בעת כתיבת שורות אלה, יום חמישי בערב, עדיין לא היה ברור לאן פני הדברים בעזה - לרגיעה או להסלמה. כשאומרים "המצב נפיץ" מתכוונים למה שאירע ביומיים האחרונים. חמאס, מלא ביטחון ביכולתו להרתיע שכן ישראל משדרת חוסר רצון להיכנס למבצע גדול, מרשה לעצמו לערוך תרגיל על הגבול ממש. התרגיל מסתיים בהרג שניים מלוחמיו - כי צה"ל המתוח לאורך הגבול מזהה איום מיידי של צלפים ופותח באש. השאר הוא תהליך ברור של מה שכונה פעם "הלך כיסא - בא שולחן", קרי: תגובה, תגובה לתגובה, וכן הלאה.
במצבים כאלה כל צד נגרר להוכיח שהוא לא נשבר וממשיך באש, כי כל הפסקה חד־צדדית נתפסת כחולשה. שני הצדדים יוצאים מנקודת הנחה שחולשה כזאת פוגעת בכוח ההרתעה שלהם ועלולה להעמיד את מי שיזם את הפסקת האש בעמדת נחיתות בהמשך העימות, שבוודאי לא יסתיים בסבב הנוכחי.
הירי על באר שבע מצד אחד, והרס בניין בן חמש קומות ששימש את הארגון כתגובה מצד אחר, מצביעים על כך שלפחות עד אמש היו שני הצדדים במגמת הידרדרות, שככל שתימשך כך יהיה יותר קשה לצאת ממנה - אף שלשניהם יש סיבות לעצור אותה. סביר שמאמצי התיווך כבר החלו. המצרים, שלהם מנופים טובים ללחץ על חמאס עקב שליטתם במעברים שדרכם יכולים תושבי עזה להגיע אל העולם הערבי, ונציג האו"ם באזור ניקולאי מלאדנוב, לשעבר שר החוץ של בולגריה ובעל ניסיון רב במזרח התיכון - הם המועמדים הטבעיים להובלת התהליך.
עד כה שני הצדדים פעלו על פי תסריט מוכר ללא שום הפתעות. אמנם לישראל יש עדיפות גדולה על חמאס, אבל לחמאס יש יכולת להמשיך לפגוע בישראל ואף להרחיב את טווח הרקטות. גם אם תמשיך מערכת כיפת ברזל ליירט בהצלחה את הרקטות, האזעקות "משגעות" את הציבור. התחושה שהירי מכניס את ישראל ללחץ ושלצה"ל אין תשובה מוחלטת לאש ההולכת ומתרחבת נותנת לחמאס את המרץ להמשיך, על אף הנזק הגדול שנגרם לו. לכן, אם תהיה הסלמה, רק מתווכים מבחוץ יוכלו אולי להפסיקה, וכשהעיתון יגיע לקוראים אולי כבר נדע לאן פני העימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו