הכל חלול: האנשים שהטיפו שלא כופים רפורמה - כפו את הגיוס

זה לא קורה הרבה בחיים האלה, ששני סיפורי מתח פוליטיים מגיעים לקו הסיום כמעט באותו הרגע, ושבין שניהם אפשר גם למתוח קו ישר. הכוונה היא לפריימריז ההיסטוריים במפלגת יש עתיד, ולהכרעה ההיסטורית לא פחות בסוגיית גיוס החרדים. אני מקווה שהסתתרתם מתחת למשקוף, כי ה"בום" היה גדול: שני מבצרי סטטוס-קוו - נפלו.

ומה שמשותף לשתי הדרמות הוא שהן חלולות. בדיוק כמו שהפריימריז המלאכותיים ביש עתיד לא יהפכו אותה לעולם למפלגת־עם דמוקרטית, כך שום החלטה משפטית לא תחולל את המפנה התרבותי ותביא רבבות צעירים חרדים נלהבים לבקו"ם, מלווים בהוריהם ואחיהם הנרגשים מן המעמד הכל כך ישראלי. חבל על השמחה שלכם: הכל קליפה של בוטן, ומה שטרגי בכל העניין הוא, שכל בעלי העניין מודעים לכך, ומשתפים פעולה עם הקרקס.

"וואו, זה היה צמוד!"

בעצם, אולי לא הכל הצגה. אני בטוח שאי־שם קיימים כמה פעילי שטח ביש עתיד, שמאמינים שהבחירות שנערכו אמש לראשות המפלגה מביאות לידי ביטוי דנ"א דמוקרטי ומשקפות תרבות פנים־מפלגתית תחרותית והישגית על אמת.

אבל העובדה שיש קלפי, ופתקי הצבעה (או מסכי מגע), וגופים שקוראים להם "ועידה" ו"מטה", והעובדה שיש אנשים חמודים כמו רם בן ברק שמוכנים לעשות ג'סטה ולגלם את תפקיד המתמודד ולדקלם מדי פעם שורות שמתחפשות ל"קמפיין" - לא אומרת שיש לנו עסק עם דמוקרטיה. זה אולי לא מופע פוטיניסטי של בחירות־דמה עם ניצחון ב־90% מהקולות. אבל זו כן הנדסה ברורה של תנאי ניצחון, גם אם הפער הסופי מצומצם מהצפוי.

אם הייתי ציני - לפחות כמו לפיד ובן ברק - הייתי חושד שניצחון בפער של 5 אחוזים, עשרות קולות בלבד, הוא תמונת ראי של ניצחון ב־98% מקולות הבוחרים. שניהם משרתים צורך תדמיתי - ואולי אף פסיכולוגי - של המנהיג. שליט סמכותני כמו במצרים וברוסיה צריך לספר לנתיניו ולעצמו שהוא מלך בלתי מעורער. ביש עתיד צריך לתחזק דימוי של מאבק דמוקרטי "אמיתי". חמישה אחוזים זה בדיוק הפער שיכול להקנות אמינות לכל האירוע, ולאפשר ליאיר לפיד - ולרם בן ברק - לספר לעצמם שהם לקחו חלק בהתמודדות אותנטית, ושמעכשיו יש עתיד היא מפלגת המונים דמוקרטית.

כי זה הרי, מההתחלה ועד הסוף, משחק בכאילו. זו כאילו מפלגה דמוקרטית, אלה כאילו פריימריז, זו כאילו התמודדות צמודה, וזה כאילו ניצחון בפער לא גדול שמלמד שלא הכל היה מכור או מבוים או מהונדס או חלול. ויאיר לפיד יכול עכשיו להתרווח ולנשום לרווחה ולהגיד "וואו, זה היה צמוד". אל תנפצו לו את האשליה, אבל הסיבה לתוצאה הצמודה היא שהוא הלך עם ההצגה קצת רחוק מדי.

ואם מישהו (שהוא לא רם בן ברק) מתעקש להאמין למופע הדמוקרטי של יש עתיד, אז הוא בוודאי לא יתקשה להאמין גם שממחר בבוקר יתממש החזון שלו ייחלנו זה דורות: גיוס חרדים לצה"ל. עובדה: היועמ"שית הורתה, בג"ץ עומד להורות, הצווים ישוגרו, התקציבים ייעצרו - וספסלי הישיבות יתרוקנו. ברור שלא: אבל זה לא משנה.

וגם כאן, לא הכל הצגה: ברור שגם בין הקוראים לגיוס חרדים - וכאן הכוונה היא בעיקר לפעילים ולמפגינים שוחרי־טוב, שדוגלים באמת ובתמים בשוויון בנטל והיו רוצים בהשתלבות חברתית, כלכלית ותרבותית של החרדים - יש מי שמאמינים שהמפנה ההיסטורי המיוחל דופק בדלת.

אבל מספיק מבט מהיר על הכוחות החברתיים והפוליטיים שדוחפים בחודשים האחרונים ל"שוויון בנטל": פוליטיקאים לשעבר, עסקנים בהווה, ואי־אלו גופי מחאה שהמשותף לכולם הוא יעד אחד: הפלת ממשלת הליכוד. כמה מהם קופצים על כל תפר שאולי אפשר לפרום בשמיכת הטלאים של החברה הישראלית. לפני 7 באוקטובר הם החתימו מילואימניקים על אי־התנדבות, בתקופת החגים הם הגיעו לפוצץ תפילות, מלאי זעם על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי - ועכשיו הם חמים על גיוס חרדים. האופורטוניזם הפוליטי שלהם הוא כל כך שקוף, כל כך ציני, כל כך זול, שהם צריכים לספר לעצמם שהם נאבקים למען מטרה נעלה.

לפחות לגבי חלקם, ולא חשוב שמות, התוצאה הרצויה בטווח המיידי היא לא גיוס המוני של חרדים - ובטח שלא ריפוי המרקם החברתי. מה שהם רואים מול העיניים הוא משבר פוליטי שיזרז את הפלת הממשלה והם גם מתקשים להסתיר את הסיפוק. ברור להם שמהלך של כפיית גיוס, ועוד בהתערבות כוחנית של היועמ"שית ושל בג"ץ, לא יחולל תמורה תרבותית אמיתית. ואלה האנשים שהטיפו לנו לפני דקה להגיע להסכמות רחבות על הרפורמה, ולא לנצל את היתרון הפוליטי כדי לחולל שינוי מבני עמוק בהסדרים החברתיים והשלטוניים בישראל. 

כאוס בהזמנה

ואם הייתי ציני - לפחות כמו כמה מראשי המחאה בנוסח אהוד ברק ומשה רדמן - הייתי אומר שהכאוס וההתפרקות החברתית הם אולי תרחיש רצוי, שהרי לשיטתם, לפני שיהיה טוב - מוכרח להיות יותר רע. ברור שגיוס המוני של חרדים לא יהיה פה, אבל כן ייגזר עלינו קונפליקט נפיץ, כולל מעצרים המוניים, התנגשויות עם המשטרה ותמונות איומות של כאוס ברחובות. ואם אי אפשר לגרור את המוני המפגינים לכיכרות כמו לפני 7 באוקטובר, מוכרחים למצוא גפרור אחר שידליק את הניצוץ. ותחושת העוול המוצדקת בגלל הפטור המגזרי מגיוס לצה"ל - היא חומר בעירה מעולה שכבר הוכיח את עצמו. ומעל הכל: היא יכולה לסכסך סופית בין הליכוד למפלגות החרדיות ולפרק את גוש הימין.

מה נגיד. כשירדו המסכות, נבין עד כמה הכל חלול. שבוע עצוב, ואולי גם הרסני, עבור שני ערכים כל כך חשובים לדמוקרטיה הישראלית: מפלגות שלטון דמוקרטיות וחתירה לשוויון.