הגנום התבוסתני

"בעיית שלושת הגופים" היא הסדרה הפופולרית ביותר בנטפליקס בימים אלה. הסדרה מבוססת על ספר זוכה פרס הוגו בעל אותו שם, של הסופר הסיני ליו צשין. במידה רבה, הספר היה פורץ דרך הן ברעיונותיו הרבים, אך גם בכך שהציג תפיסות עולם ודמויות שאינן מערביות, אשר אותן שילב עם סיפור מרתק שמתכתב יפה עם קלאסיקות המדע הבדיוני של אסימוב. אחד הרעיונות המרכזיים שאיתם מתמודד הספר הוא התבוסתנות.

בסיפור בני האדם מגלים כי צי חייזרי מתקדם מאוד נמצא בדרכו לכדור הארץ במטרה לכובשו, ולבני האדם יש כ־400 שנים להתכונן לפלישה. בראשיתו הסיפור עוסק בהכנות השונות ובהתגברות על הפער הטכנולוגי העצום. לצד הבעיות הטכנולוגיות, מתמודדים גיבורי הספר עם שאלות פוליטיות ותרבותיות, כמו מדוע להשקיע משאבים עצומים כיום עבור בני אדם שיתמודדו עם בעיה בעוד 16 דורות? מדוע לא לחיות את הרגע? אחת הבעיות העיקריות שאיתה מתמודדים המדענים היא התבוסתנות - המדענים מפחדים שהתבוסתנים ינסו לפגוע במאמץ המלחמתי והכלכלי עד כדי הפסד, ינסו להסיט משאבים למימוש תוכנית בריחה. אחד הפתרונות שהמדענים מיישמים הוא הקפאה של מנהיגים חזקים, שיוכלו להתמודד עם תבוסתנות עתידית שתשתלט על האנושות לקראת הפלישה.

עידוד התבוסתנות הפנימית אינו מודרני ואינו אותנטי, אלא פוליטי. הוא לא רק בא לנסות להפוך אותנו ליהודים גלותיים, אלא בעיקר להפחיד אותנו מלחזור להיות כאלה

תבוסתנות היא תכונה יהודית מאוד. במשך 2,000 שנות גלות אנחנו, היהודים, למדנו לא להרים את הראש יותר מדי. מגירוש ספרד ועד לפוגרומים ברוסיה קיבלו היהודים את גורלם בהכנעה, בהתנצרות או בהתאסלמות, בתשלום מיסים או בעזיבה.

הציונות היא ההפך מתבוסתנות. גם בן־גוריון וגם יריבו ז'בוטינסקי ראו בתבוסתנות ובגלותיות מכשול לתקומה היהודית בארץ ישראל. "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" אמר בן־גוריון. עד שנות ה־70 - בין שהיה קיבוצניק, ובין שהיה תושב מעברה או בעל מלאכה תל־אביבי - היה הישראלי גאה וזקוף, ואומות העולם כיבדו אותו ככזה.

תבוסתנות תמיד שימשה נשק - מפלאיירים שפוזרו מעל שוחות מלחמת העולם הראשונה, דרך מבצעי תודעה סובייטיים ועד פוטין, שניסה בכל כוחו לעודד תבוסתנות אוקראינית ערב הפלישה (זה לא עבד לו). תבוסתנות שהגיעה מבחוץ מעולם לא היתה נשק חזק במיוחד - מ"קול הרעם מקהיר" ועד לשיר "קום תעשה פיגועים", ישראל הפגינה חסינות לתבוסתנות חיצונית, אך עם התבוסתנות הפנימית היא מתקשה להתמודד.

רבין קרא ליורדים "נפולת של נמושות". כיום ירידה מהארץ לא רק מתקבלת בהבנה, אלא נהנית מעידוד אקטיבי של תבוסתנים - מקבוצות פייסבוק דוגמת "יורדים לברלין", דרך קריאות להוצאת הכסף מהארץ וסרבנות לשירות מילואים, ועד איומו של הרב יצחק יוסף לרדת מהארץ.

עידוד התבוסתנות הפנימית אינו מודרני ואינו אותנטי, אלא פוליטי. הוא לא רק בא לנסות להפוך אותנו ליהודים גלותיים, אלא בעיקר להפחיד אותנו מלחזור להיות כאלה. אם יצליחו להציג אותנו כחלשים, אולי נשתכנע להצביע למפלגות חזקות, רצוי בהנהגת גנרלים מסוקסים.

במשך עשור וחצי סיפרו לנו שהנה, עוד שנייה האיראנים יכו בנו. והנה, האיראנים היכו - ודבר לא קרה. הישראלי נשאר עומד זקוף, ואלה עם בשורות האיוב החליפו בתוך שנייה דיסקט ומזהירים אותנו מפעולת תגמול, פן ניענש. חלילה שלא נגן על עצמנו, ואם כבר מגינים - אז חלילה שלא נחזיר. ואם נחזיר, חלילה שנחזיר חזק מדי, אחרת ניענש, ונושפל, ונגורש, ולא נהיה מקובלים עוד בכיתה, או במשפחת העמים. והמציאות הפוכה מהפנטזיות התבוסתניות.

אלה שהזהירו אותנו שצה"ל ייכשל בעזה, ובלבנון, ובסוריה, ובאיראן, טועים פעם אחר פעם. וככל שישראל גאה יותר ותבוסתנית פחות, כך היא חזקה ואהודה יותר. ככל שאנחנו מקבלים תיאוריות תבוסתניות - כמו באוסלו, בלבנון, או מול האיראנים - כך מדינות העולם לוחצות יותר, והמחירים גבוהים יותר. תבוסתנות היא רעל בפוליטיקה הישראלית - אל תיתנו לו להתפשט.