"יש לי נפילות, אבל כל עוד אני נאבק, אני בסדר": שולי רנד נלחם על האמונה

גם הסיגריה שהוא מוחץ בין אצבעותיו ושואף ממנה שאיפות קצובות, וגם ההישענות הנינוחה על כיסא חדר העבודה שלו, אינן מצליחות להסתיר את הרושם ששולי רנד דואג, אפילו חושש, ואינו מנסה להסתיר זאת. ולאו דווקא מאיראן, מחיזבאללה, מחמאס או מיתר ארגונים שונאי ישראל. כי בזמנים כאלה, הוא אומר, אפילו אדם מאמין כמוהו מתקשה לקבל תשובה.

"אלה ימים כאלה שאני קצת נלחם בהם בחלישות דעת מסוימת שיש לי", הוא אומר כשהוא יושב בבית שלו ושל זוגתו, אשת התקשורת צופית גרנט. חדר העבודה מקיף אותו - מצד אחד ספרים ומצד שני גיטרה מונחת על הספה. "אני מנסה לשמר קצת תקווה. זאת אומרת, זו אמנם מכה, אבל אני מקווה שמשהו טוב יצא מזה. קודם הייתי כמעט בסוג של אופוריה שמשהו טוב הולך לקרות. עכשיו המציאות קצת מפחיתה את זה, וזה מאוד כואב לי ומפחיד אותי. אני נלחם כל הזמן לא ליפול לדבר הזה".

מה חשבת שיקרה? רגיעה? עסקת חטופים?

"כמובן. כל הדברים האלה, אבל בעיקר במה שקורה בתוכנו. כי גם המצב שהיה לפני כן מאוד הפחיד אותי. ניגשתי לראיון הזה קצת בהיסוס. מה תגיד? מה יש להגיד שלא נאמר? האמת שלי נמצאת בדברים שהם בנאליים מאוד. מורכבות היא דבר שכמעט ולא נשמע, בטח לא בראיון עיתונאי. אתה יכול להסביר איזו נקודה ובסופו של דבר יוצאת מזה איזושהי כותרת, שהיא לא מה שהתכוונת אליו ושהיא לא מורכבת.

"אני משתדל שהתפיסה שלי את הסיטואציה הזו תהיה מורכבת. אולי לא באמת משתדל, אבל אני חושב שהכל, באמת הכל, קם ונופל על מה שקורה בינינו. ועכשיו שוב עולים קולות אחרים, בעוצמה גבוהה יותר. כי עכשיו, להבדיל מהתקופה הקודמת (סערת הרפורמה המשפטית, ע"פ) יש נהרות של דם ושל אובדן ושל חטופים, והדברים הכי נוראים בעולם. וזה מתסיס את השיח לרמות שלא מאפשרות לדבר, וגם לא מאפשרות כפרה וסליחה והכאה על חטא ולימוד מטעויות. השיח נורא מפחיד אותי".

למשך כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר היתה תחושה שאולי הדבר הזה איפס אותנו. מעין אופטימיות זהירה.

"כאדם דתי אני לא מאמין באלוהים מעניש. אני מאמין באלוהים מלמד. מהר מאוד הבנתי שאני חייב לצאת מעצמי, ובאמת גייסתי את עצמי לכל מה שאפשר. גם לדברים שאני רגיל לעשות, שזה הופעות, וגם לדברים שהם לא הפורטה שלי, שאני לא רגיל אליהם, כמו טלוויזיה, או לדבר עם חטופים. אני יודע להופיע, אמרתי, אבל זה לא הזמן. אבל רציתי לעזור, להתגייס, זה מה שיכולתי לעשות ועשיתי. והמפגש עם הרוח הגדולה שהיתה בהתחלה מאוד שימח אותי ונתן לי תקווה, בתוך כל האסון הזה. מתי נצא ממנו, אם בכלל, איש לא יודע. אבל זה נתן לי שמחה ותקווה מאוד גדולה. ראיתי גילויים של יופי של עם. זה קילף ממני הרבה ציניות וסרקסטיות, הסולידריות של האנשים. אבל היום זו כבר מילה כמעט גסה".

זה גם מערער את האמונה?

"בגלל שיש לי זקן, חושבים שיש לי את התשובות לעניינים של הקדוש ברוך הוא. נתקלתי גם באנשים שאמרו לי שהם איבדו לחלוטין את האמונה, או ששאלו אותי למה הקדוש ברוך התכוון או לא התכוון. ואני באמת לא מתיימר, לא לפני כן ובטח לא עכשיו, להבין את זה. אני כן, בתור אדם דתי, מנסה לפענח סמלים ולהבין מה קרה פה, מעבר לשאלה מי אשם. פחות מעניין אותי מי אשם במחדל. מבחינתי חוויתי את זה ביום הראשון, את כל השאלות הגדולות, 'לאיפה נעלם?' או 'איך קרה דבר כזה?' אני זוכר שאמרתי לצוף (צופית) ביום הראשון 'זה הסתר פנים'. מישהו עיוור פה, ואני מאמין שהדבר הזה מושגח. ואין לי תשובות לגבי הקדוש ברוך הוא, ואני גם נלחם על האמונה שלי".

אז הנה הכותרת שעליה דיברת. שולי רנד: "האמונה שלי התערערה".

"אם דבר כזה לא מעמיד את האמונה שלך במבחן, אז היא לא אמונה. אמונה זה לא דבר סטטי, זו עבודה. אתה יודע מה זה אומר 'אמונה'? זה לא רק אמונה במציאות של הקדוש ברוך הוא ובתורה, אלא אמונה שאין רע יורד מלמעלה. ואז אתה חוטף פה התפוצצות של רע שאין רע ממנה. ברור שזה מערער את האמונה, אבל הערעור הזה לא מערער את האמונה. זאת אומרת, אמונה היא משהו שאתה נלחם עליו מדי יום. אחרת זו לא אמונה. זה לא דבר שקנית אותו ונגמר. כל יום אני נלחם על הדבר הזה. יותר מזה - אני חושב שבאתי לעולם כדי להילחם על העניין הזה. אז להגיד לך שאין לי נפילות או חלישות דעת? יש לי נפילות, אבל כל עוד אני נאבק, אני בסדר".

על אשתו צופית: "מדובר באדם שהיכולת שלו לעזור לאנשים ולתת, שזה המהות של דת, היא בלתי נתפסת. אני לא יודע עשירית מהדברים שהיא עושה. היא מורה דתית מאוד גדולה בשבילי. ביכולת שלך לצאת מעצמך. בחמלה, אהבה, שמחה. היא המאסטר שלי, אני לומד ממנה"

ואיך בכל זאת מסבירים דבר כזה, מה שקרה וקורה לנו?

"אדם דתי צריך להיות עיוור כדי לנתק את זה ממה שקרה בינינו קודם. אני מדבר עכשיו על הצד הרוחני, לא ועדות חקירה. עכשיו אני אגיד משהו, אבל אתה צריך לתת לי לסיים, כי זה יישמע גרוע מאוד אם לא אסיים. בעיניי זה קשור בהחלט למצב שקרה בינינו, שהשיא שלו קרה ביום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל אביב. בכל יום כיפור הייתי בחרדה ממה שיקרה, כי ידעתי שיש מתיחות מאוד גדולה. ובמוצאי יום כיפור הדבר הראשון ששאלתי היה 'איך עבר?' אז אמרה לי הבת של אשתי, רומי: 'לא טוב'. וכשהבנתי מה קרה, זה הפחיד אותי פחד מוות. עכשיו, האחריות למה שקרה, אני מטיל אותה על כל הצדדים. יש לי בת שהיא לא כל כך דתייה. והיא אמרה לי: 'תשמע, אבא. אני התחלתי להתחזק קצת, התחלתי להתקרב אחרי הרבה שנים, והדבר הזה בא ושבר את הכל'.

"אז נדחקתי לתת לה תשובה. על פי האמונה, לא מהיום ולא מאתמול, וגם על פי ההיסטוריה שלנו, האויב הכי גדול שלנו זה אנחנו אחד לשני. אמרתי - הוא הציל אותנו מעצמנו. והנה עברו כמה חודשים, וזה חוזר, וזה מאוד כואב לי".

