ששון גבאי שונא טקסי פרסים. רגע, ננסח את זה מחדש. ששון גבאי אוהב פרסים, הוא פשוט לא אוהב את כל הטררם שמסביב. זה מביך אותו, מלחיץ אותו, וגורם לו להיות לא טבעי. בערך כמו מערכת היחסים המורכבת שיש לו עם הדבר הזה שנקרא ראיון עיתונאי, שממנו הוא מנסה לחמוק באופן קבוע. בשבוע שעבר הוא נאלץ להתמודד עם שני הקשיים שלו יחד: גם הראיון הזה, שנערך בשלושה סבבים ארוכים, וגם פרס מפעל חיים בפסטיבל הסרטים של ירושלים, לעיני 6,000 צופים, במסגרת הקרנת הבכורה של סרטו החדש "לצוד פילים", שאותו הוא מחזיק על כתפיו הצנומות, עם מוני מושונוב ופטריק סטיוארט.
"זה באמת מוציא ממני אי נוחות ומבוכה לא ברורה", הוא אומר בקול שקט, בניגוד לדציבלים שהוא מפיק ערב ערב על במת תיאטרון בית ליסין. "שיא השיאים היה לפני חמש שנים, כש'ביקור התזמורת' היה מועמד לפרס סרט הביכורים בטקס האוסקר האירופי, והייתי מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. טסנו לברלין, לאירוע שהתקיים סביב שולחנות מפוארים, והושיבו אותנו ליד הבמה. אז עוד לא הבנתי שהמיקום הפרונטלי שלנו נבע מכך שבעצם זכינו, ורצו שהמצלמות יקלטו אותנו ברגע ההכרזה.
"בכל מקרה, המנחים הגיעו לקטגוריית השחקן הטוב ביותר, והמנחה אמרה: 'ועכשיו נעבור לקטגוריית השחקן הטוב ביותר', ומייד הכריזה: 'ששון גבאי!' היתה דממה באולם. הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין מה קורה. ואז היא אמרה שוב בחגיגיות: 'ששון גבאי!' הסתכלתי על החברים מחברת ההפקה, על הבמאי ערן קולירין ועל אשתי דפנה, ואני שומע בפעם השלישית: 'ששון גבאי!' אז קמתי, בחצי היסוס, כי בדרך כלל נהוג שמקריאים את השמות של כל המועמדים ורק אחר כך אומרים מי זכה, ועליתי לבמה. בזמן שאני עולה מתחילים פתאום להקריא את השמות של המועמדים ולהראות קטעים מהסרטים שלהם. מה מתברר? שהמנחה המטומטמת פתחה את המעטפה של הזוכה לפני שהכריזו בכלל על המועמדים.
"בקיצור, אני עומד על הבמה, מגיע לקחת פרס שלא מגיע לי מול אולם מלא בשמות הכי חמים בעולם הקולנוע, ומולי זוג מנחים נבוכים. המנחה לוחש לי באוזן: 'סליחה על הטעות. סליחה. בכל מקרה, אתה זכית'. אחרי דקה של עמידה בצד הבמה חשבתי שזה מספיק מביך לשמוע את כל השמות ולראות את הקליפים כשאולי אני בכלל לא הזוכה, אז לקחתי את הרגליים וירדתי בחזרה לשולחן שלי. כולם מסביב היו חיוורים ונבוכים. בסופו של דבר קראו לי שוב לבמה, עליתי שוב, ואמרתי לקהל: 'אני תמיד יותר טוב בטייק השני'. אתה מבין למה כל הדברים האלה הם לא בשבילי?"
נו, אז מצאו עכשיו למי להעניק פרס מפעל חיים בפסטיבל ירושלים.
"פרס הוקרה".
לא סתם הוקרה. מפעל חיים.
"נו, מה? אתה רוצה לחסל אותי? יש לי עוד כמה דברים להספיק לעשות בחיים שלי. עוד לא עשיתי שייקספיר או קלאסיקה יוונית, רק עכשיו סיימתי עונה שלישית של 'פולישוק', ואני מתחיל בקרוב צילומים לסרט שנקרא 'גט', שהוא החלק השלישי בטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ. בקיצור, לא מפעל חיים ולא סיכום קריירה. פרס הוקרה".
