גם להיכנע לביידן, וגם לריב איתו: פיאסקו קבינט המלחמה

צריך כישרון יוצא דופן כדי להוביל את מדינת ישראל למצב שאליו נקלעה, חצי שנה אחרי שתקפו אותנו באכזריות שכזו. דווקא אחרי שרצחו, אנסו וחטפו, הגענו להישג דגול במיוחד - גם לא ריסקנו את האויב, וגם הפכנו למצורעים בעולם. גם הנחנו לקשור לנו את הידיים, וגם נוצר ריב מר עם וושינגטון. גם עקרנו חבל ארץ שלם, וגם הפכנו לשק חבטות בינלאומי. על השיא הנדיר הזה חתום מי שמוביל ומנווט את ישראל מאז התקפת חמאס - קבינט המלחמה. 

מייד אחרי מכת אוקטובר הופקעו סמכויות הממשלה והקבינט לטובת גוף אמורפי שהפך לממשלה בפועל. שרי הימין המלא נותרו בחוץ, כאשר רק קבינט "המלחמה" יודע מה באמת קורה. הוא שמאשר את התוכניות ובולם את הגייסות, הוא שהחליט על פינוי תושבים בצפון ובדרום, הוא שמוביל את מערכת היחסים עם ארה"ב והעולם, הוא שמנהל את דרמת החטופים.

חמישה מופלאים מובילים את הקבינט ואותנו: אשף הדיפלומטיה ומרתיע חמאס נתניהו, שני רמטכ"לים ואלוף פיקוד בדימוס - גנץ, איזנקוט וגלנט - וכמובן אריה דרעי. נא לא לזלזל בהשפעה של איש מהם על התוצר הסופי. הם הצליחו לסרס זה את זה ואותנו באופן מופלא. יחד שיחקו בכל הקלפים הפוך ועקום, יחד הצליחו שלא לנצח אבל להפוך אותנו לכמעט מצורעים. וכמובן, יחד - לא לשחרר את כל החטופים. הם שאחראים לניווט ולהנהגה הבלעדיים, הם האשמים.

שום דבר לא אמור היה להפתיע אותם. מי כמוהם יודע שמלחמה עושים בבליץ - שוברים את גב האויב במכה, לא גוררים רגליים. ולכן חייבים היינו לתקוף בעזה וברפיח במקביל ולסיים את עיקר העבודה בתוך חודשיים-שלושה. בלי להירתע מהאמריקנים, בלי להכניס את בלינקן לקבינט המלחמה. להשתלט על קו הגבול המצרי, למנוע אספקה וסיוע מהאויב ולהכריע בבזק. המהירות מתחייבת גם מההבנה שאין לנו זמן בלתי סופי, שהעולם צבוע, עוין ויאבד סבלנות; שלנשיא האמריקני הכושל ניצבת מערכת בחירות על הראש והוא בהכרח יפקיר אותנו.

אותו דבר תקף לגבי צמרת המערכת הביטחונית, שמהווה חלק ממעגל ההשפעה וההכרעה - ראשי שב"כ, מוסד ואמ"ן, ומתאם הפעולות בשטחים. מי שאמורים היו להכיר את המנטליות של האויב, חייבים היו להניח שחמאס ימשיך להילחם כל עוד לא נחנוק אותו סופית. להבין שהאויב לא מתעניין ברוצחים משוחררים אלא נחוש לעצור את המלחמה כדי לשרוד. ולכן ויתורים והפגנות חולשה, כניעה ללחץ פנימי או חיצוני, לא יביאו את התוצאה, כי כך לא מדברים בערבית.

פינג־פונג עם השטן

ואולי הכי חמור - קיפול הדגלים והפקרת הצפון. הבגידה בתושבים וברעיון הציוני: במקום ליצור רצועת ביטחון בתוך שטח לבנון - חיסול ההתיישבות בגליל העליון, עם פינג־פונג ג'נטלמני שטני מול חיזבאללה.

הכישלון הזה נובע במידה רבה מבנימין נתניהו, אבל נא לא להקל בכובד האחריות והאשמה של גנץ, איזנקוט וגלנט, וכן - של דרעי "האחראי והמתון". יחד הם איבדו את הדרך והובילו אותנו לביצה טובענית, שממנה חייבים להיחלץ, תוך שינוי דרמטי במדיניות. לא בכדי דרש גדעון סער להצטרף לקבינט הזה כתנאי להישארות בממשלה, לא בכדי עזב. כי "קבינט המלחמה" ניתב אותנו לדרך ללא מוצא ולכן חייב להתפזר, מייד.

לרגע קט ניתן היה לחשוב שסוף־סוף, במאוחר מאוד, הבינו ב"קבינט המלחמה" שאין ברירה אלא להתעמת מול הממשל העוין של ג'ו ביידן, ולכן בוטלה נסיעת צחי הנגבי ורון דרמר לוושינגטון, בעקבות הבגידה במועצת הביטחון. אבל למרות ההכחשות של נתניהו, אתמול התברר שאקט הקוממיות היה קצר ואומלל במיוחד.

דרמר והנגבי נוסעים לקבל את התכתיב האמריקני בעניין רפיח, כי הקבינט חסר כל יכולת עמידה. לא מסוגל להתייצב בנעלי ראשי ממשלה קודמים שלנו, שעמדו מול הממשל האמריקני כשהיה צריך והבטיחו לנו את החיים.

מבן־גוריון ועד שמיר

בהיותו בן 80 סיפר דוד בן־גוריון מה היה מצבו של היישוב בארץ ערב הכרזת העצמאות במאי 1948, כאשר הוא דחה את האיומים של מזכיר המדינה מרשל. ב"ליל 15 במאי כבר הסתכמו אבדותינו בלמעלה מ־750 הרוגים מטובי לוחמינו... מרבית יחידותינו היו תשושות בעקבות שישה שבועות של קרבות מרים, לא היה בידינו אפילו טנק אחד, מטוס בודד או אפילו תותח שדה... היו אלה רגעי חרדה שכמותם לא ידעתי בכל מהלך חיי... ב־12 בלילה הודיעו לנו שצבאות ערב חצו את הגבול... היינו נטולי נשק... והם עלו עלינו מכל עבר..."

למרות זאת הביא בן־גוריון להחלטה במועצת העם, שדחתה את האיומים הבוטים של ממשל טרומן, שדרש דחייה בהכרזת המדינה, שביתת נשק וכדומה. משה שרת ואחרים נבהלו, בן־גוריון עמד - אנחנו ניצחנו.

בספטמבר 1982 הכריז הנשיא רונלד רייגן על "תוכנית רייגן", שבמסגרתה היינו אמורים לתת את כל שטחי יש"ע תמורת "שלום מלא". הוא לחץ, במקביל, לנסיגה מיידית מלבנון, שאליה נכנסנו ביוני אותה שנה, בעקבות ההתקפות של אש"ף על הצפון. "אני דוחה את התוכנית הזו על הסף", הכריז בגין והודיע על הקמת יישובים ביו"ש, כדי להמחיש את נחישות העמדה הישראלית. הממשל האמריקני הטיל סנקציות ועצר בתגובה אספקת מטוסים לשלושה חודשים, אחר כך התקפל. ישראל ניצחה. בדיוק כפי שקרה בנוגע להפצצת הכור בעיראק וסיפוח רמת הגולן בידי בגין, בניגוד לעמדת וושינגטון.

התלות של ישראל בארה"ב אז, בכסף ובנשק, היתה דרמטית. הסיוע האמריקני בגובה 3 מיליארד דולר בשנה היה קריטי. המשק היה חלש, ואינפלציה הרסנית השתוללה. לא היה לנו גז משלנו, שלא לדבר על תעשיות שמתקרבות למה שיש לנו כיום. ישראל עמדה בלחץ ורק התחזקה.

לימים, גם יצחק שמיר לא נבהל מול הלחץ הבוטה של ג'ורג' בוש האב וג'יימס בייקר, מזכיר המדינה. בייקר הכין תוכנית שכללה נסיגה מרמת הגולן ומיש"ע, תוך הקמת מדינה פלשתינית. הנשיא בוש דרש להפסיק להקים יישובים יהודיים ביו"ש, שמיר סירב. בתגובה הטילה ארה"ב סנקציה חמורה - סירבה להעמיד ערבויות לקליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. ישראל שרדה, התגברה והתעצמה.

לימים נטען שהעימות של בוש עם ישראל תרם משמעותית להפסד שלו בבחירות ב־1992 לביל קלינטון. אין ספק שגם ג'ו ביידן לוקח סיכון משמעותי בעימות פרונטלי מול ישראל, וספק רב אם הוא אכן יסתכן בכך אם ישראל תתייצב בנחישות מולו. כי כדי לשרוד כיום אין מנוס מלהתייצב מול הדורסנות המסוכנת של ממשל ביידן: לכבוש את רפיח ולהחזיק בגבול עם מצרים, לרסק סופית את חמאס, לבנות רצועת ביטחון בתוך שטח לבנון ולהסיר את הכפפות ביו"ש. רק שלצורך כך, כנראה, נזדקק להחלפת הצמרת הישראלית הנוכחית.