ובמנותק מהרמה הרוחנית - מבחינה פרקטית, מה אתה חושב שקרה כאן?

"אתה שואל אותי איפה היה הצבא? מה צריך לקרות עכשיו - בחירות, לא בחירות? שום דבר בכוח. אני באמת לא יודע מה צריך לקרות. אחד השרים אמר בכנסת: 'אם כולם לוקחים אחריות, אז זה לא הסיפור'. אני אומר - 'אם לא כולם לוקחים אחריות, זה לא הסיפור'. בתפיסה שלי, הדתית, אני גם אחראי על הדבר הזה, באיזושהי צורה. אני לא מתחבר לשיח שאומר 'יש פה שיקולים אישיים, פוליטיים'. השכל שלי לא מסוגל לקבל שיש רשעות כזו".

על תחילת המשבר: "בעיניי הכל קשור למצב שהיה בינינו, והשיא שלו קרה ביום כיפור האחרון בכיכר דיזנגוף. הייתי בחרדה ממה שיקרה. ובמוצאי יום כיפור הדבר הראשון ששאלתי היה 'איך עבר?'. אז אמרה לי הבת של אשתי, רומי: 'לא טוב'. וזה הפחיד אותי פחד מוות"

איפה זה שם אותך מבחינת חוק הגיוס?

"אני מכיר הרבה חרדים שנפשם יצאה ורצו לבוא, לתרום ולעזור. בסדר, הם לא יכולים עכשיו לקחת מאג ולרוץ, אבל במקום לקחת את הדבר הזה, לשבח אותם ולמצוא דרך להכיר ביופי של זה, להכיר בתנועה הזו ולפתוח אותה, עד שזה התחיל זה כבר נהפך לבום-בום-בום. בני הישיבות הם בני תורה מופלאים, אני מכיר אותם. אפשר למצוא דרך שיתרמו. לאט־לאט הדבר הזה ייפתח. אבל הצבא באמת צריך ליצור מסגרת שתאפשר להם לשרת".

על חוק הגיוס: "אני מכיר הרבה חרדים שרצו לתרום ולעזור. הם לא יכולים לקחת מאג ולרוץ, אבל במקום לשבח אותם ולמצוא דרך להכיר ביופי של זה, זה כבר נהפך לבום־בום־בום. לאט־לאט הדבר הזה ייפתח. הצבא באמת צריך ליצור מסגרת שתאפשר להם לשרת"

"עד צוואר המים הגיעו"

האמת היא שלמרות הזמנים האיומים, רנד עצמו נמצא בתקופה יפה. אחרי שנים לא פשוטות שעבר במונחי זוגיות, כלכלה ושם טוב, נדמה שהגיע אל הנחלה. עמוק בזוגיות (פלוס תוכנית טלוויזיה משותפת) עם צופית גרנט, כותב סרט ומוציא מוזיקה חדשה. בשיר החדש האחרון שלו, "קרב יום", שיצא בתחילת השנה, הוא כמעט חזה את השבועות האחרונים.

"אז נכון שלכל יש סיבה וזמן ועת מתחת לשמיים", הוא מדקלם בו, בהגשה לאונרד־כהנית משהו. "אבל זאת אזעקת אמת, עד צוואר הגיעו מים". דיאלוג מוזיקלי בהחלט לא ראשון עם אלוהים, מצד מי שיכול להיחשב כבעל התשובה האהוב ביותר על חילונים. בינתיים הוא ממשיך להופיע עם "תשליך", מופע נהדר ומבוסס מונולוגים וקטעים מוזיקליים, שבו מגולל רנד (ככל שאפשר בפרק זמן של שעה וחצי) את סיפור חייו, על תחנותיו החשובות, עם שלל אנקדוטות.

זהו סיפור מוכר למדי בפולקלור המקומי, של ילד למשפחה דתית־לאומית, בנם של בלהה ופרופ' יעקב רנד, חתן פרס ישראל. שולי, בעצמו ישראל, מספר בו על מלאכים וחזיונות אלוהיים שחווה בגיל צעיר; על מות אחיו ועל התרחקות הדרגתית מעולם הדת לטובת שבת של כדורגל. בהמשך תגיע הצלחה פנומנלית בעולם המשחק, חיבוק גדול מעולם התיאטרון והקולנוע, שם ושכר טובים. את הקונספציה, מילה טעונה בימים אלה, לפיה חזרה בתשובה היא נחלתם של המיואשים שמחפשים משמעויות בשמיים, הוא שובר בסיפורו שלו. אל חיק הדת הגיע בתקופה יפה בחייו, אישית ומקצועית. לא כברירת מחדל או נחמה, אלא יותר כמו שדרוג של חבילת אושר.

"אני חושב שהייתי המאהב הראשון בתולדות התיאטרון העולמי שהיה שומר נגיעה", הוא מספר ברגע אחד במופע, על הניסיון המוקדם לחבר בין חייו החדשים ובין תפקידיו הישנים על הבמה. כמו זה של מאהב שרמנטי. "כפלורליסט לפלורליסט", הציע אז לבמאי אותה הצגה, 'לא תהיה לך בעיה שאבוא היום לתיאטרון עם כיפה, נכון?'"

פארסה אוונגרדית, הוא קורא בחיוך לתקופת הביניים ההיא, שלב לימינלי של התעצבות מחדש. ועוד יספר על קצב הגדילה המהיר של זקנו האז־חדש ("בתוך כמה חודשים נהיה לי לוק של אדמו"ר"), האופוריה שגרמה לו, כמו לרבים בשלב "האורות הגבוהים" של תחילת תהליך התשובה, לחשוב שהוא־הוא המשיח עצמו (עד שלא הצליח לרכוב על חמור או לנבא עתידות בצורה מדויקת מדי) והדיכאון שהגיע אחרי. "להבדיל מהתיאטרון, שם הוא הקשיב לכל התפילות שלי", יספר על האלוהים שאותו מצא, "פה הוא נעלם לי לגמרי".

על החזרה בתשובה: "לגבי הסוגיה של אלוהים, אני לא בא לשכנע אף אחד, רק לספר על העולם שלי. של אדם מאמין ומורכב, עם עליות וירידות. אבל ברגע שאתה מגדיר את עצמך כך, אתה כמו שמשון. אתה חותך לעצמך את המחלפות"

זהו מכתב אהבה לדת, שבין מכותביו נמנים גם חייו הקודמים. בין הסיפורים הוא קורץ להשפעות של קווין וביטלס, עושה מחוות לברי סחרוף, לעמיר לב ולשלום חנוך, ומספר את סיפורו דרכם. האל המתוק של ג'ורג' האריסון פוגש ביצוע ג'אזי למשיח של שלום. אפילו חיקוי של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' משתחל לערב של שירים ומעשיות שרנד, מספר סיפורים מלידה המעיד על עצמו שאינו יודע לעשות דבר פרט לכך, מגיש בחן ובאפס יומרה.

ב־2008 היה כותב שורות אלה מוכר דיסקים בחנות הדגל של "טאואר רקורדס" במתחם האופרה בתל אביב. וכשבאותה שנה יצא האלבום של רנד "נקודה טובה", חווה הכותב הסתערות המונית על הסניף שבו עבד, מצד רוכשים (ורוכשים פוטנציאליים, שהתאכזבו לגלות שעותקיו אזלו). אלה לא גילו בהכרח איזו זיקה מיוחדת לדת. ואולי במובן מסוים, התהליך הלא בהכרח לינארי של רנד והדיאלוג הבלתי פוסק שלו עם אלוהים, מתקפים אותו בעיני הקהל שעימו חלק את חייו הקודמים.

עד כמה אתה מזדהה עדיין עם המיתוג "שולי כגשר בין החברות"?

"הייתי שחקן וחזרתי בתשובה. היו כמה שנים שבהן הייתי 'בתוך הישיבה'. אחרי זה חזרתי לעולם התרבות, בהתחלה עם הצגות ואחר כך עם סרט, והגיע העניין של המוזיקה. בהופעות הראשונות שעשיתי היתה הצגה של עגנון, והיינו מפרסמים אותה ב'הארץ' וב'מקור ראשון'. זו היתה הצגה אינטימית כזו, שבקהל היו רואים זה את זה. אמרתי 'העסק שלי הוא שהם יושבים במשך שעה וחצי ולא רבים'. אני מאוד שמח על כך, אבל גם אם האמנות שלי לא מגויסת, אני עדיין מוגבל, אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה.

"אז 'גשר בין החברות' - אלה מילים גבוהות. הייתי באמת רוצה בזה, כי אמנות שעושה רק טוב היא לא מעניינת. יש לי גם חיצים, יש לי גם זיזים. גם לגבי הסוגיה של אלוהים אני לא בא לשכנע אף אחד, רק לספר על העולם שלי. של אדם מאמין ומורכב, עם עליות וירידות. אבל ברגע שאתה מגדיר את עצמך כך, אתה כמו שמשון. אתה חותך לעצמך את המחלפות. אני חושב שחלק מהיציאה שלי קשור לזה שבאתי מהעולם הדתי־לאומי, שקצת רוקד על שתי החתונות. ואני, בטבע שלי, זה הכל או כלום. לקח לי שנים כדי להתחיל למצוא את האיזונים. אבל זה לא שהייתי חילוני קיצוני, אני חייב להגיד לך את האמת. לא הייתי בליין".

אולי בגלל זה המקרה שלך שונה מזה של אורי זוהר, לדוגמה.

"אורי זוהר הוא בעיניי דוגמה לבעל תשובה עצום. למה? כי הוא דוגמה למה התורה עושה לבן אדם. אני קצת הכרתי את אורי זוהר, בשנים שלו. הוא היה יכול להיות אכזרי, פוגעני. ותראה מה זה השפעה של התורה. הוא היה קודם כל תלמיד חכם, הוא עשה את זה עד הסוף. אתה רואה איך התורה הפכה אותו לאדם עניו, לאדם טוב, רחמן. בעיניי זו דוגמה ומופת למה התורה ומה התשובה יכולה לעשות לבן אדם. כן. דווקא אצלו".

על האווירה במדינה: "יש נהרות של דם ושל אובדן ושל חטופים, והדברים הכי נוראים בעולם. וזה מתסיס את השיח לרמות שלא מאפשרות לדבר, וגם לא מאפשרות כפרה וסליחה והכאה על חטא ולימוד מטעויות. השיח נורא מפחיד אותי"

הקהל המקורי שלו פחות קיבל את זה.

"אולי מפני שבשנים הראשונות שלו הוא היה מאוד קיצוני, רצה להחזיר את כל העולם בתשובה והתייחס בביטול. דברים כאלה הרחיקו ממנו את החברים שלו".

מעין "הלו, רק עכשיו גילית את הדבר הזה, מה אתה מתנשא?"

"כן. אבל הוא כל כך השתנה והתרכך. היו לנו כמה וכמה מפגשים. אני מהרגע הראשון לא התעסקתי בכפיית דעותיי. זו לא תפיסה דוגמטית שאומרת 'שמעו, אני באור, אתם בצל. בואו ברחמיי, אני אאיר לכם את זה'. אני באמת לא שם. היה לי רב ששלח אותי לחזור לאמנות. ואמרתי לו 'מה פתאום? תודה, רב, אני רוצה ללמוד תורה'. הוא אמר לי 'תחזור. לך ספר לעולם שאתה חושב שיש הקדוש ברוך הוא'. בשביל שתצליח אתה צריך לא לבוא מלמעלה. זו לא הטקטיקה. בשביל שיקשיבו לך, אתה צריך לזכור שאתה לא טוב יותר מאף אחד".

ובכל זאת היתה לך גם נפילה. זה לא שמצאת את אלוהים ולא הסתכלת לאחור.

"הייתי שחקן תיאטרון, כוכב גדול. שיחקתי וכל העולם היה פרוש לרגלי. גם לא הגעתי לשום קצה. היו לי הרבה תוכניות וחלומות והתחלתי לעבור לבימוי. צריך להבין מה היה התיאטרון בשבילי. הוא היה כל עולמי, אני הייתי חתיכת מטורף סביב הדבר הזה. התעסקתי גם בעניינים שברומו של עולם, עבדתי עם גדולי הבמאים, אנשים רוחניים. התעסקתי בנפש האדם, זה לא שהייתי על איזו ריקנות. הייתי מלא וממולא.

"כששואלים אותי: 'תגיד, איך חזרת בתשובה? אני אומר שאין לי מושג. זה לא שעברתי איזשהו משבר. היה לי טוב. הייתי בשיא הפריחה שלי, בשיא היצירתיות. אז אני באמונה שלי, הקדוש ברוך הוא תפס אותי מהאף וזרק אותי. בכלל אין לי מושג איך הדבר הזה קרה. לפעמים הוא מכוון את הבן אדם דרך משבר. אבל אותי הוא פשוט ניתק. אני זוכר שכשהבנתי שאני משחק בהצגה האחרונה שלי וסימה אליהו, אשתו של אריק (איינשטיין) שהיתה מנהלת ההצגה, אמרה 'צלצול שלישי!' כלומר לעלות לבמה, הייתי בחדר שלי והרגשתי ממש קריעה. פרצתי בבכי, כשהבנתי שאני עוזב את הדבר הזה. איבדתי הכל. הפכתי להיות אברך. בלי עבודה, בלי כסף, אף אחד לא מכיר אותי, כל ילד בן 9 שם יודע יותר ממני. בעולם הזה אתה חדש".

מפחיד לעשות תהליך כזה ממקום מבוסס ומצליח.

"אנשים חושבים שחזרת בתשובה וזהו, אין לך יותר שאלות או בעיות. אבל להפך - הבעיות רק מתחילות. כי בכל רגע, כאדם דתי, אתה חייב לבחור. זה שגידלת זקן לא עוזר לך. כל בוקר אתה צריך להתחיל לבחור: לבחור באמונה, לבחור בטוב, לבחור בקיום המצוות. כשמנסים לשווק את היהדות בתור 'תחזור בתשובה והכל יסתדר לך - הילדים שלך יהיו בסדר, חשבון הבנק יסתדר לך' - סליחה, זו הונאה, זה לא ככה. צריך לשווק את זה כמלחמת עולם, כמאמץ, כדרך. וזה ככה. אני מכיר את עולמם של בעלי התשובה. בגלל שהוא בא עם שק של בלבולים, זה הציבור שהוא בעיניי הכי קדוש. כי הניסיון שלו הוא הכי קשה. הוא הכי גיבור. מי שחונך מילדות עבורו זה באוטומציה. אבל בעל התשובה צריך לרכוש את זה, הוא צריך לעבוד על זה".

על המשבר האמוני: "'אמונה' זה לא רק במציאות של הקדוש ברוך הוא ובתורה, אלא אמונה שאין רע יורד מלמעלה. ואז אתה חוטף פה התפוצצות של רע שאין רע ממנה. ברור שזה מערער את האמונה, אבל אמונה זה דבר שאתה נלחם עליו מדי יום"

באלבום האחרון של חנן בן ארי יש שיר בשם "אביתר". הוא מספר בו שאביתר בנאי מקנא בו כי הוא נולד דתי, "עם אלוהים בכיס". ולהפך.

"אני חושב שהוא השמיע לי את זה. זה בדיוק זה".

אילו עוד אמנים עכשוויים אתה שומע?

"ניקח נושא כמו ראפ, או היפ־הופ. החושים שלי נפתחו כלפי הדבר הזה מאוד. אנחנו כל הזמן מתבכיינים על התרבות שהיא כולה חצאי הברות. 'איפה המילים?' ופתאום אתה רואה אנשים שמדברים לעומק, מדברים באמת, המון מילים, והקהל אוכל את זה. אז אני, בתור אדם של מילים, אומר 'רגע, מה אני יכול ללמוד מהעולם הזה?'. מחובתי לא להיתקע במקום".

עוד נראה אלבום היפ־הופ של שולי רנד? כבר הקלטת עם שלומי שבן ורביד פלוטניק את "כנען".
"לא, אבל אני רוצה ללמוד מזה. אחד הדברים שאני הכי אוהב אצל רביד זו הסקרנות האדירה שלו. הוא רוצה לדעת, אני מת על זה. אני לומד ממנו את הדבר הזה. הוא רוצה להישאר בחיים. הוא לא יושב במקום וככה צריך. אני לומד מהצוציק הזה איך להישאר בחיים.

"אני רוצה גם ללמוד את אמנות הצמצום. כמו עמיר לב, למשל. או אביב גדג'. בחדר הזה שאנחנו יושבים בו רוחו של גבריאל בלחסן נושבת, כי הוא גר פה שנתיים. אני אוהב את אלג'יר, את אהוד בנאי, את חנן בן ארי. ישי ריבו בעיניי הוא תופעה מופלאה. שלומי שבן חבר שלי, אני עובד עם אסף תלמודי הרבה שנים. אנחנו חושבים הפוך לגמרי, אבל כשמגיע העניין של המוזיקה יש בינינו הסכם של כבוד, של איך לחבר את הדבר הזה".

בסביבות שנות ה־30 שלנו חלקנו עוברים תהליך טבעי של חזרה למוכר, למקורות, לבית. אולי בגדול זה מה שקרה לך?

"חזרתי לעולם יותר קיצוני, כי זה מה שהייתי צריך. חזרתי לעולם של ברסלב".

זה היה מין פיצוי יתר?

"לא. פשוט רבי נחמן מברסלב כמו דיבר אליי. הוא דיבר עלי, על המשברים, הוא דיבר על בעלי תשובה. לכן הם נמשכים לעברו. זה נותן להם תקווה".

על מוזיקאים חברים: "אני לומד מרביד פלוטניק איך להישאר בחיים. אני רוצה גם ללמוד את אמנות הצמצום. כמו עמיר לב, למשל. או אביב גדג'. אני אוהב את אלג'יר ואת אהוד בנאי. ישי ריבו הוא תופעה מופלאה בעיניי. שלומי שבן הוא חבר שלי"

המשבר, הרשתות ומי־טו

אגב משברים ותקווה - לפני כמה שנים מצא את עצמו רנד בשיאו של משבר תדמיתי חמור. אחרי שנים שבהן נהנה מאהדת הקהל ומהערכת המבקרים, האשמות קשות שהטיחה בו גרושתו מיכל ליוו אותו לכל מקום, הקיפו אותו מכל עבר ואיימו לפרק ולהשמיד את מפעל חייו. היא טענה אז להתעללות פיזית, נפשית וכלכלית, והרשת, כדרכה ומבלי לברר יותר מדי, בחרה לצדד בה.

זו היתה תקופה מאתגרת בחייו של רנד. כזו שמערערת, כפי שיעידו אלה שנשפטו ודינם נחרץ קבל עם ופייסבוק מבלי שהשמיעו את קולם, את האמון הבסיסי באנשים. אחרי תקופה ארוכה שבה שתק וצפה בשופטים ובתליינים מטעם עצמם מזהמים את שמו, ראיון שהעניק לעיתונאית חן ליברמן בתוכנית "המקור" ברשת 13 איזן את התמונה. אין כוח בעולם, מתברר, שיכול לעצור אמת שזמנה הגיע. אדוות לסיפור ההוא עדיין קיימות, אבל מבחינתו מדובר בתקופה שלא נעים להיזכר בה וגם אין צורך בכך.

על פרשת הגירושים: "אנחנו נמצאים היום בתרבות שחורצת דין בקלות רבה. יש לזה כמובן גם צדדים נפלאים, אבל זו חתיכת גיליוטינה. ומכיוון שעוסקים פה בדיני נפשות, זה חמור מאוד. מספיק בן אדם אחד שלקחת אותו על הדרך ועשית לו עוול, וזה כמו רצח"

"היתה פגיעה בשמי הטוב, במיוחד בצורה שבה זה נעשה", הוא מספר. "אתה עכשיו עולה לשיר על הבמה ולהיות רוחני, ומספיק שתחשוב שיש איזה אדם אחד באולם שחושב עליך דברים... זו פגיעה מאוד קשה. אבל לא הגעתי למצב של ביטול".

היו אנשים שהפנו לך גב?

"מי שמכיר אותי ידע והכיר את הסיטואציה. אבל יש לי ילדים, ולצאת החוצה עם הסיפור הזה היה מאוד קשה לי. זה לא האופי שלי, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי חייב דתית, אפילו מוסרית, לעשות את הדבר הזה. זה היה מאוד קשה, אבל אני מאוד שמח שעשיתי את זה. אנחנו נמצאים היום בתרבות שחורצת דין בקלות רבה. יש לזה כמובן גם צדדים נפלאים, אבל זו חתיכת גיליוטינה. ומכיוון שעוסקים פה בדיני נפשות, זה חמור מאוד.

"מספיק בן אדם אחד שלקחת אותו על הדרך ועשית לו עוול, וזה כמו רצח. 'מי־טו' היא מהפכה חשובה, אני רוצה את זה בשביל הבנות שלי ואני מכבד את האנשים שמתעסקים בזה. אני גם חושב שזה דבר דתי מאוד, התורה מצווה על הדבר הזה. למשל, נושא הפגיעות המיניות בחברה החרדית, שפעם היה טאבו. היום זה בחוץ, מדברים על זה הרבה. ואתה יודע כמה נפשות ניצלות? אני יכול להתנגד לדבר הזה? אבל מי שמתעסק בדבר הזה צריך לדעת שהוא עוסק בדיני נפשות".

חילוץ מדרך ללא מוצא

כיום רנד מעדיף להתרכז בטוב. במשפחה, באלבום החדש (ואולי אף האוונגרדי) שהוא מקליט, ובצופית. זו שהחזירה לו את האמון באנשים ואספה אותו ממה שנראה כדרך ללא מוצא.

"מדובר באדם שהיכולת שלו לעזור לאנשים ולתת, שזה המהות של דת, היא בלתי נתפסת", הוא אומר. "אני לא יודע עשירית מהדברים שהיא עושה. היא מורה דתית מאוד גדולה בשבילי. באיך שאני תופס את הדת בקיום שלה, ביכולת שלך לצאת מעצמך. בחמלה, אהבה, שמחה. היא יכולה להיות מאסטר בדת. היא מאסטר שלי, אני לומד ממנה".

קירבת אותה לדת?

"כן, אבל לא במובן הזה. קירבתי אותה לעצמי וזה העולם שלי. וגם היא עצמה, יש לה את הקשר האישי שלה לקדוש ברוך הוא ואת השאלות שלה ואת התשובות שלה. יש לה עולם רוחני שהלוואי עלי. כי איך שאני תופס את הדת באמת, את הקיום שלה, בוא נגיד שאני מוכן להחליף איתה היום את העולם הבא.

"עברתי שנים קשות ומלחמות אדירות, אבל האמנות היתה סוג מסוים של נחמה. חשבתי 'או.קיי, לפחות אני מצליח לזקק איזושהי יצירה'. אבל גם זכיתי להתחתן. אני קורא לעצמי 'שולי בעל הנס'. אחרי שכבר חשבתי שלא יהיה שום דבר ולא ראיתי שום אופק, פתאום הקב"ה שלח לי אהבה אמיתית, אישה. אני לא יודע בכלל מאיפה זה נפל עלי.

על מצבו היום: "אני קורא לעצמי 'שולי בעל הנס'. אחרי שלא ראיתי שום אופק, פתאום הקב"ה שלח לי אהבה אמיתית, אישה. אני לא יודע בכלל מאיפה זה נפל עלי. אז אני חי והבעיה שלי היא אחרת, של איך ליצור מתוך מקום שדווקא טוב לי בו"

"אז אני חי ויש לי חדר עבודה ואני פחות סובל והיום הבעיה שלי היא איך ליצור מתוך מקום שטוב בו. יש מי שיכול לקחת מסיפור האהבה שלי תקווה. זה אומר 'חבר'ה, זה יכול לקרות, לא להתייאש'. אני לא סתם קיבלתי אישה. לפעמים הדרך שלך אל האושר עוברת דרך כאב של אנשים אחרים. אני רוצה לעשות מהמשפט הזה שיר".