ישראל ואיראן: הליכה על סף תהום

החל משלהי העשור הראשון של שנות האלפיים ועד 13 באפריל 2024 שלט בשיח הצבאי הישראלי, וממנו עבר לזה התקשורתי, המונח "המערכה בין המלחמות" או בקיצור מב"מ. ההתקפה האיראנית במוצ"ש סיימה את המב"מ, ופתחה רשמית את המלחמה הגלויה בין איראן לישראל. לא עוד הפעלה של שלוחים איראניים דוגמת החות'ים, חיזבאללה או מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה. 

האיראנים משווקים את המתקפה כהגנה עצמית, אך התקיפה יצרה "משוואה חדשה", כפי שמכנה זאת צמרת המשטר בטהרן. "על כל תקיפה ישראלית נגד נכסיה, בכיריה או אזרחיה" של הרפובליקה האסלאמית, הזהיר מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, תהיה תגובה. "...ישראל חייבת ללמוד את הלקח ממה שקרה [החיסול המיוחס לה בסוריה]". אבל ישראל לא לבד במערכה. האיום מטהרן הופנה גם נגד האמריקנים. "אם ארה"ב תשתף פעולה עם ישראל בצעדים הבאים - גם הבסיסים שלה לא יהיו בטוחים", אמר הרמטכ"ל האיראני מוחמד באקרי.

כיוון שהצמרת המדינית והביטחונית התמהמהה עם תגובתה, כל מה שנותר לישראל עתה הוא להמשיך ולהדק את הקואליציה נגד איראן ולצרף אליה מדינות נוספות, ובראשן סעודיה ומצרים. היעד הסופי צריך להיות פעולה צבאית משותפת לחיסול פרויקט הגרעין של איראן, שכן זו לא תהסס להשתמש בו אם יהיה ברשותה

מעבר לאיומים, האיראנים הציבו מחסום מוחשי מול ישראל ומול ארה"ב. מעכשיו, לכאורה, כל חיסול או תקיפה של מחסן נשק בסוריה, בלבנון ובאיראן יגררו תגובה ישירה של טהרן. איראן שומרת לעצמה חופש פעולה שבא לידי ביטוי לא רק ביכולת לאיים ולממש את האיום, אלא גם בהמשך מימון, חימוש ואימון מיליציות שיעיות וארגוני טרור במרחב המזרח־תיכוני.

מן העבר השני, ההכרה - לתפיסת טהרן - שמרחב הפעולה הישראלי והאמריקני מוגבל, נובעת בין היתר מהבנת המצב בשתי זירות חשובות באזור: הפוליטית והצבאית. בהיבט הצבאי ההערכה של איראן היא שישראל לא תגיב כדי לא להיכנס למערכה צבאית נוספת בעודה נלחמת בעזה ובלבנון. בהיבט הפוליטי, נוצר הרושם שאחרי הישגי הקואליציה של ישראל, ארה"ב, בריטניה, צרפת וירדן לבלום את המתקפה האיראנית ידי הישראלים כבולות דווקא על ידי חברות אותה קואליציה. כמו כן, טהרן מודעת לכך שממשל ביידן לא מעוניין להיגרר למלחמה במזה"ת בשנת בחירות.

איראן וישראל נכנסות למאזן אימה: איראן תחשוש מהתגבשותה של קואליציה בינלאומית שעלולה, מבחינתה, להוביל לתקיפה משולבת על מתקני הגרעין שלה; ישראל תשקול פעמיים אם לפגוע באישים ובנכסים איראניים ברחבי המזה"ת. אולם בעוד שעבור איראן קואליציה מערבית-מזרח־תיכונית היא חלום בלהות, עבור ישראל היא הצלחה הטומנת בחובה פשרה, שכן מעתה תצטרך להתייעץ עם שותפותיה בכל פעם שתרצה להסיר מעליה איום איראני. איפה זה משאיר אותנו?

תגובה ישראלית עוצמתית היתה צריכה לצאת אל הפועל במקביל למתקפה האיראנית. מהלך מיידי היה מייתר לחלוטין את הבקשה לאישור מוושינגטון, והופך על פיה את משוואת מאזן האימה של איראן. אבל כיוון שהצמרת המדינית והביטחונית התמהמהה עם תגובתה, כל מה שנותר לישראל עתה הוא להמשיך ולהדק את הקואליציה נגד איראן ולצרף אליה מדינות נוספות, ובראשן סעודיה ומצרים. היעד הסופי צריך להיות פעולה צבאית משותפת לחיסול פרויקט הגרעין של איראן, שכן זו לא תהסס להשתמש בו אם יהיה ברשותה.

ישראל חייבת להמשיך במדיניות הפעילות הצבאית העמומה נגד מטרות איראניות. איראן הכריזה מלחמה, אבל אנחנו משיקולי כדאיות נחזור למב"מ. ולכן, אם בתנאים הקיימים ובמגבלות הנוכחיות תקיפה ישראלית גלויה בלב איראן תסכן את יציבות האזור ואת המאמץ לגבש קואליציה בינלאומית, פעילות עמומה תמתח את גבולות המשוואה שאיראן יצרה ותציב אותה בעמדת נחיתות מול העוצמה הישראלית ומול התמיכה שישראל זוכה לה במערב.

במונחים של תורת המשחקים קוראים לזה "הליכה על סף תהום" או משחק "צ'יקן". ואכן, ישראל צריכה לוודא שטהרן תמצמץ ראשונה.