אקי. "היחסים שלי עם אקי הם בפירוש ניצחון שאני רושמת לעצמי. תודה לאל, היחסים בינינו מצוינים. אנחנו מפרגנים אחד לשני, ובאמת חשוב לנו שלשני יהיה טוב, על כל מה שמשתמע מזה. הוא גר ממש בקרבת מקום, ושנינו מגדלים את ליאם במשמורת משותפת, חולקים יחד את הגידול שלו. אנחנו רואים לנגד עינינו בראש ובראשונה את טובתו של ליאם, וזה היה ככה מהרגע הראשון שכבר לא היינו יחד. זה מאפשר לי להיות רגועה ונינוחה, כי אני יודעת שהלך המחשבה שלי ושל אקי בעניין הזה הוא זהה, ואין לנו שום חילוקי דעות בעניין. אנחנו מתחשבים מאוד אחד בשני - למשל, אם יש לשני תקופה אינטנסיבית. אני רואה מה קורה סביבי עם זוגות שנפרדים, ומבינה שמערכת היחסים שלנו היא לא משהו טריוויאלי".
צילום: קובי מאירי
בוקר. "אני מתעוררת בכל בוקר בעצמי, בלי שעון, בחמש בבוקר. אוהבת את השעה הזאת, היא קסומה והיא מתחילה יום חדש. שעה בראשיתית וראשונית כזאת, שאין לתאר את השקט שהיא מביאה איתה. אני אוהבת להתעורר עם הטבע, יוצאת מהמיטה החוצה אל הירוק, ואז אני שואלת את עצמי, 'אוקיי, מה עושים עכשיו עם כל השקט הזה שיש לי עד שליאם מתעורר?' בתור דוגמנית הייתי מתעוררת במשך שנים בשעה הזאת, לקראת יום עבודה חדש, ולא התלוננתי. הייתי נכנסת לרכב ההסעה ונהנית מהנסיעה בכביש הריק. להשכמה המוקדמת יש משמעות מכוננת בעיניי, כאילו אפשר להבין באמת את משמעותו של היום החדש".
גיל. "אני חוגגת השנה 37, ואני יכולה להצהיר בפה מלא שטוב לי. פשוט טוב לי, רגוע לי. הדברים מתחילים להסתדר, החתיכות כאילו מתחילות להסתדר במקום. אני דוגמנית מגיל 17, כבר עשרים שנה שאני לא אנונימית ושחיי הם לא רק לעצמי. היו תקופות כאלה ותקופות כאלה, ולא תמיד הכל היה קל וזורם ומספק. אבל עכשיו אני מרגישה שהגעתי לגיל שאני יכולה לנהל את חיי, ולא עוד שהחיים ינהלו אותי. יש לי עוד הרבה לעשות והרבה להספיק והרבה לחוות, ועוד ילדים ללדת".
דרך חיים. "אני מתרגלת כבר עשור יוגה. זה התחיל כתחביב והפך לדרך חיים מהותית. אם אני לא מצליחה להגיע למורה שלי בנמל תל אביב, אני מתרגלת בבית, עם קבוצת נשים. מתקבעת על הקובייה הקטנה שלי, מזרן דק וקטן, ופשוט מתחברת. מעבר לתרגול הפיזי, למתיחות ולחוזק שזה מעניק לי לגוף, זה עושה המון לנשמה. אני מקשיבה ומחוברת, ושום דבר לא משתווה לשקט הזה שלי עם עצמי. כשהייתי קטנה נהגתי לרקוד בלט, ואני מרגישה שהתנועות של היוגה הן הכי קרובות לבלט. ברור לי שגם כשאהיה בת 90 עדיין אמצא את עצמי עומדת על הראש".
הערצה. "ג'ולייט בינוש מרגשת אותי בכל פעם מחדש. לא משנה איזה תפקיד ייתנו לה, היא תמיד תרגש ותמיד תאפשר לצופה להתחבר אליה באופן טוטאלי. זו שחקנית אמיתית בעיניי: יודעת לספר סיפור, תמיד מלאת חן וכובשת, ומביאה זווית ראייה אחרת לדמות".
זוגיות. "יש לי זוגיות וטוב לי. זוגיות בשבילי היא אחד המקורות המשמעותיים לגדול, להתפתח, להיות מועצמת. אני בן אדם שלם יותר, מחובר ומאושר כשיש לי זוגיות טובה".
זיקנה. "חגגנו לפני כמה שבועות יום הולדת תשעים לסבתא שלי, עדנה, אמה של אמי. זו היתה חגיגה של מפעל חיים. היא ישבה לה בין כל הילדים, הנכדים והנינים של השבט שהיא הקימה, צלולה ובריאה בנפשה ובגופה. היא כל כך חכמה, עד היום כולם עולים אליה לרגל לקבל עצות או מילה טובה. היא יודעת בדיוק מה קורה עם כל אחד ועם כל אחת מאיתנו.
"שאלנו אותה במסיבה מה היא חושבת על כל אחד מתחומי החיים, ושכשהגענו לזוגיות היא שילבה את שתי כפות ידיה זו בזו חזק חזק ואמרה: 'ביחד. כל הזמן להיות ביחד'. בכלל, הביחד מאפיין את המשפחה המורחבת שלי, ואני גאה מאוד על כך. בסוף המסיבה כולם קיבלו ספר מתכונים שלה, שהפיקה אחת מבנות הדודות שלי, ומבחינתי, יש לי עכשיו נכס במטבח. כל התבשילים העיראקיים של סבתא עדנה - כולל תבית וקובה שאין דברים כאלה".
חיים פרטיים. "אני עובדת קשה מאוד כדי לשמור על האיזון בין העבודה שלי, שאני אוהבת מאוד והיא מוחצנת ותחת אור הזרקורים, לבין החיים הפרטיים שלי, שבהם אני שואפת לשקט, לרוגע ובעיקר לצניעות. זה דיסוננס שיכול להטריד אם לא מתייחסים אליו כמו שצריך. אין לי שום בעיה להסתובב עם ליאם בקניון בלי שיטרידו אותי, כי אני חושבת שהכל תלוי בתדר המסוים שאתה משדר ברגע שאתה אדם פרטי עם חיים פרטיים. מה שאני משדרת הוא שיש את סנדי שעל המסך, ויש את סנדי הפרטית".
חינוך. "מהרגע שהפכתי להיות אמא, הנושא הזה של חינוך ראוי לילדים מעסיק אותי ללא הפסקה. התחום הזה תפס אותי מאוד, ויש לו הרבה נפח בחיי. קראתי הרבה, השתתפתי בסדנאות של הורים, היה לי חשוב מאוד להרחיב את הכלים שלי בטיפול בליאם. אני מודעת לכל הזרמים הקיימים בחינוך, מכירה את העקרונות של כולם - מחינוך ביתי, דרך חינוך מונטסורי ועד אנתרופוסופי. עברתי תהליך ארוך וחיפוש מקיף ודקדקני עד שהחלטתי, יחד עם אקי, איפה ליאם ילמד. היום הוא לומד בבית הספר המשותף של רשפון וכפר שמריהו, ואנחנו גרים שם בגלל בית הספר. קודם היה בית ספר לליאם, ואחר כך איתרנו בית לגור בו. זה בית ספר קטן ואינטימי, שיש בו דגש רב על לימוד פרטני. ברור לי שבעוד כמה שנים, אם וכאשר עידן הדוגמנות והמשחק יסתיים, אני אעסוק בחינוך באיזשהו אופן. זה הנושא שהכי מדבר אלי".
טלוויזיה. "אני מחכה בכיליון עיניים לצילומי העונה השלישית של 'חטופים'. הסידרה הזו מוקרנת בכל רחבי העולם, דוברת עברית, שזה הישג בל יתואר. כשיום צילומים אינטנסיבי היה מסתיים, הייתי מרגישה כמו בתוך משפחה אחת גדולה ומגויסת, מקצועית ומוערכת. גידי רף, התסריטאי והבמאי, הוא גאון בעיניי, לא פחות. אני זוכרת שגמרתי לקרוא את התסריט ואמרתי לעצמי: 'וואו!' איך הוא מחבר את הפרטים וטווה רשת מדויקת כל כך של סצנות מרגשות.
"קיבלתי המון ביקורות טובות על הדמות שאני משחקת שם, איריס. היא סוכנת פרקטית וחרוצה, דינמית ואפילו מעט גברית. החיים הפרטיים שלה מעניינים מאוד, כי ככה זה עם סוכנים, הפער בין חייהם הפרטיים ליציבות ולקשיחות של המקצוע מסקרן. כל הזמן דיברו איתי על איך איריס נראית ההפך ממה שאני נראית בקמפיינים, לא מוקפדת ועשויה אלא קולית כזאת, עם ג'ינס, שהוא בעצם שלי מהבית, וטי־שירט פשוטה. אני שמחה שזה מה שהצלחתי לשדר, כי זה בדיוק מה שרציתי לשדר. אני כבר מספיק מקצועית כדי לחזור הביתה מיום צילומים ולשחרר את איריס ממני. אבל אין ספק שהחוויות והתחושות נשארות איתי לאורך זמן".
ילד. "ליאם כבר בן שמונה וחצי. לפני שבועיים הוא הופיע במסיבת הסיום של בית הספר, והוא כנראה ירש משהו מאמא ומאבא - יש לו קצב מצוין ואוזן מוסיקלית, והוא רקד פה בבית, נרגש, כמה ימים טובים לפני המסיבה. חוץ מזה אני מבלה איתו שעות במגרש הכדורגל, ואני יודעת שהעניין הזה מקנה לי נקודות זכות אצלו. כל אמא חושבת שהילד שלה הכי מיוחד, וגם אני מרשה לעצמי. יש לי ילד מיוחד, בוגר, מבין, מיושב בדעתו, עם יכולת להסתכל על דברים קדימה. לפעמים זה לא מרגיש שהוא רק ילד בן שמונה וחצי. כשהיינו איתו בים ובבריכה בגיל שנתיים, אף פעם לא הייתי צריכה לרוץ אחריו. הוא שקט ורגוע. לפעמים אני מסתכלת עליו מהצד, על האינטראקציה שלו עם החברים, ולא מאמינה כמה הוא גדול ובוגר. אני כל הזמן שואלת את עצמי איך אני הופכת את הילד הזה לאדם שלם ובוגר. אני רוצה שבגיל 21 יהיה לו שק מלא בכלים מתאימים לחיים, והשאלה הזו לא נותנת מנוח. התשובות עליה משתנות ככל שהשנים חולפות. לא פשוט להיות הורה, זה תפקיד שצריך להתייחס אליו בכובד ראש".
משחק. "אני מאוד מחכה לתפקיד בסרט שיאפשר לי לבנות דמות שמתפתחת. אני מפנטזת לשחק דמויות שהן הכי רחוקות מהיום־יום שלי, דמויות שאוכל לגלות דרכן עולם חדש ואחר. הייתי רוצה לשחק אישה דתייה למשל. או ללכת לדמות שהיא בקיצון, מופרעת לחלוטין, כמו ג'ק ניקולסון ב'קן הקוקייה'. אני אוהבת את המסך. גדול, קטן, לא משנה - רק שיהיה מסך שיוכל להביא לידי ביטוי כל ניואנס, כל תזוזה של עין, כל בליעה של רוק. מבחינתי יש משהו אישי מאוד בשחקן שמופיע על המסך. לא צריך לשחק גדול, מוחצן ומוקצן - הכל יורד לרזולוציות הכי אינטימיות וקטנות. פעם הייתי צופה בעצמי ומעבירה ביקורת, היום אני יושבת נינוחה מול פרק של 'חטופים'. אני חושבת שעברתי דרך ארוכה של לימודים ועבודה והתפתחות כדי להגיע למקום שאני יכולה להרשות לעצמי להיות רגועה".
נסיעות. "אין כמו נוף טרופי כדי לרומם את מצב רוחי. כשגרנו בארה"ב הקפדנו לנסוע הרבה לאתרים טרופיים, למשל האיים המלדיביים, איי סיישל והוואי כמובן. אני מגיעה למקומות האקזוטיים האלה והלב שר. אין כמו השילוב של ים כחול וצמחייה ירוקה. הכל נראה ומרגיש חי, תוסס ומלא בוויטמינים. הכל שם נראה בריא - הצמחים, החיות, הנופשים. אני חייבת לעצמי נוף טרופי בקרוב, אבל במקביל מתכננת טיול דינמי ואתגרי, לא רק בטן־גב. אני אוהבת לטייל, אפשר לומר שאני טיילנית מדופלמת".
סמארטפון. "גם אני חוטאת במכשיר הפלא הזה, שיש בו הכל ושמשתלט על החיים, כולל המוסיקה שאני אוהבת - מאסף אבידן ועד בק האנסן. כשאני עם ליאם אני משתדלת להיות ב־off מהטלפון ולהגיד לעצמי, 'רגע, חכו לי עם הסמסים. אני אחזור אליכם בעוד שעתיים, לא יקרה שום דבר'. זה די מפתה לענות כאן ועכשיו, אבל אני משתדלת להיות עכשיו בשביל ליאם".
ספר. "הרומן המסקרן 'אמנות ההקשבה לפעימות הלב', שכתב העיתונאי הגרמני יאן פיליפ סנדקר, משך את תשומת ליבי בחנות הספרים. לא הצלחתי להישאר אדישה לכזאת כותרת גדולה של ספר, שמתחברת לדרך החיים שלי - שמשתדלת באמת להקשיב ובאמת להיות מחוברת. התחלתי לקרוא ונשאבתי לתוך הספר, שמגולל סיפור אהבה מקסים שמערב בתוכו מסתורין וחיפוש אחרי אב אובד. כל הסיפור מתרחש בבורמה ומתאר את סגנון החיים המרתק שם על פי עקרונות הפילוסופיה הבודהיסטית, שתמיד מעניינת ומרתקת אותי. אין הרבה פעמים בחיים שספר שואב אותך ברמה כזאת שאתה יושב וקורא אותו בשקיקה, בלי להניח בצד. זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה. סיימתי אותו בתוך שלוש שעות".
עיצוב. "הנטייה האסתטית שלי מוצאת עניין גם בכל מה שקשור לעיצוב הבית. סגנון מדבר אלי. כשאני נכנסת עם ליאם לחנות ספרים, זה תמיד ייגמר גם בקניית חוברת עיצוב, בשביל ההשראה. ברור לי שהבית שלי לחיים יהיה בית בעיצוב ספרדי וחם, שהכרתי בלוס אנג'לס ושאני אוהבת מאוד. הרבה בתים שם מעוצבים בסגנון הזה. כרגע אני מתגוררת בבית מודרני עם קווים נקיים, אבל הכנסתי לתוכו את הרהיטים ואת פרטי הנוי הספרדיים שלי, וזה דווקא הרמוני ומשלים, ובעיקר מרגיש לי חם, וזה הכי חשוב. רק את התמונות שאני מציירת עוד לא הספקתי לתלות כמו שצריך".
פרסומות. "רצות עכשיו שתי פרסומות שלי בטלוויזיה - אחת של בירה 'שנדי', פרסומת הומוריסטית שמתכתבת עם השם שלי, והשנייה של קניון 'עיר ימים' בנתניה, שמשדרת פאשן ולייף סטייל. זאת דוגמה לקצב המיוחד של המקצוע שלי. יש תקופות שקטות יותר, ויש תקופות שהכל מגיע בבת אחת. עכשיו זו תקופה טובה שמאפשרת רגיעה ונשימה, הסתכלות מהצד, אבל אני גם פרויקטורית מצוינת שאוהבת לעבוד אינטנסיבי ולתת את כל כולי. ככה אני מתחדשת לי בתוך הקבוע ויודעת שזו פריבילגיה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם. היו תקופות שייחלתי לקום בכל בוקר לעבודה מסודרת, אבל היום אני מבינה שזו זכות גדולה להיות מסוגלת להתחדש ולהתרגש בכל פעם מחדש".
ציטוט. "אני משתדלת לחיות לפי משפט אחד מבין הרבה משפטים חכמים שאמר אוסקר וויילד, הרבה שנים לפני שטרנד הרוחניות השתלט על העולם. באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב: To live is the rarest thing in the world' Most people exist, that is all'. ובתרגום חופשי: 'לחיות זה הדבר הנדיר בעולם. רוב האנשים פשוט קיימים'. אני משתדלת לשנן את המנטרה הזאת ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק, להרגיש את הרגע, להעניק לו משמעות. חשוב לי להיות כל הזמן ערנית, לא להירדם ולא לתת לחיים לעבור לידי. הרי קל מאוד להירדם לתוך הרגלים ותבניות, ולא לשים לב לשיגרה שמשתלטת. החוכמה בעיניי היא כל הזמן לחדש ולהתחדש, ולזכור שאנחנו קיימים כאן ועכשיו. הוא כנראה היה איש חכם מאוד, מר וויילד".
קיטורים. "אני מקפידה להעריך את מה שיש ולא לעסוק במה שאין. אפשר לבזבז חיים שלמים בחיפושים אחרי החסר, בלי לשים לב שעולם ומלואו כבר נמצא לך בין הידיים. ההבנה הזו לא היתה קיימת אצלי פעם, אלא התפתחה עם הזמן. היום אני מבינה את זה יותר מתמיד, וצר לי שיש אנשים שמרגישים אחרת. הם יצטרכו לעשות את הדרך המורכבת הזאת ולהבין שצריך להוקיר ולשמוח. החיים קצרים מכדי להתלונן ולהתייסר".
שם. "לאמא שלי היה ברור מהרגע הראשון שקוראים לי סנדי. היא ראתה סרט עם דמות שקראו לה סנדי, והחליטה שככה יקראו לי, ואין על מה להתווכח. וזו לא סנדי מ'גריז', כי 'גריז' הגיע לארץ אחרי שנולדתי, למרות שהשיר ששר טרבולטה, 'הו סנדי', שימש רפרנס לפרומואים של דברים שעשיתי, וגם לכותרות בעיתונים. אחותי הגדולה היא דנית, ואני הייתי סנדי בלי לחשוב פעמיים. היו לי תקופות שהייתי פחות מחוברת לשם שלי ושאלתי את הוריי למה אני לא יכולה להיות ילדה עם שם פשוט וישראלי, כמו מיכל או תמר, או עמליה, שזה שם שאני אוהבת מאוד. אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהם העניקו לי שם שהוא שונה, מאפשר הרבה יותר, כאילו פורץ את גבולות הארץ, מזמן ופותח אפשרויות".
שמש. "שנים ארוכות אהבתי מאוד את השמש, התמסרתי אליה, היא עשתה לי טוב. אבל בשנה האחרונה אין לי ברירה אלא להסתייג ממנה ולהתגונן נגדה עם כל מה שצריך, כולל קרם הגנה וכובע. אם היה אפשר הייתי יוצאת מהבית גם עם שמשייה צמודה. היתה תקופה שלמדתי גלישת גלים ונהניתי מאוד, אבל ברגע שהבנתי שזה או הגלישה או הפנים שלי, בחרתי בפנים".
שקט. "שקט הוא חלק בלתי נפרד ממני, ואני לא מדברת בהכרח על שקט חיצוני. אני מתכוונת לשקט פנימי, תשומת לב מודעת והקשבה לעצמי. כשיש לי שקט פנימי אני יכולה להיות יותר קשובה ונאמנה לעצמי, ואז כל הפן של האמנות יוצא, וזה לא משנה אם אני עומדת מול מצלמת סטילס או מול מצלמת טלוויזיה או מול כן הציור שלי. כנראה השקט הזה הוא סוג של אופי. גם כילדה הייתי כזאת, ואני מסתכלת על ליאם - הוא בדיוק כמוני. רגוע, שלו, מתבונן. מקשיב".
תחביב. "התחלתי לצייר לפני 15 שנה, והייתי מציירת לסירוגין. היו תקופות שניסיתי לחזור לציור, ללא הצלחה. לאחרונה, פעם בכמה חודשים זה פורץ ממני. אם יש לי בקרים פנויים אני הולכת לסטודיו שיש לי בבית ומציירת. שמן על בד, אבסטרקטי לגמרי. מציירת עם מכחולים, עם הידיים, עם מה שמרגיש לי נכון באותו רגע. מתמסרת לתהליך לגמרי, ולא שופטת את התוצאה. מה שמביא איתו אותו יום זה מה שיהיה בציור, אני לא מחכה למוזה שתבוא ותנוח עלי. אני מציירת אינטואיטיבית לגמרי, בלי ללמוד, למרות שלאחרונה חשבתי דווקא לקחת כמה שיעורים.
"יש לי ציורים שלוקחים כמה ימים, ויש כאלה שלוקחים כמה שעות, ויש ציור אחד שסיימתי בתוך דקות, והוא מושך הרבה תשומת לב מהמתבוננים בו. אמנות תמיד נגעה בי, והציור הוא עוד נדבך מעניין שמרחיב לי את הנפש. אני הולכת לראות תערוכות בארץ, נסעתי לביאנלה בוונציה, מכירות פומביות מסקרנות אותי. עוד לא חשבתי על תערוכה משלי, אני לא ממהרת לשום מקום. בינתיים תלוי אצל אמי ציור אחד שלי".
hagitr@israelhayom.co.ilסטיילינג: ראובן כהן, איפור: נטאשה דנונה; עיצוב שיער: ליאור גבריאלוב; ע' הפקה: שירה לוקץ' וטיגן סימרין; בגד ים: בוטיק נוני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו