האובססיה של התרבות הפופולרית סביב זומבים אינה דבר חדש. ובכל זאת, לאחר כמה עשורים רגועים יחסית, נדמה שבשנים האחרונות המתים־חיים עקפו את הערפדים של "דמדומים" ו"דם אמיתי" והפכו למפלצת המועדפת על המיינסטרים. הם בכל מקום - במשחקי וידיאו, בתוכניות טלוויזיה, בספרים, וכמובן, בסרטים - וכעת, עם יציאת הסרט "מלחמת העולם Z" - שמתאר התפרצות גלובלית של מגיפה זומבית, ושולח את איש המשפחה בראד פיט למצוא את התרופה שתציל את העולם - עושה רושם שז'אנר סרטי הזומבים הגיע לשיאו הבלתי נמנע.
לא רק ש"מלחמת העולם Z" מתהדר בכוכב בסדר גודל של פיט (בפעם הראשונה בתפקיד "מושיע האנושות"), הרי שתקציבו העצום, שנאמד ביותר מ־200 מיליון דולר והעובדה שהוא הותאם לצפייה לבני נוער, הופכים אותו לסרט הזומבים הגדול והיקר ביותר בהיסטוריה, וממקמים אותו הרחק־הרחק מהמחוזות החתרניים, הביקורתיים ודלי התקציב שבהם נולד גלגולו המודרני של הזומבי הקולנועי, אי אז בסוף שנות השישים. אז כיצד זה קרה בדיוק? ולמה דווקא עכשיו?
העובדה שהעולם נמצא בבלאגן כה גדול בוודאי לא הזיקה להתחזקות התופעה, והאווירה האפוקליפטית שהולכת ומהדקת את אחיזתה במין האנושי מאז פרוץ המילניום - בזכות הטרור הגלובלי של אל־קאעידה ושות', המשבר הכלכלי, בריאותו המידלדלת של כדור הארץ, מגיפות פתאומיות דוגמת שפעת העופות והסארס, אסונות טבע הרסניים כגון הוריקן קתרינה והצונאמי בתאילנד, והמהפכות בכיכר תחריר ובכיכרות אחרות - משתלבת יפה בתמונה גם היא, ותורמת לתחושת חוסר הוודאות וחוסר היציבות שאופפות את שיגרת ימינו. תוסיפו לזה את הקצב המהיר של החיים בעידן האינפורמציה הבלתי פוסקת, את התלות ההולכת וגוברת בטכנולוגיה ואת ההשפעה המזיקה שיש לתלות הזאת על תקשורת בין־אישית, ותקבלו מציאות מלחיצה, נזילה, כפייתית ואלימה שמזינה פחדים, פרנויה ופנטזיות על בריחה.
מתקפת זומבים היא הפתרון המושלם לכל המועקות הללו. לא רק שמתקפה כזאת תמחק את הסדר הקיים עד היסוד, תבטל את ההבדלים והמחלוקות בינינו, תאלץ אותנו להתאחד סביב מטרה משותפת (מלחמה בזומבים) ותשחרר אותנו מהצבת הקיומית שבה רובנו לכודים, אלא שהיא גם תאפשר לנו לעשות reset, להתחיל מחדש, ולהזכיר לעצמנו מה חשוב באמת. תודו שמדובר בדיל לא רע. חלומי אפילו. בהנחה שלא נמות ונהפוך לזומבים, כמובן.
לבן על גבי שחור
הזומבים הראשונים שהופיעו בקולנוע היו שונים בתכלית מאלה שאנו מכירים כיום. "White Zombie", מ־1932, שנחשב לסרט הזומבים הראשון בהיסטוריה, מתרחש בהאיטי ומגלה נאמנות לשורשי הוודו המיתולוגיים והפרימיטיביים של התופעה, ולפיהם הזומבי הוא מת שמוקם לתחייה באמצעות כישוף על מנת לשרת את האדון שלו. גם יתר סרטי הזומבים שהופקו בעקבותיו - ובהם "King of the Zombies" (1941) ו־"I Walked With a Zombie" (1943) - הלכו בדרך דומה, תוך כדי שהם שמים דגש על מוטיבים ריטואליסטיים ועל יחסי אדון־עבד, ומתרחשים, רובם ככולם, באיים הקאריביים.
