עכביש כחוש ואפור חולק איתי את אותו חלל בחודשים האחרונים, גר איתי בחדר העבודה. יום אחד מול המחשב הבחנתי בו לפתע מתנדנד על קור ומביט בי בעניין שלא יכולתי שלא לפרש כתיאבון. הסתכלתי בו, הוא הסתכל עלי בכל אחת משש עיניו. התלבטתי אם לחסל אותו כאן ועכשיו.
רגע של התחבטות מוסרית, רסקולניקוב ממש. מצד אחד עכביש נותן בי מבט זומם, רעב, מצד שני אסור להרוג עכבישים כי זה מביא מזל רע או משהו כזה. הכרעתי לטובת חיים.
העכביש כנראה קרא מחשבות, קפץ על השולחן וחצה בביטחון את השולחן לעבר פינת החדר. נקרא לך סארטר, זרקתי לברנש הזעיר, אתם דומים. מאז אני נוהג בו כבחיית המחמד שלי. הוא שקט, הוא זעיר, הוא לא משיר שיער ובעת הצורך גם לוכד זבובים.
אני מוצא עכבישים מרתקים ומסתוריים. קור העכביש דק יותר מחוט משי וכמעט שאינו נראה לעין, אך חזק וגמיש יותר מחוט פלדה בעל אותו עובי ואף יכול להימתח עד פי 5 מאורכו מבלי להיקרע.
זה אחד החומרים החזקים בטבע. אבל הדבר הכי מעניין ששמעתי על עכבישים הוא הקטע שאחרי שהעכביש טווה ארבעה קורים ראשונים, הוא מרים רגל אחת ופורט עליהם. האקורד הזה מושך את העכבישה. כל גבר היה רוצה לדעת לנגן צליל כזה.
אל תקלו ראש בהכרעה המוסרית שלא להרוג את העכביש הפולש, גדולים ממני חטאו באכזריות ללא סיבה. קחו לדוגמה את האיש שעליו אמר הפילוסוף אנרי ברגסון "לכל פילוסוף יש שתי פילוסופיות, שלו ושל שפינוזה".
מתוך הסרט "פתיח' 1453" (טורקיה, 2012)
כן, כן, ברוך שפינוזה שלנו, טיפוס שכנראה היה גונב זבוב מת מעכביש עיוור. איך אני מעז לומר זאת? משום שאייזיק ד'יזראלי (אביו של המדינאי וראש הממשלה הבריטי, בנג'מין ד'יזראלי) כתב על תחביבו האקזוטי של שפינוזה בספר "Curiosities of Literature" שנכתב בראשית המאה הי"ט. חיבור המוקדש לסיפורים, אנקדוטות ומוזרויות מאחורי הקלעים של הספרות וההיסטוריה.
ד'יזראלי האב מתאר כיצד נהג שפינוזה לבדר את עצמו בין כתיבות, למשל "המאמר התיאולוגי מדיני" לליטוש עדשות. שפינוזה הרציונליסט הדגול, שהאלוהים שלו היה האלוהים של איינשטיין כפי שהאחרון ציין, היה חובב קרבות עכבישים.
בהפסקות הכתיבה הוא היה מציב עכביש נגד עכביש ובוחן את המלחמה בעניין רב. לעיתים תכופות, כתב ד'יזראלי, היה שפינוזה נשאב להתקפי צחוק מופרזים נוכח המתרחש. כשלעצמי, אני חש מוסרי ונעלה מעל שפינוזה, פילוסוף הפילוסופים. הוא התאכזר לעכבישים, אני חולק איתם שולחן.
עיסוק בחסרונות אנשים דגולים הוא אחת ההנאות המובחרות שלנו הפלבאים. אין כהתענגות על תכונה רעה במיוחד של אישיות היסטורית. בספרו מציין ד'יזראלי האב: "לו יכולנו לעקוב אחר ההיסטוריה הסודית של אישים דגולים היה בוודאי מתברר לנו שמצוינות ואיכות הן נדירות בצעדם הראשון להישגים. באופן שכיח יותר, נמצא את התשובה דווקא בהתאמה שטחית ולעיתים בחיסרון מוסרי".
ד'יזראלי כותב על הסולטן עות'מאן הראשון שצפה בגנן שותל בערוגה כרוב במיומנות יוצאת דופן. עינו המלכותית לא שבעה מהמראה ולפיכך קידם את הגנן לדרגת מושל קפריסין.
הסולטן "איברהים המשוגע" נקרא המשוגע לא מכיוון שהחזיק בבעלותו חנות אלקטרוניקה בניו ג'רזי אלא משום שהיה ממש־ממש מטורף על כל הראש. אגב, כרבים מעמיתיו למקצוע הסולטנות. אפשר גם להבין למה. הוא בילה את נעוריו בכלוב בארמון.
מאוחר יותר, כשעלה לשלטון, מצבו לא השתפר. היתה לו אובססיה לנשים שמנות והוא מצא מוזה ארוטית בעגלה צעירה. מוקסם מצורת איבריה האינטימיים של הבהמה ומטורף כמו שרק טיפוס שקוראים לו "איברהים המשוגע" יכול להיות, הורה הסולטן לצורפי הארמון להכין רפליקה מזהב, העתק מדויק של נרתיק הבהמה, ושלח את סריסיו לחפש אחר נערה עם נתונים אנטומיים דומים. סינדרלה בגרסת ההארד קור.
כעבור חצי שנה נמצאה באחת ממחוזות האימפריה נערה ארמנית בשם סשיר פרה (קוביית סוכר) שהתאימה לרפליקה. הסולטן נשא אותה לאישה ובמחווה מונוגמית לרעייתו הטרייה ציווה אחר כבוד להטביע את 280 נשות ההרמון שלו בנהר הבוספורוס.
היתה סיבה לאכזריות של הסולטנים. אכזריות שעברה בדנ"א של השושלת. ואם להיות כנים, גם די עבדה להם. ימי השיא של האימפריה העות'מאנית היו בזמן שהאלימות שגשגה כלפי פנים. הסולטן מהמט השני גיבש באמצע המאה ה־15 חוק ירושה אכזרי אבל פרקטי מאוד, ולפיו היורש שתפס את הכס לא רק היה רשאי אלא ממש מצווה לחסל את כל אחיו, בני דודיו, שאריו וכל יורש אפשרי, במטרה להפחית את הסיכון של מרד ומלחמת אזרחים.
העיקרון פשוט - יש אימפריה אחת ולכן השלטון לא יתחלק בין כמה יורשים. באיזיט הראשון עלה לכס המלכות לאחר ההתנקשות באביו מוראט הראשון, ואז גם חנק למוות את אחיו יעקוב. לסולטאן מהמט השלישי היו 19 אחים בנים, ומתוכם הוא רצח 18. מוראט הרביעי הסתפק ברציחת שלושה מאחיו. וכן הלאה.
מערכת החוק העות'מאנית, שחלקים ממנה נותרו אצלנו למשמרת, לא הצטיינה בשמירה יתרה על זכויות אדם. מצד שני, היו להם שם כמה יציאות הומניות בדרכם המוזרה והמקורית.
כאן אנחנו חוזרים לגננים הטורקים בשנית, משום שתלייני הסולטן כונו "גנני הארמון" והארמון היה ארמון טופקאפי היפהפה השוכן על גדות הבוספורוס. פקידים בכירים באימפריה העות'מאנית שנידונו למוות זכו לחסד אחרון, צ'אנס לחיים.
מרוץ על החיים והמוות מול גנן הארמון. מרוץ למרחק 300 מטרים בערך, מהגנים ועד לשער שוק הדגים המשקיף על הבוספורוס. אם הנידון למוות ניצח - זכה בחייו, ואם הפסיד, הגנן היה חונק אותו במו ידיו, בלי מותרות כמו חבל או גרזן, חנינה או הוצאה להורג באמצעות המערכת הקרדיווסקולרית.
בואו נאמר כי לעובדה שרוב הפקידים הבכירים באימפריה העות'מאנית לא היו אתלטים קלי רגליים ממזרח אפריקה אלא אליטה מפונקת ורופסת, היתה השפעה די ברורה על תוצאות המרוצים הללו. אגב, הכינוי "גנני הארמון" הוא בדיוק הסיבה שעליה אתם חושבים. את הלקוחות הם שתלו, במלוא מובן המילה, בגינות הארמון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו