וככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים

בשנה שבה נחתמו הסכמי אוסלו יצא השיר "מדינה חמה". היוצר מירון מינסטר לא הפך לסלב, אבל הפזמון "וככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים" זכור עד היום למי שכבר היה בגיל בית הספר כשמדינת ישראל המשיכה לפעול במציאות כאוטית, תוך שהיא מדחיקה וצוהלת.

יד אחת נוהגת באוטובוס מתפוצץ, יד אחרת חותמת על הסכמי שלום, הפה שלה ממלמל שיהיה בסדר, ותודעה שאף פעם לא די לה מתעקשת להדחיק.

במצעדי הפזמונים של יום העצמאות באותה שנה השיר הזה כיכב:

האזור מוכה, האזור באש/

לא תמצא פינה בלי קריין לוחש/

מדינה חמה מדינה קטנה/

מה צורחים כולם ארבעים שנה...

ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט/

אנחנו הורגים"

אם 30 שנה אחרי זה אנחנו מרגישים אותו הדבר - משהו כאן לא בסדר. זו לא גזירת גורל, במחילה, זה טמטום במקרה הטוב או הדחקה במקרה הרע. אפשר גם לומר כמובן שזה טמטום במקרה הרע - כי אז אין תקומה מהמצב הזה, והדחקה במקרה הטוב - כי אפשר לצאת ממנו, אבל על הדחקה כל כך עמוקה אני כבר לא יודעת אם יש כפרה.

עידן עמדי צדק

בשנים קודמות בזמן הזה היינו - האומה הישראלית - מתווכחים אם לגיטימי שהפרופסור האגואיסט מחרים את פרס מפעל החיים שהוועדה החנפנית החליטה לתת לו, ואם הזמר שחושב שהירח זורח לו ממשקפי השמש לא מגזים כשהוא מסרב להשיא משואה.

בדרך כלל המסקנה הובילה למקום אחד, לא משנה מאיזה מתרס פוליטי הסתכלנו: הנ"ל כפוי טובה. נותנים לך פרס? תיקח. קונסים אותך? רד לברלין.

אבל השנה זה אחרת.

כשעידן עמדי שותת הנפש שם את המפתחות ואת הלב שלו על השולחן, הוא מקריא את הכתובת שעל הקיר בחאן יונס. גיבור־העל שלנו לא רוצה להשיא משואה, והוא צודק. פעם רק לחילי טרופר הפיצוצים של הזיקוקים הזכירו טראומה, כיום צריך לחפש את אלה שמסוגלים לשרוד את הרעש הזה. גברי בנאי (ג'ינג'י) מסביר ב"גבעת חלפון" לפולי בשבתו כסרג'יו קונסטנצה את מתווה המלחמה הבאה: "מצפון הים המכונה תיכון, ממזרח ישראל המכונה מדינה...", הוא מצביע על המפה באחת הסצנות המצחיקות של הקולנוע הישראלי. אם הסרט הזה יוקרן גם ב־ה' באייר הקרוב, זה כבר לא יהיה מצחיק.

כשהבנים והבנות שלנו יוצאים לחזית ונלקחים בשבי, וחצי שנה אחרי, כמו למחרת 7 באוקטובר, אנחנו מודדים את צעדינו בדרך לחלצם כי לא בטוח מה יגידו עלינו באמריקה וכי לא בטוח מה אנחנו רוצים באמת, לא בטוח שאנחנו ראויים להיקרא מדינה.

מייסדי השושלות שלנו עשו הכל כדי שנהיה כאן, וגם אלוקים הצטרף. אבל אנחנו לא מצליחים להחזיק את הדבר העדין הזה, ויום ההולדת ה־76 של מדינת ישראל מסתמן כאירוע שמחייב חשבון נפש ולא כזמן לחגוג.

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", אמר קהלת בספרו רב המכר שעניינו חשבון נפש, "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד". אנחנו נמצאים בעת הזאת. פרס ישראל הוא טקס ערכי ונוגה, כבר אמרו לפניי שראוי להותירו על כנו כדי לעודד את אלה שממשיכים להתפתח. אבל שאר החגיגות? טוב תעשה ההנהגה אם תודיע כבר עכשיו על שנת שמיטה מהחגיגה, והסבה לתפילה ולחשבון נפש עמוק. אם הוא יהיה עמוק, מערכות המדינה ילמדו מהמנהיגים. וגם התקשורת תצטרף וגם מערכת המשפט, והחי ייתן אל ליבו. אם שמטנו את העצמאות, אפשר לשמוט גם את היום הזה.

אבל רק כדי שבשנה הבאה נחזיר אותה, ונחזיר גם אותו. ובעיקר כדי שנחזיר אותם. את החטופים. עוד השנה.

חשבון בקטע טוב

ישראל בת ה־76 צריכה להתפשט מהטאבואים הגדולים ביותר שלה ולהסתכל על המהלכים הגדולים של כל הזמנים.

במבט־על היא תשאל את עצמה: האוטונומיה הפלשתינית שבגין התחיל ב־79' ורבין המשיך ב־93' - הצלחתי או נכשלתי?

מכסת הפטורים משירות צבאי שבן־גוריון התחיל, בגין העצים, השמאל שימר, וביבי פחד להפוך - אולי במקום לצבוע את השיער אהפוך למדינה בלי הטבות מס?

השלום שעשיתי עם האויבים - זה באמת היה רעיון טוב? שלום עם חברים רחוקים פחות הזיק לי.

ומה לגבי פינוי יישובים?

השלום עם מצרים הוא אחד הטאבואים המוגנים שלה. אבל אולי כדי להמשיך להתקיים היא יכולה בעזרת טיפול הדרגתי (הביטוח הלאומי יסייע), שיתחיל בשביעי של פסח ויסתיים בשמחת תורה, להצליח להבין איך השלום עם סאדאת לא עזר לחטופים שמקום הימצאם לא נודע, ומה הקשר בין הוויתור על חצי האי סיני לבין הבחירה של מצרים להושיט כתף קרה גם לנו וגם לפליטים הפלשתינים.

ישראל בת ה־75 לא תקבל אורחים בעצמאות המתקרב, כדאי לה לגלות אחריות ולהודיע על כך מראש. היא תגיף תריסים, תביט בתמונות שבאלבום ובגזרה שלה ב־48', 67', 82', 2005 וגם בגזרה החדשה - גבולות 2023 שלא מדברים עליהם עדיין, אף שכולם יודעים שבצפון ובדרום אין אף אחד. ישראל תנסה להבין איך הרעבה עצמית קשורה למצוקת דיור, לאובדן הרתעה ולעצמאות מוגבלת. עד שתפקח את עיניה.