אודישנים בסקייפ
לפחות על פי כמות הטלפונים שגבאי (65) מקבל משלי, מנהלת היומן שלו, אין ספק שהאיש רחוק מסיכום הקריירה. מי שהחל את דרכו המקצועית בגיל 25, מייד עם סיום לימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עובד מסביב לשעון כבר ארבעה עשורים. מייצר תפקידים בקצב מסחרר וגורף בקביעות את שבחי המבקרים והקהל. הוא היה 'זינגר' בתיאטרון באר שבע ("נקודת המפנה בקריירה שלי"), המדריך החברתי ששון ב"שכונת חיים" הנוסטלגית, קפטן הוק במחזמר "פיטר פן", קסטנר בסידרה בערוץ הראשון (שעדיין מבליחה מדי פעם בשידורים חוזרים בלילות), ג'ורג' ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", דומניקו סוריאנו ב"פילומנה", וריימונד ב"איש הגשם". רשימה חלקית ביותר. עכשיו הוא מככב ב"לצוד פילים" קומדיית מתח על שלושה קשישים בוגרי המחתרות, שמחליטים לשדוד בנק ירושלמי כנקמה על כך שהבנק לא שילם פיצויים ליונתן, ילד בן 12, שאיבד את אביו שעבד כמאבטח בבנק. האיש, ללא ספק, עובד ללא הפסקה. אבל נדמה שלמרות הנוכחות הבימתית הארוכה - "ביקור התזמורת" ו"פולישוק", האחרונים יחסית, הצליחו לעשות מה שלא עשה שום פרויקט לפניו.
"'ביקור התזמורת' היה נס מקצועי מהרבה בחינות, כי הוא הצליח לחצות גבולות ויבשות ולגרום לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם להזדהות עם התסריט. האמת היא שמהרגע שערן (קולירין, התסריטאי והבמאי; י"א) נתן לי דף עם כמה מילים על הדמות, הרגשתי שאני מכיר אותה. גם בזמן העשייה הרגשנו בלב שיש פה משהו טוב. הסרט הזה גרם לי עונג רב. רק לפני כמה חודשים הוזמנתי לאוסטרליה להיות אחד השופטים בתחרות האקדמיה של אסיה, וקיבלתי פידבקים מכל כך הרבה יוצרי קולנוע מכל רחבי העולם, שזיהו אותי מהסרט וניגשו אלי. דבר כזה הוא סוג של נס. אבי גרייניק אמר לי פעם: 'אם לא הייתי רוצה להחניף לך, הייתי אומר שנגע בך חסד בתפקיד'".
אז יש פנטזיות על קריירה בחו"ל?
"במקצוע שלנו תמיד מפנטזים, תמיד רוצים עוד. מצד שני, אני כבר עברתי פאזה של ניסיונות קריירה בחו"ל, כשהייתי יותר צעיר, והבנתי שזה לא כל כך פשוט. כשצילמו בארץ את 'רמבו 3' גילמתי מורה דרך אפגני שלוקח את רמבו ומוביל אותו למבצר של הרוסים. בזמנו זה נחשב להישג גדול. באותה תקופה היה לי סוכן בארה"ב, אבל זה היה מאוד קשה לעבוד בארץ ולהיות בקשר עם ארה"ב. חוץ מזה, היו לי באותה תקופה שלושה ילדים קטנים בבית, הייתי בתהליך גירושים מאשתי הראשונה, ורוב ההצעות שקיבלתי היו לגלם אפגני, ערבי או מחבל. היום דברים השתנו. העולם הרבה יותר פתוח ללהק לתפקידים מגוונים, יש אינטרנט וסקייפ, ואני יכול להעביר אודישן באי־מייל. אז אני עושה את זה מדי פעם, ומקווה שאם אקבל משהו, זה לא יתנגש עם לוח ההצגות שלי".
מה אתה חושב על שחקנים שעזבו כאן הכל ונסעו לחפש את מזלם בהוליווד?
"אני בהחלט מכבד אותם. כדאי לעשות את זה כל עוד אתה צעיר מספיק ויש לך כמה שפחות חישובים של קריירה שכבר פיתחת או של משפחה. הזדמנויות כאלו שנופלות הן נדירות ומעשירות את הקריירה. אני מאוד מעריך את מה ששחקנים עושים בארץ, אבל בסופו של דבר אנחנו מוגבלים למקום הזה, לשפה הזאת ולקהל הזה. לעבוד מעבר לים זאת הזדמנות להתנסות בסטנדרטים אחרים, עם תקציבים אחרים, ועם כוכבים בינלאומיים, ואני חושב שלשם כך התכנסנו, לא?
"ברור שיש לי לפעמים מחשבות על איזה תפקיד עסיסי בחו"ל, שיגרום לי לקחת שנה של חופש מהחיים שלי לטובת איזו סידרה או סרט בחו"ל. אבל בגילי אני כבר לא יכול לצאת להרפתקאות מקצועיות ולהיעלם מהתיאטרון לכמה חודשים. זאת גם נאמנות למקום העבודה, אבל גם דאגה לפרנסה. אם אעזוב את התיאטרון אוכל לחיות בלי עבודה במשך חצי שנה, אבל לא מעבר לזה. אני לא אדם צעיר, ואני רוצה לדאוג לעתיד שלי ולא לאכול את החסכונות שלי. אלא אם תהיה לי באמת הצעה שאוכל להרשות לעצמי, כלכלית וגם אמנותית, הפסקה בפעילות שלי בארץ".
קצת מפתיע לגלות שששון גבאי, מהשחקנים הבכירים במחוזותינו, דואג לפרנסתו.
"אני לא מודאג כלכלית, אבל גם לא משוחרר מדאגות פרנסה. אני חי ופועל בתוך שוק קטן ומצומצם. אז יש סרט פה ושם, או סידרה בטלוויזיה, ואפשר להתפרנס מזה טוב מאוד. אבל בסופו של דבר אני שחקן תיאטרון, ועם כל המעמד וההוקרות, יש תקרה מסוימת שאפשר להגיע אליה".
יש כמה שחקנים ושחקניות בני גילך שהשכילו להשקיע בנדל"ן ובעסקים. אתה לא עשית את זה.
"למרות שאני עיראקי, ואומרים על העיראקים שהם טובים בחשבון ובעסקים, אני שובר את הסטיגמה הזאת. מעולם לא התעסקתי בשום דבר שהוא מעבר למקצוע שלי. המיומנויות העסקיות שלי הן כל כך גרועות, שאפילו את ניהול חשבונות הבית אני בקושי עושה".
הבאזז העולמי שיצר "ביקור התזמורת" הוביל את גבאי לפני כשנה למלטה, שם צילם במשך כמה שבועות סרט צרפתי בשם "החזיר מעזה". עלילת הסרט עוסקת בדייג מעזה, שמגלם גבאי, שיום אחד דג מן הים חזיר וייטנאמי במקום דג זהב, ולאורך כל הסרט מנסה להיפטר ממנו, כשאף אחד מהצדדים המסוכסכים לא מעוניין בו. מעין סאטירה אבסורדית על המצב הפוליטי הסבוך במזרח התיכון. הסרט, שהוקרן בצרפת ובגרמניה, היה מועמד לפרס הביכורים בטקס הסזאר הצרפתי, אך לא הוקרן בארץ. "היה פער עצום בין התסריט לתוצאה הסופית", מסביר גבאי, "זה משהו שקורה. לפעמים מקבלים החלטות שגויות בקריירה. זה כמו שלפני עשרים שנים הציעו לי את התפקיד הראשי בסרט 'שורו'. קראתי את התסריט ולא הבנתי אותו".
וסידרת לאיבגי את הקריירה.
"אני חושב שהקריירה של איבגי היתה מסודרת גם בלעדיי. הוא שחקן נפלא, עשה עבודה נהדרת ב'לצוד פילים'. נו, אז החמצתי את התפקיד הזה. זה חלק מחייהם של שחקנים. אני מניח שיש לי עשר החמצות מקצועיות ביום. זה כמו שלפני שנה השתתפתי ב'הדוד וניה' של צ'כוב, וזה ירד מהר מאוד, או כשגילמתי את 'סירנו דה ברז'רק' בהבימה, לפני כמה שנים, וההצגה ירדה כי נעשו בה יותר מדי טעויות. זה קורה. אני מודה שמגיל צעיר הייתי די בררן לגבי מה שאני. בתחילת הדרך הציעו לי להשתתף בסרטי בורקס, וסירבתי".
חוסר הצלחה זה משהו שמפיל אותך?
"לא, לא. למזלי גם לא נכשלתי יותר מדי, אם כי את הכישלונות הספורים אני זוכר היטב. פעם דבורה קידר אמרה לי: 'אין כזה דבר להצליח כל הזמן'. אני חושב שהמקום היחידי שכישלון השפיע עלי היה ב'סירנו דה ברז'רק', שעלה לי בבריאות. זה אכל אותי מבפנים. להבדיל מיצרן מכוניות, שהמכונית שלו נכשלת והוא נשאר עם החלקים של הרכב ביד ואולי יבנה מזה משהו אחר, במקרה שלנו אנחנו נשארים עם חלקי פנטזיות על הרצפה. זה ממש חלום ושברו. הצגה שיורדת טרם זמנה דומה קצת למוות. זה מאוד אכזרי, בעיקר כשהקהל והעיתונות זוכרים אותך לפי התפקיד האחרון שעשית. אם היית נפלא, אתה שחקן נפלא. אם נכשלת, אתה כישלון. העבר נשכח, בדרך כלל".