הזומבי המודרני בא לעולם רק ב־1968 בזוועתון "ליל המתים החיים", של הבמאי האמריקני ג'ורג' רומרו. בניגוד לזומבים הקולנועיים שקדמו לו, סרטו דל התקציב של רומרו שיחרר את הזומבים מתלותם באדון, והפך אותם לקניבלים חסרי מוח או מודעות שמדדים באיטיות ובהתמדה ברחובותיה של ארה"ב בחיפוש אחר ארוחה טובה. הדרך היחידה לחסל אותם, כך התברר עד מהרה, היא לירות להם כדור בראש (או לחתוך להם אותו בגרזן). באופן אירוני, מקור ההשראה העיקרי של רומרו היה תרחיש הערפדים האפוקליפטי שהוצג בספרו של ריצ'רד מאתסון, "אני האגדה", שראה אור ב־1954. כדי לא להפוך את הגניבה לברורה מדי, החליט לשנות את הערפדים לזומבים, והשאר, כפי שאומרים הגויים, הוא היסטוריה.
"ליל המתים החיים", שיצא לאקרנים בסמיכות להתנקשות במרטין לותר קינג ועל רקע המהומות הגזעיות שהתפשטו ברחבי אמריקה, הפך ללהיט קאלט לא צפוי, הרבה בזכות החלטתו הלא שגרתית של רומרו ללהק שחקן שחור לאחד התפקידים הראשיים (דבר לא שכיח באותם ימים). בנוסף, הסוף הפסימי של הסרט, שבמהלכו נורה הגיבור השחור "בטעות" בידי נציגי "הממסד הלבן", התאים כמו כפפה ליד לרוח הזמנים בארה"ב ואיפשר למבקרים, לצופים ולחוקרי תרבות נודניקים למצוא ממדים מטאפוריים בתרחיש האימה שטווה רומרו. ממדים אלה רק הלכו והתחזקו בסרט ההמשך, "שחר המתים", שיצא עשר שנים לאחר מכן. בסרט זה, שמלווה קבוצה של שורדים שמתבצרת בתוך קניון נטוש, היה אפשר למצוא ביקורת נוקבת על השפעותיה ההרסניות של תרבות הצריכה, וכמו בסרט הראשון, גם הפעם הקפיד רומרו להדגיש שבני האדם הם למעשה סכנה הרבה יותר גדולה לאנושות מאשר הזומבים. בייחוד כאשר חוקי המוסר הופכים ללא רלוונטיים.
הסרט השלישי בטרילוגיה, "יום המתים", שיצא ב־1985, כבר ביסס את מעמדו של רומרו כ"מלך סרטי הזומבים" (תואר שבו הוא מחזיק עד היום), ואף על פי שלא הצליח כקודמיו, גל של חיקויים החל מציף את המסכים. אחד מסרטים אלה, "Re-Animator", מ־1985, אף התבסס על "Herbert West – Reanimator" - סיפורו הקצר הקלאסי של סופר האימה ה"פ לאבקראפט, שראה אור ב־1921 והיה אחת היצירות הראשונות שעסקה בעולם המתים־החיים.
כמו סרטיו האייקוניים והמשפיעים של רומרו, כמעט כל סרטי הזומבים שהופקו בתקופה זו - ובהם סרט הפולחן הקלאסי והמאוד מצחיק "The Return of the Living Dead", גם הוא מ־1985 - התהדרו בתקציב נמוך, בכמות גדולה של גועל נפש (איברי גוף לעוסים וכיו"ב), ובטון חמקמק שנע בין אימה מזעזעת לקומדיה חולנית. עם זאת, הז'אנר נותר קבור עמוק בשוליים, ולרגע לא היה נראה שיש לו את העניין או את היכולת לפרוץ למיינסטרים.
מהיר ועצבני
ב־2002, זמן קצר אחרי שנרגעה בהלת הטרום־מילניום, ורגע לאחר אירועי 11 בספטמבר, הפציע על המסכים סרט הזומבים המשמעותי ביותר מאז "ליל המתים החיים" (שזכה לרימייק ב־1990). "28 יום אחרי", של הבמאי הבריטי דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומבאי") והתסריטאי אלכס גרלנד ("החוף"), סטה במופגן מהמודל שהיתווה רומרו וביצע מתיחת פנים דרמטית לז'אנר. ראשית, בניגוד למקובל בסרטיו של רומרו, שם מקור המגיפה נותר תמיד מעורפל, סרטם של בויל וגרלנד מיקם את שורש הרע בניסוי מדעי שיצא מכלל שליטה. שנית, הסרט גם זנח את הרעיון שלפיו זומבים הם יצורים איטיים וגמלוניים והציג זן חדש ומשופר של מתים־חיים. במילים אחרות, הזומבים החדשים היו מהירים ועצבניים בטירוף. הדבר אמנם נתפס כחילול הקודש בקרב מעריציו הרבים של רומרו, אך השינוי פתח אינספור אפשרויות חדשות בפני מייצרי התרחישים, והתאים לקצב העריכה הקליפי והמואץ שהפך להכרחי לקראת סוף האלף.
גם סרטו של בויל נעשה בתקציב זעום, אך למרות האמצעים הדלים, ואולי דווקא בזכותם, "28 יום אחרי" הצליח להציג תרחיש אפקטיבי ואמין למדי, כאשר חבורת השורדים, שתרה אחר מקום שבו תוכל להסתתר עד יעבור זעם, ביטאה פעם אחר פעם את תחושת החופש המשחררת (והפרוורטית) שמתלווה לקריסתה של הציביליזציה. "מה הטעם לעשות תוכניות?" שואלת אחת הדמויות בשלב מסוים. "התוכנית היחידה היא להישאר בחיים". מעניין לגלות שלמרות השינויים המפליגים שבויל וגרלנד ביצעו במודל של רומרו, גם אצלם בני האדם נותרו בסופו של דבר מסוכנים יותר מהזומבים, כפי שהיה אפשר לראות בחלקו האחרון של הסרט, שהפגיש את השורדים עם חבורה של חיילים בריטים שירדו מהפסים.
בד בבד עם ההצלחה הגדולה של "28 יום אחרי" - שהניב סרט המשך בשם "28 שבועות אחרי", ועודד את הוליווד ליצור גירסה מחודשת ומהירה יותר ל"שחר המתים" (2004) - הגיחה לפתע אל חיינו תת־קטגוריה חדשה בז'אנר: קומדיית הזומבים. "מת על המתים" ("Shaun of the Dead") של אדגר רייט, שיצא ב־2004, שילב באופן מופתי בין עקרונות הקומדיה הרומנטית לחוקי ז'אנר הזומבים כפי שנוסחו בידי רומרו, והגיש פרודיה פוסט־מודרנית היסטרית, מבריקה ועתירה במחוות אוהבות שסייעה להוציא את הסוגה מהגטו, ולהביאה לקהלים שלא היו נתפסים קודם לכן כקהל היעד הקלאסי של סרט אימה על אודות יצורים שניזונים מפיסות מוח.
מנקודה זו ואילך, הזומבים רק הלכו וצברו תאוצה, בכל המישורים: החל בסידרת משחקי הווידיאו הפופולרית "Resident Evil" (שהובילה גם ליצירת סידרת סרטי "האויב שבפנים"), המשך ברבי מכר דוגמת "The Zombie Survival Guide" של מקס ברוקס, ו"Pride and Prejudice and Zombies", של סת' גראהם־סמית'; עבור בסידרת הטלוויזיה "המתים המהלכים", שעלתה לאוויר ב־2010 וזכתה לרייטינג מרשים; וכלה בכמות מבהילה של סרטים. חלקם, כמו הקומדיה "זומבילנד" מ־2009, המשיכו בנתיב המיינסטרימי־קריצתי שנפרץ בזכות "מת על המתים". אחרים, כמו "Dead Snow" ו"Zombie Strippers", הסתפקו במקום של כבוד בליבם של חובבי הז'אנר. בתוך כך, לאחר עשרים שנות הפסקה, רנסנס הזומבים הגדול איפשר לג'ורג' רומרו להוסיף עוד שלושה(!) סרטים (ולא מאוד מוצלחים) לסידרה פורצת הדרך שלו . ואם בכל אלה אין די, הרי שבקרוב נזכה לצפות בסרט הזומבים הציוני הראשון: "בשר תותחים" של איתן גפני, שמביא את סיפורה של יחידה מובחרת בצה"ל היוצאת ללבנון כדי ללכוד מבוקש של חיזבאללה, רק כדי לגלות לחרדתה כי הגיעה למדינה מוצפת זומבים.
כיום, נדמה כי הפנטזיה האפוקליפטית־הישרדותית שמניעה את גלגליו של תרחיש הזומבים הפכה במובנים רבים לנחלת הכלל. קחו למשל את תופעת ה־Zombie Walks (שבמהלכה מתחפשים המשתתפים לזומבים ומדדים בצוותא ברחובות). הזומבי, כך נראה, הפך לכלי מטאפורי רב־שימושי להתמודדות של האינדיבידואל עם החיים המלחיצים ונעדרי היציבות במאה ה־21 - בין שמתוך הזדהות מושלמת עם הזומבי (כמה אפשר לבהות במסכים?); בין שמתוך רצון אנושי בסיסי לבטל את המוות (או לכל הפחות להתמודד עם קיומו באופן ישיר); ובין שמתוך הכמיהה הנסתרת שאסון גלובלי כלשהו יתיר בפתאומיות את כל הכבלים והמשקולות שהופכים את החיים לכה צפויים, מלחיצים, משעממים ומעייפים. על כל פנים, איך שלא תסתכלו על זה, דבר אחד בטוח: המין האנושי מכין את עצמו לרע מכל. והמחשבות על מתקפת זומבים היא כלי אימון יוצא מן הכלל.
yishai.kiczales@gmail.com* * *
מעוות ירושלמי
לא טוטאל לוס: בתור סרט גרוע, "מלחמת העולם Z" דווקא לא רע
למרבה הצער, הסיפור שעומד מאחורי ההפקה הקטסטרופלית של "מלחמת העולם Z" מעניין יותר מהסרט עצמו. כפי שאולי שמעתם, לקראת סוף הצילומים הבינו לפתע המפיקים כי הסרט שלהם - שעוסק במגיפת זומבים שמכלה את האנושות - אינו עובד. הטון נראה להם לפתע אפל מדי, והאופן שבו בראד פיט, הכוכב הראשי, הצטייר על המסך, נתפס בעיניהם כלא סימפטי בעליל - דבר שהיה עשוי לפגוע בהכנסותיו של הסרט. בצעד נדיר ונועז החליטו היוצרים לזרוק לפח את כל המערכה השלישית המתוכננת (שחלקה, כאמור, כבר צולם), לגייס תסריטאים חדשים ולצלם סיומת חדשה, אופטימית יותר.
כתוצאה מכך, "מלחמת העולם Z" הוא לא רק סרט הזומבים היקר ביותר בהיסטוריה (עם תקציב שנאמד ביותר מ־200 מיליון דולר), אלא שהוא גם כנראה אחד מסרטי הזומבים הכי עדינים ונקיים שהופקו אי פעם. הזוועות האופייניות לז'אנר (איברי גוף כרותים, זומבי שפריץ וכיו"ב) נחבאות מהעין ומסתתרות מחוץ לפריים, וגם המין האנושי - שנוטה לחשוף את עצמו במלוא כיעורו במקרים של קריסת מערכות השלטון והחוק - יוצא די בסדר. בקיצור, אפוקליפסה לכל המשפחה.
עם זאת, מפתיע ואף מדהים לגלות שממש לא מדובר בטוטאל לוס. מסִפרו האמביציוזי ורחב ההיקף של מקס ברוקס, שעליו מתבסס הסרט, אמנם לא נותר הרבה, אבל גם בצורתו הנוכחית והמאוד מרודדת, "מלחמת העולם Z" מצליח לספק ספקטקל אפוקליפטי אדיר ממדים שערכו הבידורי אינו מבוטל. הפתיחה, שבמהלכה פיט ומשפחתו האהובה נמלטים מאזור הסכנה, סוחפת ומלחיצה, וההמשך, ששולח את פיט לירושלים כדי לתור אחר תרופה למגיפת הזומבים, הוא לא פחות מתענוג צרוף ומוטרף (במיוחד עבורנו הישראלים).
החלק האחרון של הסרט - שמוותר לפתע על הטון הגלובלי הגרנדיוזי ועל אלפי הניצבים לטובת משימה קלסטרופובית ובנאלית במעבדה מסוכנת - אכן מרגיש מודבק ולא קשור, והוא בעיקר מעורר חשק לצפות בסיומת המקורית והברוטלית שצולמה. בנוסף, גם היעדר הדם והגועל, והסתמכות היתר על עזרים דיגיטליים בלכידת תנועתם של הזומבים, הופכים להיות מורגשים ומבאסים בשלב מסוים. אך שביבי הרעיונות המעטים של ברוקס שבכל זאת הצליחו לשרוד את המעבר לתבנית הבלוקבאסטרית ההוליוודית הופכים את "מלחמת העולם Z" למוצר שאפתני ופרובוקטיבי יותר מסרט הקיץ הממוצע. וכאמור, הסיקוונס בירושלים פשוט אגדי.
"מלחמת העולם Z" ("World War Z"), במאי: מרק פורסטר. ארה"ב 2013 * *
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו