"קינאתי במתים שלא צריכים לסבול כמונו": מינה בויאר נזכרת בגיהנום של אושוויץ

משפט אחד שאומרת מינה בויאר במהלך השיחה איתה ממחיש יותר מכל את שחוותה במהלך מלחמת העולם השנייה: "איך מתארים את הגיהינום? כל הזמן חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, ובכל פעם היה עוד יותר גרוע".

היא נולדה בלודז' שבפולין לרב יוחנן ליפשיץ ולרעייתו הדסה, והיתה הקטנה בין שלוש אחיות בבית. ערב מלחמת העולם השנייה היתה הקהילה היהודית בלודז' השנייה בגודלה בפולין, ומנתה יותר מרבע מיליון יהודים. "גרנו עם סבא וסבתא בדירה אחת", היא מספרת. "אמא שלי היתה אישה עדינה וטובת לב. היא היתה מאוד קשורה להוריה, ולכן נשארנו לגור איתם. היא וסבתא שלי ניהלו את הבית. עד שהגרמנים נכנסו לפולין היתה לי ילדות רגילה, אם כי אסור היה לנו ללכת לבד. פחדו שיתנכלו לנו. תמיד ידענו שאנחנו צריכות להיזהר והרגשנו את העוינות".

עיניה אורות כשהיא נזכרת באביה של אמה, הרב משה מנחם סגל, אחד מששת רבני לודז' ונכדו של הגאון רבי אליהו חיים מייזל - ממנהיגי יהדות פולין ורב העיר במשך כמעט 40 שנה. "היה בינינו קשר מיוחד, סבא אהב אותי מאוד וזה היה הדדי. הוא היה אהוב נפשי, בן אדם עדין ונאור, אנשים כל הזמן התייעצו איתו. היה כלפיו כבוד גדול מאוד ובאופן קבוע עמדו כרכרות מחוץ לבית שלנו כדי לקחת אותו לכל מקום".

בספטמבר 1939, כשמינה היתה כמעט בת 12, הכל השתנה. "הגרמנים נכנסו לבית שלנו. אני זוכרת את הפחד הנוראי. סבא היה באמצע תפילה, הם לא נתנו לו להוריד את התפילין והטלית והוציאו אותו החוצה. אנחנו נשארנו בבית והתפללנו שיחזור. הם החלו בנסיעה וציוו עליו לעמוד מאחור. הוא נפל שוב ושוב והכריחו אותו לחזור ולעמוד. הם התעמרו בו, נסעו איתו ברחבי העיר, השפילו אותו, כדי שכולם יידעו את מי תפסו".

מינה מספרת כי הגרמנים נכנסו עם הסב לבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש, הוציאו את ספרי התורה וציוו עליו לקרוע אותם. "הוא אמר להם שאין לו כוח בידיים, והם ענו לו 'אתה תחזיק את הידיים שלנו ואנחנו נקרע אותם וזה יהיה כאילו אתה קרעת אותם'. אחרי שקרעו את הספרים השליכו אותם על הרצפה ואמרו לו לדרוך ולירוק עליהם. הוא אמר להם שאין לו כוח ברגליים ואין לו רוק. הם הכריחו את שמש בית הכנסת לירוק על הפנים של סבא, כדי שייזל על ספרי התורה.

"כשסבא שלי חזר לא זיהיתי אותו. הוא היה שבור ברוחו ובנפשו. הוא הסתגר בחדר שלו וישב שבעה. בהתחלה לא דיבר, אבל לאט־לאט סיפר לנו מה קרה. הוא לא התאושש מזה. חיינו בפחד מתמיד וכל הזמן שאלנו את עצמנו מה יבוא אחרי זה".

סבתה של מינה, אשר חששה כי הגרמנים ישובו להתנכל לבעלה, הצליחה להוציא אותו מהעיר בתחבולות ולהביא אותו לדירת מסתור אצל קרובת משפחה בעיר אחרת. הרב סגל נרצח במלחמה, אך לא ידוע כיצד ומתי.

ימים שלמים ללא אוכל

ב־1940 פקדו הגרמנים על יהודי העיר לעבור לגטו שהקימו בשכונת באלוטי - השכונה הנחשלת בעיר, שבה לא היו מים זורמים, שירותים וביוב. המשפחה קיבלה חדר וכעבור כמה שבועות הצטרפו בנות הדודות רבקה וציפורה, אשר התייתמו מהוריהן. "דרשו מאיתנו למסור את מכשירי הרדיו, כדי שנהיה מבודדים מהעולם החיצון. קיבלנו את זה, כי ידענו שאם נסרב - יכולה לבוא גזירה קשה עוד יותר".

הגטו בלודז' אכן היה מנותק לחלוטין מהעולם החיצון. כשמינה מתחילה לספר על השנים הקשות בגטו, היא שואלת אותי בשקט: "את יודעת מה זה רעב? רעב זה כשאת רוצה לאכול ואין לך. כשצמנו ביום כיפור ידענו שיכול להיות שגם במוצאי יום כיפור לא נאכל. ועדיין המשכנו לצום. היינו תלויים בגרמנים לחלוטין. היו ימים שלא חילקו לנו אוכל בכלל".

בראש היודנראט בגטו עמד מרדכי רומקובסקי, דמות שנויה במחלוקת עד היום. הוא האמין כי אם הגטו יהיה יצרני, הגרמנים לא יסגרו אותו, והקים בתי חרושת. גטו לודז' פעל במשך חמש שנים, בתנאים מחפירים של קור, מחלות ורעב שגרמו לתמותה רבה. מינה ואחיותיה, אסתר וחנה, עבדו במשך שעות ארוכות בכל יום בבית חרושת למלאכות יד, סרגו סוודרים, תפרו תגים למדים הנאציים ורקמו מפות.

כשהצפיפות בגטו גברה, דרשו הגרמנים מרומקובסקי לשלוח אנשים למחנה ההשמדה חלמנו. בחודשים הראשונים של 1942 שולחו לשם רבבות יהודים, מבוגרים וילדים. מינה מספרת כי פעם אחת, כאשר נקראו להתאסף בכיכר המרכזית, הם החביאו בחדר את ציפורה, שהיתה בת 8, וכך ניצלו חייה.

בספטמבר 42' אירע שבר גדול בגטו, באירוע המכונה "השפרה". הגרמנים דרשו מרומקובסקי לספק משלוח של 20 אלף ילדים. בנאומו המפורסם פנה לאנשי הגטו ואמר "תנו לי את ילדיכם", אך הם, שכבר הבינו כי מי שנשלח לא חוזר, סירבו בתוקף.

"זה היה רגע מכונן, משבר מאוד גדול באמון. אנשים אמרו לו שלא ייתנו לו את הילדים שלהם", מספרת מינה. הגרמנים נכנסו לגטו ובמשך כמה ימים עברו מבית לבית ולקחו בכוח ילדים מתחת לגיל 10. בין האנשים שרומקובסקי הקריב כדי לרצות את הגרמנים היה גם אביה של מינה. בראש השנה של 1942 דפקו הגרמנים בדלת ולקחו אותו למחנה ההשמדה חלמנו.

"מי שנפל - קיבל כדור בראש"

ב־1943 נפטרה אמה מרעב, והיא בקושי בת 40. שלוש האחיות ושתי בנות הדודות נשארו לגור לבד. אסתר, רק בת 16, שימשה המבוגרת האחראית. "לא ידענו מה קרה לשאר בני המשפחה", מספרת מינה. בתקופה זו מתו מדי יום בגטו אלפי אנשים אשר נקברו בקברי אחים משום שבבית הקברות כבר לא היה מקום. באוגוסט 44' החל חיסול הגטו. "הורו לנו להתייצב בתחנת הרכבת עם החפצים שלנו. כל אחת קיבלה כיכר לחם, אחרי חודשיים שלא ראינו לחם. שמרנו על הכיכר מכל משמר, כי פחדנו שלא יהיה לנו אוכל אחר כך, למרות שאחר כך לקחו לנו אותו".

שלושה ימים נסעו ברכבת לאושוויץ, בקרונות משא בלי חלונות ובלי אוויר. כשהגיעו העמידו אותן לסלקציה. "מנגלה עמד ועשה עם היד שלו ימינה ושמאלה. ציפורה נשלחה לצד השני. היא היתה בת 10 כשהלכה לבד למותה". אחרי הסלקציה הכניסו את ארבעתן לאולם גדול, ומינה, בתו ונכדתו של רב שחונכה וגודלה על צניעות מופלגת, מתקשה לתאר אותם רגעים: "הגענו לגיהינום. קשה להסביר מה זה גיהינום. עשו אותנו לא אנושיים. התנהגו אלינו כאילו אנחנו נמלים. אחרי שהתפשטנו גילחו אותנו בכל הגוף. לא זיהיתי את האחיות שלי בלי השיער. לקחו לנו את הבגדים וכל אחד קיבל פריט לבוש אחד כדי לכסות חלק מהגוף".

הן ישנו על קרשים, נאסר עליהן ללכת לשירותים או לשתות, ומי שהפרה את ההוראות ספגה מכות רצח מהקאפו. למחרת ציוו על כולן להתפשט והעמידו אותם בשורה. "באו קצינים, בחנו אותנו כמו סוסים ובחרו בארבעתנו לעבודה". הן חפרו קברים בידיים חשופות ובערב חזרו למחנה, שם חילקו מרק לכולן. "הביאו דוד גדול, בלי צלחת, בלי כף, כי אנחנו לא אנשים. שכל אחד ייקח זרזיף של מרק. ויתרתי. חשבתי - אני מוכנה למות, לא אתן להם לראות שאני לא בן אדם".

שבוע היו באושוויץ עד שנשלחו ארבעתן לעבודות כפייה במחנה ליד כריסטיאנשטדט. "הבנתי שיצאנו מהגיהינום. העבידו אותנו שם בעבודת פרך. קשה לתאר. בכל יום הלכנו קילומטרים ברגל לעבודה ובחזרה. היינו צריכים לחפור בורות עם הידיים באדמה כדי להניח צינורות ביוב. קיבלנו קצת מרק כשחזרנו בערב. אני לא יודעת איך שרדנו את זה, אבל עובדה".

חצי שנה היו במחנה העבודה, חפרו בקור הנורא של חורף 45' ושרדו. כשהגרמנים הבינו שהם מפסידים במלחמה, הצעידו את היהודים בצעדת המוות. "צעדנו בכל יום 40-30 ק"מ. בלילות ישנו באסמים וברפתות. מי שנפל קיבל כדור בראש והגופה שלו הושארה בצד הדרך. יום אחד הם החליטו לנוח. עמדתי עם חברה בשמש. פתאום אני רואה ממרחק גרמני רץ עם כידון לעברנו. הוא דקר את החברה שלי והיא נפלה לקרקע. עמדתי מאובנת. אסתר צעקה לי לברוח ולא הצלחתי לזוז". החברה נפצעה, אך לא מתה. "למחרת הוא בא ושאל איפה הבחורה שהוא דקר כדי שיירה בה כדור חסד".

שישה שבועות צעדו, ובכל הזמן הזה מינה שאלה את עצמה מתי יגיע תורה למות. "קינאתי במתים שלא צריכים לעבור את זה יותר". לאחר שישה שבועות של צעדה הם הועלו לרכבות והוסעו במשך שלושה ימים למחנה ברגן בלזן. "כשהגענו, אמרו לנו: כאן אתם מתים".

היהודים הוכנסו לצריף צפוף ללא מקום לשכב, רק לעמוד. אז הם שכבו זה על זה בערימות, על הרצפה החשופה. "ישנו עם המתים. בבוקר הוצאנו את אלו שמתו בלילה. לא עשינו כלום, פשוט חיכינו שנמות".

הפרידה הכואבת מהאחות

בברגן בלזן כבר היו ארבעתן חולות מאוד. חנה הועברה לצריף שבו שכבו הגוססים. "בכל בוקר באתי אליה לנקות אותה קצת. החלפתי לה בגדים שלקחתי מאנשים שמתו. ראיתי שהיא גוססת. היא היתה כל כך חלשה. שאלתי אותה מה אני יכולה לעשות בשבילה, והיא אמרה לי 'כלום, אני כבר לא אחיה'. למחרת באתי אליה וראיתי שהיא איננה. חזרתי לצריף, נשכבתי על יד אסתר ולא אמרתי מילה".

כשאסתר ביקשה ממינה ללכת אל חנה, היא סירבה. "רציתי שאסתר תיפרד ממנה. היא כבר לא הצליחה לעמוד. היא זחלה על ארבע לצריף של חנה. כשהיא חזרה, היא נשכבה לידי ולא הוציאה הגה. גם אני לא. מה אפשר להגיד? היא איננה".

מינה ואסתר איבדו את הוריהן, את סבן וסבתן, את קרובי משפחתן, אבל המוות של חנה נשאר כפצע פתוח עד היום. אסתר נפטרה לפני שש שנים. השתיים מעולם לא דיברו על אחותן.

כמה שעות לאחר מותה של חנה החלו מטוסים לחוג מעל המחנה ומזון הושלך לעבר הניצולים. רבים מתו בשעה שאכלו את האוכל שזרקו לעברם החיילים הבריטים.

המחנה שוחרר, ומינה ואסתר אושפזו בבית חולים שדה שהוקם בשטח. רבקה אושפזה בבית חולים שדה אחר. מצבן היה קשה. מינה שקלה 35 ק"ג, אסתר 27 ק"ג. בבית החולים איבדה מינה את ההכרה למשך כשבועיים כאשר חלתה בטיפוס. כשהתאוששה הציעו לה לנסוע לשבדיה להשתקם, אך היא סירבה לנסוע ללא אחותה, שהיתה במצב גרוע משלה. באותה תקופה האמינו שתי האחיות כי רבקה נפטרה גם היא. רק שנים לאחר מכן גילו כי בת דודתן שרדה.

הרופאים, אשר חששו כי אסתר לא תעמוד במסע לשבדיה, סירבו לאפשר לה לעזוב, אך לבסוף התרצו, והיא נלקחה באלונקה משום שלא יכלה לעמוד על רגליה. בגטבורג הוכנסו האחיות לבידוד, אך למחרת הופרדו כאשר התגלה כי אסתר נושאת בגופה חיידקי טיפוס, והיא הועברה לבית חולים אחר. כשמינה שוחררה כעבור חודש מבית החולים והועברה לבית הבראה, מייד הלכה לבקר את אחותה, שהיתה עדיין בבידוד. "קראתי לה והיא התקרבה לחלון. לא זיהיתי אותה. הלחיים שלה היו נפוחות ושאלתי אותה, 'כואבות לך השיניים?'. היא צחקה ואמרה לי שפשוט עלתה במשקל".

אסתר נשארה בבית החולים בשבדיה במשך שנה. בזמן הזה מינה עבדה בבית חרושת. כשאסתר השתחררה, הצטרפה לאחותה והן עבדו ביחד. "השכר היה נמוך, אבל התייחסו אלינו כאל בני אדם. פתאום שמענו 'תודה' ו'בבקשה'", מספרת מינה.

השתיים הצטרפו לאוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" לאחר שמינה הודיעה לאחותה: "אני עם הגולה גמרתי". ההפלגה היתה ארוכה, ומייד כשהאונייה עגנה בחיפה הועלו נוסעיה לאונייה אחרת ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין, למשך שנה. "מה זה עוד שנה אחרי כל מה שעברנו?", מינה אומרת בחיוך.

במחנה הכירה את מנחם בויאר (גילוי נאות: מנחם הוא אח של סבתי - א.פ), שורד שואה אשר התנדב ללמד שיעורי תנ"ך. בין השניים נרקם קשר, ומנחם הציע לה להינשא לו כשיגיעו לארץ ישראל. מינה היתה בין האחרונים שפונו מהמחנה ועלו ארצה, כמה שבועות לאחר הקמת המדינה. לפני 14 שנה נפטר מנחם, מותיר אחריו את מינה, שלה היה נשוי 50 שנה, שתי בנות, 17 נכדים, 66 נינים ושני חימשים.

כששואלים את מינה איך שרדה את התלאות האיומות שעברו עליה, היא אומרת בפשטות, עם הרבה אמונה שמעולם לא התערערה, ועם שמחת החיים שמאפיינת אותה כל חייה ועדיין בוערת בה: "יש לנו הרבה כוח. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא עושה ומכוון את הדברים".