ועדיין, בתודעה הישראלית תישאר תמיד בתור פולישוק - השר האהבל.
"והמצחיק הוא של'פולישוק' הגעתי ממש ברגע האחרון. שבוע לפני תחילת הצילומים שמואל הספרי יצר איתי קשר והזמין אותי לפגישה אצלו בבית. ישבנו במטבח, קראתי כמה סצנות, ומישהי מהצוות שלו צילמה אותי. אחרי כמה דקות כבר הרגשתי שאני מכיר את הדמות. מצד אחד זה מישהו נאיבי שיש לו הרבה אמביציה, ומצד שני, שנייה אחרי שהוא אומר משהו נבון, יוצא לו משהו טמבלי".
יהיו שיגידו שיש לך 120 מודלים לחיקוי.
"תתפלא, הפוליטיקאים מתים על הסידרה הזאת. צוחקים עליהם והם המעריצים הכי גדולים של הדמות, מבקשים להצטלם איתי בכל הזדמנות. חשבתי שאולי הם ייעלבו מזה שיורדים על המערכת הפוליטית, אבל כנראה מרוב שהם מושמצים ורגילים לכותרות שליליות, הם רואים בסידרה הזאת משהו חביב על מאחורי הקלעים של העולם שלהם. לפני הבחירות קיבלתי לא מעט פניות להצטלם עם חברי כנסת ולקדם להם את הקמפיין האישי, אבל סירבתי. הוא דמות ואני שחקן, אני לא איש פוליטי".
מקצוע לא צפוי
כששואלים את גבאי על אפשרות של פרישה, הוא פשוט לא מוכן לשמוע. אין לו שום תוכניות כאלו. "כל עוד אוכל לשחק, פיזית ונפשית, אמשיך לעשות את זה. אם יהיו נסיבות שיגרמו לי לתפקד פחות טוב, ייתכן שאעבור להוראה או לבימוי, או שאוציא לפועל את הפנטזיה שלי לכתוב תסריט. בינתיים זה רחוק ממני. המקצוע הזה כל כך לא צפוי, שבכל פעם שאני אומר לעצמי, 'טוב, עכשיו אוריד פרופיל', מגיעה שיחה טלפון שגורמת לי להיכנס לפרויקט חדש. זה שילוב של רצון להמשיך להיות רלוונטי, לעשות, להרוויח, ומעל לכל - להוכיח לעצמי שאני רלוונטי. זה בדיוק מה שקרה לי בערב יום העצמאות האחרון, כשהתקשר אלי המפיק אוהד בלייברג ואמר לי: 'אני בנסיעה בניו יורק ותכף אני נכנס למנהרה, כך שאולי זה יתנתק. רק שתדע שיש סרט שאתה חייב לעשות'. ואז הגיע התסריט הנפלא של 'לצוד פילים', ורשימת הפרטנרים עם מוני מושונוב, שכבר שנים אני רוצה לעבוד איתו, מאז הגיחה הקצרה שלי ל'זהו זה', וכמובן רשף לוי המקסים, שיש לי עליו רק מילים חמות".
ופטריק סטיוארט, מר אנטרפרייז.
"שהוא שחקן נפלא ואיש מקסים, וכמוני וכמו מוני, הוא איש תיאטרון שצמח מלמטה בדם, יזע ודמעות. בצילומים הוא היה נטול כל גינונים של כוכבים, ותאמין לי שאני יודע מה זה כוכבים. עבדתי עם לא מעט שחקנים עם גינונים, שדרשו ממני למצוא אנרגיה רק בשביל להגיד להם בוקר טוב. זה היה כל כך נעים לעבוד עם אדם מקצוען, מלא חן והומור, שפשוט בא לעבוד".
התיידדתם?
"בהחלט. החלפנו מיילים ואנחנו מתכתבים מעת לעת. הוא הצטער שלא הצליח להגיע לבכורה של הסרט, מכיוון שהוא עסוק בחזרות להצגה שהוא עושה בניו יורק עם איאן מק'קלן. זה, לדוגמה, משהו שאני מקנא בו. היכולת שלו להביא משקיעים באמצעות שמו ולעשות הצגות שהוא אוהב".
וששון גבאי יכול לעשות משהו שהוא רוצה?
"אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה, כי אני נמצא בתוך תיאטרון, ולתיאטרון יש צרכים, ויש לו גם מנהלת בשם ציפי פינס, שיש לה את הצרכים שלה, את הטעם שלה ואת החישובים שהיא צריכה לחשב על מנת להחזיק את התיאטרון על רגליו. ועם זאת, יש לי דיאלוג פתוח איתה, ועשיתי הרבה דברים שאני גאה בהם. אם יש לי תסכול, אפרופו פטריק, זה רק על החופש הכלכלי, שמאפשר לו לבחור איזו הפקה בא לו לעשות, בלי חישובים של ירוויח או לא ירוויח. מהבחינה הזאת, אני אפילו מקנא בו. אגב, לאחרונה ביקשתי מציפי לגלם את המלך ליר של שייקספיר, ושמחתי לראות שהיא לא נבהלה מהבקשה".
למה שתיבהל?
"כי אנחנו במציאות תרבותית שונה מזו שהיתה פה לפני עשרים שנים. התיאטרון הישראלי לא במצב כלכלי טוב, ולא במצב לאתגר את הקהל עם תכנים לא אכילים. היום הולכים על בטוח. כשהייתי צעיר בהבימה, עשינו שייקספיר, לורקה וטרגדיות יווניות. עכשיו צריך לחשוב טוב מה עושים, ואיך הקהל מתחבר לזה. שמעתי שעכשיו מעלים בלונדון את 'אותלו', והקהל יושב בשקט שלוש שעות, מרותק. זה מסוג הדברים שמעודדים אותי. גם 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' היה כמעט שלוש שעות. אני לא בטוח שהיום זה היה עובר בקלות אצל מנהל תיאטרון. המציאות התרבותית השתנתה, והדרישות של הקהל השתנו".
כשאתה מסתכל על מצבו של תיאטרון הבימה, שהיה ביתך בתחילת הדרך, מה אתה מרגיש?
"הבית הראשון שלי היה החאן, אם להיות מדויק. אבל הבימה היה חלק מההתחלה שלי. אין ספק שהמצב של התיאטרון הלאומי בלתי נסבל, וחייב להיפתר מהר ברמה ממלכתית. יוצרים לא יכולים ליצור אמנות כשהם נמצאים בקלחת של דאגה כלכלית. במדינה מתוקנת, תיאטרון לאומי צריך להיות משוחרר מעול תקציבי ומחישובי הכנסות; תפקידו, כמו של הערוץ הראשון בטלוויזיה, הוא לספק איכות. להרים את הרף. להציג קלאסיקות וחומרים מעוררי מחשבה בלי שיקולי רייטינג או הכנסה. תמיכה ממשלתית בתיאטראות תסייע להם לקחת יותר סיכונים מקצועיים".
ופחות מחזות זמר שמבוססים על שירים מוכרים עם עלילה מאולצת?
"יש מקום גם למחזות זמר חדשים. זה קורה גם בתיאטרון הלאומי הבריטי. ההבדל הוא ששם הם עושים את זה לשם האמנות והניסיון, ואחרי תקופה מסוימת זה עובר לווסט אנד ולשוק הפרטי, ולא הופך להיות עמוד תווך בתיאטרון. הכל שאלה של איזון. התיאטרון לא צריך להיות מונע מהשאלה 'האם המחזה הזה יביא קהל?' אלא מהשאלה 'מה חשיבות החומר?' היום, שיקולי הרייטינג והכסף חודרים גם לתיאטרון".
אז עכשיו הגענו לפסקה שבה אתה יוצא נגד תוכנית ריאליטי כלשהי?
"לא, ממש לא. כבר מעייף לדבר על זה. אני חושב שכולם בארץ כבר יודעים, כולל בערוץ 2 עצמו, שזה לא תקין שהריאליטי הפך להיות הדבר העיקרי בלוח השידורים. מצער אותי גם שהערוץ הממלכתי שלנו לא הפך להיות סוג של בי.בי.סי. זה הזוי: מצד אחד, אנחנו העם שצורך הכי הרבה תיאטרון ביחס למספר האנשים, ויש כאן עושר תרבותי של הצגות, מחול, אופרה, הופעות ומה לא. מצד שני, אנחנו לא לגמרי מכבדים את התרבות ואת האמנים שלנו. אני מסתכל על קולגות בני גילי, וזה לא נעים לראות אנשים שנשכחו".
זה מעורר אצלך מחשבות לגבי הגיל שלך?
"אני בעיקר עסוק בלהדחיק. הגוף אמנם משתנה, אבל אני עדיין מרגיש טוב, נמרץ, ויש לי אנרגיות. חברים אומרים לי לפעמים שאני צריך להאט את הקצב, ושאני כבר לא צעיר. לפני שנה וחצי הפסקתי לעשן, כי חשבתי שזה הגיל הנכון בשביל זה. אבל אני לא עסוק בזה. קיבלתי מתנה בצורה של שני ילדים צעירים (מאשתו השנייה, סופרת הילדים דפנה חלף־גבאי; י"א) - אורי, שהוא כבר בן 13, ואדם, שהוא בן 15, והם גוררים אותי להרפתקאות כמו קורס צלילה או טיולי בי"ס במנהרות בהרי ירושלים. בזכותם אני עושה דברים שאני לא בטוח שהייתי עושה בגילי. ואולי זה בכלל לא הם, אלא הילד הקטן שקיים בי. הנה, לפני חמש שנים, בגיל 60, עשיתי צניחה חופשית. כל חיי רציתי לצנוח, אבל בצבא מצאו לי איוושה בלב ושלחו אותי לשרת במצ"ח. יש בי עדיין משהו אינפנטילי וילדותי במובן הטוב, שרוצה לחוות דברים. אני עדיין נוסע על קטנוע, מה שלפעמים גורם לאנשים להרים גבה כשהם רואים אותי. כאילו משדרים לי שבגילי זה לא לעניין".
ואין רגעים שאתה מרגיש מחוץ לעניינים?
"כשהילדים מדברים איתי על פייסבוק ואינסטגרם".
לפחות אתה יודע שזה קיים.
"אני לא מספיק מעודכן בכל מה שקשור למחשב. למרות שלמדתי להשתמש באייפון ובווייז! אמרתי לילד שיפתח לי אינסטגרם, כי הוא פשוט לא הפסיק לדבר על זה. אני בספק אם אעלה לשם תמונות. אין לי עניין לשתף אחרים בחיים הפרטיים שלי".
עסוק בעצמו
והנה הגענו לחלק של החיים הפרטיים של גבאי, שאותם הוא שומר לעצמו בקנאות. פתאום, שטף המילים שהוא יורה לחלל האוויר בביטחון מואט, והוא מתחיל לקמץ במילים. לוקח פאוזות דרמטיות שמתאימות לסל התפקידים שלו. בהתחלה הוא מנסה להתחמק מהשאלות האישיות, אומר "אין לי תשובה" או "אני צריך לחשוב על זה" ו"אחזור אליך עם תשובה". בסוף הוא מתרצה ושואל בחיוך נבוך: "מה אתה רוצה לדעת עלי?"
ב"לצוד פילים" אחד הרגעים הנוגעים הוא כשאליהו, שאתה מגלם, אומר: "לא עשיתי שום דבר כמו שצריך. לא אבא ולא בעל. עכשיו יש לי הזדמנות להיות סבא". אתה חושב שהיית בעל ואבא טוב?
גבאי שותק למחשבה ארוכה. "ברור שהקריירה גבתה מחיר. מאז ומתמיד אני נעדר מהבית בלילות. אז נכון שאני מפצה את הילדים בכך שאני נוכח בחופשות שלהם, כי בבקרים קל לי להיות בבית. אבל עדיין, אני אבא נעדר. הנה, רק עכשיו תיכננו נסיעת בר מצווה עם הילד הקטן, אורי, ואני נאלץ לדחות את זה כי נכנסו צילומים לסרט של אלקבץ. המיומנויות שלי בכל מה שקשור לתחזוקת הבית נשחקו עם השנים, בשל חוסר שימוש. מעולם לא התעסקתי בזה. אני מודה שיש משהו מאוד אגואיסטי במקצוע שלי. אתה דואג לסיפוק ולאושר שלך, רץ אחרי עוד תפקיד ועוד תפקיד, ומצפה שהמשפחה תקבל את זה כנתון, שאלו הם חייך".
זה היה המחיר ששילמת במערכת היחסים הראשונה שלך?
"אני לא חושב שפירוק הנישואים היה קשור למקצוע שלי. אבל ברור שהקריירה מרחפת ומשפיעה על מי שאני ועל מה שאני, וגם על איך שאני מתפקד בבית. מאחר שהאגו וההתעסקות של השחקן בעצמו הם עניין כל כך גדול, כך או אחרת הבית תמיד הולך סביבו, והוא סוחב את המשפחה שלו לתוך הדבר הזה. המשפחה משלמת מחיר בהתעסקות האינטנסיבית. דפנה, בת זוגי השנייה, היא אישה מדהימה שמסוגלת לתמוך בי ולהכיל את הקריירה שלי, וזאת הזדמנות לומר לה תודה פומבית. לחיות עם שחקן זה לחיות עם אדם שעסוק בעצמו ובמתח שלפני בכורה ובשאלה של למה לא לקחו אותי לתפקיד הזה והזה. תמיד אנחנו רוצים עוד ועוד, ומפחדים מהרגע שלא יציעו יותר הצעות. אתה אף פעם לא מסופק. אני לפעמים תוהה אם רוברט דה נירו מסופק ונח, כי הוא עשה את מה שעשה וגרף פרסים וכסף, או ששחקן זה שחקן זה שחקן, וכולנו לוקים באותה תסמונת של חוסר סיפוק תמידי".
מה אתה יותר - מכור למקצוע או אובססיבי?
"שניהם נכונים. המשחק נותן לי כוח ואנרגיה ומשאיר אותי ערני. זאת הנחמה במקצוע. הייתי צריך ללמוד להסתכל עליו בקלילות, אבל לא הצלחתי".
להתחיל פרק ב' ולהביא ילדים נוספים לעולם זאת לא החלטה קונבנציונלית.
"לא היו לי תוכניות כאלו אחרי מערכת הנישואים שהתפרקה אחרי חמש עשרה שנים ואחרי שלושה ילדים (רדי, היום בן 37, נועה, בת 34, ותמר, בת 28; י"א). אבל אחרי שהתגרשתי הכרתי את דפנה, ואחרי שמונה שנים יחד הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות ילדים יחד. אז הלכנו על זה, בלי יותר מדי מחשבה, וזאת המתנה הכי גדולה של החיים. כשסיפרתי בתיאטרון שאני עומד להיות שוב אבא, יוסי בנאי ז"ל אמר לי ברחמים: 'אתה עומד להתחיל הכל מחדש...', בטון כזה של 'הנה אתה צריך לגלגל את האבן הסיזיפית מחדש'. מבחינתי זה היה ממש כיף, כל הסיפור המחודש של עגלות, חיתולים וילדים קטנים.
"כן, אני אבא מבוגר, וגם לי היה אבא מבוגר, שהיה קרוב לגיל 50 כשנולדתי. אולי לכן זה נראה לי טבעי. כמה שזה יישמע קלישאתי, הנוכחות של הילדים בחיים שלי העשירה והצעירה אותי. אחד נולד כשהייתי בן 50, והשני כשהייתי בן 52. והנה, בגיל 65 אני עדיין עסוק בלאסוף אותם מחוגים, לרוץ למסיבת סוף שנה, פיקניק להורים, הופעות של הילדים בבית הספר, וכו'. בשנים האחרונות גם בורכתי בשני נכדים, עדן ותום, שמשאירים אותי נמרץ וצעיר".
היה בחוויית האבהות החדשה גם תיקון לסיבוב הראשון?
"בהחלט. אל תשכח שבסיבוב הראשון אני בעצמי הייתי צעיר, ולא ידעתי להעריך כמה אני בר מזל. היום אני הרבה יותר נהנה, כי אני יודע שכל החוויה הזאת היא בת חלוף. אני מבין שכל הדברים שפעם היו מטרידים אותי או מוציאים ממני חוסר סבלנות, הם ממש לא דברים מטרידים, אלא הנאה צרופה".
קרה לך שחשבו שאתה הסבא שלהם ולא האבא?
"קרה, קרה", הוא צוחק בקול. "כשאורי היה קטן הלכתי פעם לסיבוב עם העגלה שלו בכיכר המדינה, ומישהו חייך אלי ואמר: 'טיול עם הנכדה, מה?'"
לעשות ילדים בגיל מאוחר זה אומר גם לדעת שכנראה לא תלווה אותם בכל תחנות חייהם. אתה חושב על זה לפעמים?
"אני די מסרב לחשוב על זה. לפעמים אדם, בני בן ה־15, אומר לי: 'כשאני אהיה בגיל הזה והזה, אתה תהיה בגיל הזה והזה, וכשאני אעשה ככה וככה, אתה תעשה ככה וככה'. אני תמיד אומר לו להפסיק. אני מדחיק את המחשבות שלא אהיה פה כל הזמן. הייתי רוצה לחשוב שאני אחיה לנצח. זה די מדכא לחשוב איפה אני אהיה כשהם יהיו בני 30, אז אני פשוט לא חושב על זה".
אני חייב לפני סיום לעשות לך מיני חיים שכאלה. בכל זאת, קיבלת פרס מפעל חיים.
"יובל, פרס הוקרה. תעשה לי טובה".
