שתי מערכות: איראן לעומת מצרים

המלחמה עם חמאס לא עומדת בפני עצמה. היא חלק מעימות רחב עם איראן. אמנם קרוב לוודאי שחמאס תקף ב־7 באוקטובר ללא אישור איראני ישיר, אבל אין ספק שהיא היתה מעורבת בתכנון המתקפה.

במשך יותר מ־15 שנות השתלטות חמאס, איראן מילאה תפקיד מרכזי בהתעצמותו ובבנייתו של המבצר הצבאי ברצועה. איראן ניסתה להרחיק את עצמה ישירות מהמלחמה ושיסתה בישראל את שלוחיה מלבנון, מסוריה, מעיראק ומתימן. כמו במרוץ שליחים, איראן נטלה מידי מצרים את דגל המלחמה בישראל. משטר כוהני הדת השיעים נוסד באיראן ממש בזמן שמצרים ויתרה רשמית על המלחמה בישראל בהסכמי קמפ דיוויד. חומייני נחת בטהרן מגלותו בצרפת בפברואר 1979, ואילו סאדאת חתם בוושינגטון על הסכמי השלום עם ישראל במארס 1979.

יש דמיון מבני בסיסי בין שתי המערכות האסטרטגיות, זו שהתנהלה בין הרפובליקה המצרית לישראל בשנים 1979-1952 וזו המתנהלת בין איראן לישראל מ־1979. בשני המקרים ארגנו שתי מעצמות אזוריות קואליציות מאיימות לשם השמדת ישראל - מצרים קואליציה פן־ערבית; איראן קואליציה פן־אסלאמית.

בשני המקרים נשיאים אמריקנים נקטו גישה פייסנית כלפי האימפריאליזם האזורי - אייזנהאואר וקנדי כלפי מצרים הלאומנית של נאצר; קרטר, במידת־מה רייגן ובוש האב והבן, אובמה וביידן כלפי איראן האסלאמיסטית. בשני המקרים האויב הישראלי הוא כלי בידי מצרים ואיראן לשם השתלטות אימפריאלית על האזור, אבל השמדתה היא גם מטרה חשובה בפני עצמה. מצרים הפעילה נגד ישראל טרור וגרילה באמצעות "שלוחים" פלשתינים בשנות ה־50, עד מבצע קדש באוקטובר 1956. איראן הרחיבה ושכללה מאוד את השיטה הזאת מ־1982 ועד עתה.

ישנם גם הבדלים חשובים: הרפובליקה המצרית ניגפה בפני ישראל בארבע מלחמות "רגילות" בין צבאות סדירים: מבצע קדש (1956), מלחמת ששת הימים (1967), מלחמת ההתשה (1970-1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). לעומת זאת, איראן האסלאמיסטית למדה מכישלונה של מצרים והשתדלה עד כה להימנע מעימות צבאי ישיר עם ישראל, להבדיל מטרור ומהתנקשויות. במקום זאת, לפי שעה, היא חתרה בהצלחה גוברת להקיף את ישראל במערכים צבאיים של בעלי בריתה בלבנון, בסוריה־עיראק ובתימן.

במוקד האסטרטגיה האימפריאלית והחסלנית שלה נמצא מיזם גרעין שנועד לשמש מטרייה להתפשטות אימפריאלית ולמתקפות על ישראל באמצעות שלוחים. כמו שאפשר ללמוד מהתנהגותה של איראן עד כה, האינטרס העליון המניע אותה הוא מניעת התקפה על מיזם הגרעין לפני הבשלתו.

לכן במלחמה הנוכחית היא לא נחלצה לעזרת החמאס במלוא כוחם של שלוחיה, קל וחומר לא היא ישירות. היא אינה מעוניינת שישראל תהרוס את גיס הטילים שנבנה בלבנון לשם הגנת המיזם הגרעיני שלה, ואינה מעוניינת שמיזם הגרעין שלה ייפגע או ייעצר.

כמו שאפשר ללמוד מהתנהגותה של איראן עד כה, האינטרס העליון המניע אותה הוא מניעת התקפה על מיזם הגרעין לפני הבשלתו

אבל האינטרס הישראלי הפוך - לא לאפשר לאיראן להתחבא מאחורי שלוחיה כשישראל מדממת, אלא לגבות ממנה מחיר דומה לזה שגבתה במשך כרבע מאה ממצרים במערכה ארוכה שהסתיימה בניצחון מדיני ישראלי. עכשיו, כשאיראן תקפה אותנו חזיתית, יש להחליף את האסטרטגיה הישראלית מולה לכיוון דומה יותר לזה של האסטרטגיה המוצלחת נגד מצרים הפן־ערבית.  אסור לאפשר עוד לאיראן לבנות באין מפריע את מיזם הגרעין שלה בחסות שלוחותיה הרצחניות.

מוטב לישראל להשיב לה בפעולות ישירות באיראן עצמה, ואת גיס הטילים הקרוי חיזבאללה, ובייחוד את חיל הרגלים שלו בגבולנו הצפוני, אנחנו צריכים לדחוק בכוח צפונה. לישראל אין ברירה אלא לשבור את ההתעצמות האיראנית סביב גבולותיה.