוחצחים שלו היו עשויים טיטאניום, או קבלאר, או חומר אחר שמשמש לבניית חלליות, והיה אפשר להרים אותם עם הזרת תוך כדי חיטוט באף. היו להם בולמי זעזועים של אופנוע ובלמי דיסק שיכולים לעצור רכבת. שיננתי לעצמי פתגמים שעליהם גדלתי, כמו "אל תסתכל בקנקן" ו"לא כל הנוצץ זהב", אבל אפילו אני לא השתכנעתי.

כשיתר הרוכבים הגיעו, המבוכה הקטנה שלי כבר הפכה לאסון קולוסאלי. לכולם היו אופניים מטאליים עם מינימום 24 הילוכים, חישוקים כפולים ושילדה חדשנית שתוכננה על ידי נאס"א. ליד המפציץ החמקן שלהם, האופניים שלי נראו כמו מטוס פייפר. הם היו לבושים בבגדים מחומר סופג זיעה, שתאמו לצבע של האופניים. לכל רוכב היתה קסדה בוהקת בצבעים של מסיבת טראנס, כפפות מיוחדות למניעת יבלות ומגן גומי לאזור החלציים, שנועד להבטיח את המשך השושלת. את ההופעה השלימו נעלי רכיבה מיוחדות, קלות יותר מהגרביים שלי, משקפי שמש אופנתיים, בקבוק עם משקה איזוטוני (מה זה?) ונרתיק קטן בגב הכיסא, לאחסון טלפון ומפתחות.

דורון עשה רושם שהוא המנהיג של הקבוצה. הוא נתן הוראות ושיחק אותה מ"פ. נראה שהוא לא סבל אותי מהרגע הראשון, והאופניים הישנים שלי (שאני מעדיף לכנות "קלאסיים") לא מצאו חן בעיניו. מאחורי גבי הוא התחיל לכנות אותי "הדוגמנית".

בקבוצה היתה היררכיה ברורה, שנקבעה לפי מחיר הכלי. בפיסגה ניצבו רוכבים ששמו 20 אלף שקל(!) על האופניים, ובתחתית - המסכנים, עם כלים ב־6,000 שקלים(!). אני הייתי, כמובן, הרחק למטה מזה.

מהשיחות סביבי הבנתי שיש כפפות מיוחדות לרכיבת הרים וכפפות לרכיבת כביש, יש אופניים עם שיכוך מלא (לא קוראים לזה אפידורל?), יש זנב קשיח, יש רפליקת קרבון ורפליקת אלומיניום, מוט אוכף טלסקופי ומתלה מיוחד. די מהר הפכתי לבדיחה של המפגש. החבר'ה שאלו אותי למה לא באתי עם גלגלי עזר ואם הבאתי סנדוויצ'ים, ואני ניסיתי לא להיעלב ולשכנע שאופניים זה כמו יין, הם רק משתבחים עם הזמן.

כשיצאנו לדרך הבנתי שגם הכושר שלי נחות ביותר. בתוך כמה דקות נפתח ביני ובין הקבוצה פער ענק, שנבע ממחסור בחמצן ומהאופניים הלא ממש יעילים שלי. בידיים התפתח לי נמק מרוב לחץ על הכידון. הרגליים התנפחו, והשפשוף הנורא באזור איברי הרבייה הזכיר לי שיש לי כבר שלוש בנות, ומזל שאני לא צריך יותר להגדיל את המשפחה. היה קשה, אבל שרדתי.

ואז הגיע הדאון היל. קטע רכיבה מהיר שמתבצע במורד. בדיקת המעצורים שביצעתי שרפה אותי לגמרי בעיני החבורה.

האופניים פלטו חריקה שהזכירה נעירה של חמור ברברס. החבר'ה התגלגלו מצחוק. צליל כזה הם לא שמעו כבר מכיתה ו', כשנסעו ביום כיפור לבקר חבר בעיר אחרת.

כשנפלה לי השרשרת ראיתי שדורון כבר מקבל את החלסטרה. שמעתי אותו אומר ש"לדוגמנית נפלה השרשרת, ולא מהצוואר". כשאמרתי לו שאני לא יודע איך להרכיב אותה חזרה, הוא רצה להרוג אותי. כדי לא לעכב את שאר הרוכבים, הוא לקח את המשימה על עצמו והסתובב עד סוף האירוע עם ידיים מלוכלכות. כמובן שהתייסרתי, אבל מה יכולתי לעשות?

אחרי שעתיים בשטח, כוחותיי החלו לעזוב אותי. ברגע של תחמון עצרתי, עלק כדי לנפח את הגלגל. זה אמנם הגדיל את הפער מהקבוצה, שהמשיכה לדווש במרץ, אבל זה איפשר לי לקחת אוויר ולהישאר בחיים. חשבתי לעצמי, איפה הימים שאופניים היו כלי רכב במחיר עממי ולא לוקסוס בעלות של קרן פנסיה. למה לזרוק עשרת אלפים שקל על אופניים, כשבפחות מזה אפשר לקנות אחלה קטנוע ולקבל המון אוויר צח לפנים, בלי להזיע ובלי לשבור את הביצים? רציתי להמשיך לחשוב, אבל דורון התקשר אלי לנייד וגער בי לחזור לקבוצה.

בסופו של דבר השלמתי את המסע, ואת הדרך חזרה עשיתי באיזי. התעלמתי מכאבי השרירים ונהניתי מעצי האפרסקים, השזיפים והמשמשים המקסימים שגדלו לצד כביש 6. בכניסה לשכונה הרגשתי סיפוק עז, וחשבתי שזה לא רעיון רע שאעשה את זה שוב. אולי אני לא רוכב גדול, אבל אני נחמד וקליל ותורם לאווירה הטובה.

"מתי רוכבים שוב?" שאלתי את דורון ממש לפני הפרידה.

"אנחנו כבר נדבר איתך", הוא אמר. אבל עד היום לא שמעתי מהם מילה.

לכל הטורים של יאיר ניצני