פרס הוקרה. מה שתגיד. מה הרגע הכי מרגש בחייך?
"הלידה של הילדים שלי".
משהו קצת פחות קלישאתי?
"יש כל כך הרבה דברים שבשבילי הם מרגשים, וייראו תמוהים בעיני אחרים. לראות את אדם מופיע השנה בקומדיה בבית הספר ולהבחין שיש לו את 'זה', ולראות דמיון בפנימיות של המשחק אצל שנינו, במקום שממנו זה נובע. אפילו דמיון מבהיל. יותר מזה, להופיע עם אדם בן השנתיים וחצי בגן הילדים בחנוכה בהצגה 'לביבות' ולהבחין שיש לו חיבור חזק למשחק. העניין הזה מאוד ריגש אותי וגרם לי גאווה גדולה.
"עוד רגע מרגש זה הזיכרון של אבא שלי לוקח אותי להירשם לתיכון אליאנס, מדבר עם המנהל ודואג שאתקבל, למרות הציון הנמוך שהיה לי במתמטיקה. הרגשתי בן של אבא שלי! מוגן ובטוח, מאושר וגאה.
"יש הרבה רגעים מרגשים בהרבה מובנים, אבל אצטרך לכתוב ספר בסגנון מרסל פרוסט כדי להחיות אותם בדמיון של הקורא. אולי באמת אעשה את זה יום אחד".
הרגע הכי מרגיז?
"אין רגע שמרגיז אותי, יש בעיקר אותי שמרגיז אותי. יש לי שק של טענות כלפי עצמי. הייתי רוצה להיות יותר שלם עם עצמי, יותר מחובר וקשוב. פחות מחושב ופחות חשבונאי".
מה זה אומר, להיות שלם עם עצמך?
"לחיות בשלום עם עצמי. לא להתלבט כל הזמן. יש לי רשימת דברים שהייתי רוצה לשפר בעצמי".
מה הרגע הכי עצוב בחיים שלך?
"פפפפפ...", הוא לוקח אוויר לנשימה, "יש הרבה. אולי הרגע הכי עצוב וטראומתי היה כשנודע לי שאבי נרצח. הייתי חייל בן 20, ולקוח במכולת שלו הרג אותו במכות, בגלל שאבי העיר לו על חוב. הוא היה כמעט בן 70. אבל תעשה לי טובה, אל תעשה מזה כותרת. אגב, בטקס בירושלים הקדשתי השבוע מילות תודה להוריי. אמרתי: 'אז זה קצת פרס מפעל חיים, ואני מרגיש צורך לומר תודה למי שנתנו לי חיים - לאמא אמירה ולאבא משה".
איך המוות שלו השפיע עליך?
"במשך שנים היה לי פחד מהחיים עצמם. מין חשש והתגוננות מהלא ידוע ומהלא ברור. מדברים לא צפויים. במשך שנים נרתעתי מכל מה שקשור לעיתונות, כי גיליתי את דבר הירצחו דרך העיתון. הייתי חייל, והגיע ליחידה שלי חייל כדי לאסוף אותי הביתה. הוא אמר לי, 'אבא שלך חולה מאוד'. בדרך הביתה קראתי עיתון, ושם היה כתוב על בעל מכולת שנרצח. כל הפרטים שהופיעו בכתבה הובילו אותי להבנה שמדובר באבא שלי. בחוויה שלי, הפרסום הראשוני של השם שלנו היה בעיתון. אחר כך, במשך שנים היתה לי רתיעה מראיונות. המוות של אבי נצרב לי בתודעה בכל מה שקשור לחשיפה הראשונה של המשפחה שלי. לא רציתי שיכתבו עלי.
"חוץ מזה, לקח לי זמן רב ללמוד לתת אמון בבני אדם ולהיות פחות חשדן. אני חושב שבשנות העשרים והשלושים שלי התגוננתי מהחיים עצמם. לדעתי, עד היום אני משתמש באירוע הזה ככלי עבודה. זה חלק מהדלק שמזין אצלי את הבערה הפנימית. זה הזין אצלי כל כך הרבה תפקידים דרמטיים שעשיתי.
"המוות המוקדם שלו גרם לי להעריך יותר את החיים ולהיאחז בהם. לרצות לעשות עוד ועוד תפקידים, לחיות טוב, לנסוע, לראות עולם, לצבור חוויות. אני חושב שבסופו של דבר ניצלתי כל השנים את עולם המשחק בשביל להתנקות מהמקרה ההוא, ולהתגבר על כל הצלקות שזה הותיר בי".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו