ישראל מפריטה את החוסן

ילדים שהתחילו את שנת הלימודים מחדש שלוש פעמים בתוך חודשים ספורים, משפחות שהתפרקו, שהייה ארוכה מחוץ לבתים בתוך תאי לחץ המכונים בטעות חדרי מלון, אובדן של חברים ובני משפחה.

אלה רק חלק מהמצבים הקשים שאיתם מתמודדים תושבי הדרום, ואנשי המקצוע מבשרים בצער כי בכל הקשור לנפש - האתגרים המורכבים עוד לפנינו, ויש להיערך אליהם.

כדי להבין את תמונת המצב הנוכחית, מספיק להביט במספרים: ב־6 באוקטובר העסקנו במועצה 17 מטפלי חוסן שטיפלו בכ־400 תושבים.

היום ישנם 193 מטפלים וקרוב ל־2,500 מטופלים, והמספרים מטפסים הן ביישובי ה"עוטף" והן במה שמכונה בטעות יישובי ה"עורף".

רק דבר אחד נותר יציב: תקציב מהמדינה.

דרשנו, ביקשנו והסברנו כי מדובר בנושא מהותי, אך קיבלנו הבטחות ריקות מתוכן. התקציב המועט שאושר אינו מכסה אפילו פעילות של חודש אחד.

הסיוע הכספי בושש להגיע, ואנחנו, כמועצה, נאלצנו לצאת ולגייס מיליוני שקלים מגופים פילנתרופיים שיאפשרו לנו להקים חדרי חוסן נוספים במרכז החוסן, ביישובים ובבתי הספר ברחבי המועצה, ולממן את פעילות המטפלים הרבים המנסים להחזיר את התושבים לשגרה - אבל עם פלסטר לא עוצרים פצע מדמם.

אסור למדינת ישראל להפריט את החוסן שלה, אסור להפקיר את הנפש של תושבי דרום הארץ.

רבים מתושבי האזור מתחילים רק עכשיו את ההתמודדות האמיתית עם מאורעות 7 באוקטובר.

עם האובדן הקשה, עם חוסר הביטחון ועם חודשים ארוכים שבהם היו גולים בארצם.

חלקם גרים בבתים לא ממוגנים, שומעים פיצוצים וממשיכים לשמוע אזעקות, לא מאמינים שראש הממשלה ושר הביטחון מסרבים להגיד בקולם כי הם מקבלים אחריות לחייהם ולחיי ילדיהם.

אנשי המקצוע שלנו מתקשים לעמוד בעומס. פניות מהורים ומילדים במצוקה, מאנשים שחוויית הפליטות בבתי המלון חשפה אותם לדילמה שבין היאבקות על התא המשפחתי לבין שמירת התא הקהילתי. זוגות שעומדים בפני גירושים, ילדים שלא ישנים בלילות ולא מתפקדים בימים.

אנחנו, כמועצה, נאלצנו לצאת ולגייס מיליוני שקלים מגופים פילנתרופיים שיאפשרו לנו להקים חדרי חוסן נוספים במרכז החוסן, ביישובים ובבתי הספר ברחבי המועצה, ולממן את פעילות המטפלים הרבים המנסים להחזיר את התושבים לשגרה - אבל עם פלסטר לא עוצרים פצע מדמם

מדינת ישראל פיתחה לה הרגל מגונה להפריט לאורך השנים את כל השירותים החברתיים שלה, ולהשאיר לבעלי הון ולגופים אזרחיים את הצורך לטפל באותם נזקים. ראוי לומר כאן עכשיו כי כשם שכל הקונספציות התרסקו להן ב־7 באוקטובר – גם זו צריכה לשקוע ולהיעלם בתהום הנשייה.

מדינת ישראל הפרה את ההסכם איתנו ב־20 השנים האחרונות, וכעת שוב מתנערת מתושביה ומטילה עלינו את האחריות.

כאשר התותחים רועמים, וגם לאחר מכן, אסור לשכוח: האחריות של המדינה אינה רק לגופם ולביטחונם הפיזי של אזרחיה - אלא גם לנפשם ולחוסנם. על הממשלה לגלות אחריות ולהפוך את מרכזי החוסן בדרום לפרויקט לאומי, לפני שיהיה מאוחר מדי.