אמוץ עשהאל, סופר ועיתונאי, מחבר רב המכר "מצעד האיוולת היהודי" (הוצאת ידיעות ספרים) ועמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן.
אמוץ עשהאל, אנחנו כמה ימים לפני תשעה באב, ונדמה כי הפרסומים על חורבן ומלחמות אחים רק הולכים וגוברים. לפני שנדבר על המצב האקטואלי - בספרך, "מצעד האיוולת היהודי" (הוצאת ידיעות ספרים), אתה משחזר 12 מלחמות אחים נשכחות ומעמיד אותן במרכז ההיסטוריה היהודית. ספר קצת על הדמיון הנוגע לסיבות שהביאו למלחמות האחים השונות.
"אבותינו נלחמו 12 מלחמות אחים על פני כ־1,200 שנה, ממוצע של מלחמת אחים אחת מדי בערך ארבעה דורות. על תשע מלחמות אחים מדווח התנ"ך, ושלוש נוספות התחוללו בתקופה הרומאית. המשותף למלחמות התנ"כיות - מסיפור פילגש בגבעה בספר שופטים ועד המלחמה האחרונה בין יהודה לישראל, זו שהתחוללה בין המלכים פקח ואחז - היה השבטיות".
צילום ארכיון: יוני ריקנר
ומה הניע את המלחמות המאוחרות?
"את המלחמות המאוחרות הניעו מחלוקות פוליטיות: שתיים נסבו על היחס לרומא, ואחת - המלחמה בין אלכסנדר ינאי לפרושים - נסבה, לפחות לפי חז"ל, על היחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. אשר לשתיים האחרות, היותר ידועה היא זו שניטשה בירושלים בין הקנאים למתונים עם פרוץ המרד הגדול.
"המלחמה הפחות מפורסמת התחוללה 133 שנים מוקדם יותר, כשהאימפריה הרומית הגיעה לראשונה למזרח התיכון, ועל מלכות החשמונאים היה להחליט אם להילחם באימפריה הפולשת או לכרות איתה שלום. במקום להכריע בין שתי החלופות, יהודה פנתה למלחמת אחים בין הנסיכים יהודה אריסטובולוס, שרצה מלחמה ברומא, ליוחנן הורקנוס, שרצה שלום".
והיום, במצבנו הנוכחי, אתה מזהה מרכיבים דומים שהביאו למלחמות העבר?
"במצבנו הנוכחי נמצאים מרכיבים מכל הטראומות האלו. אני חושב שאבן הראשה של תומכי הרפורמה היא החרדים, שמה שמניע אותם - כמו את גיבורי מלחמות האחים התנ"כיות - הוא המגזר. הם יצאו למלחמה בבית המשפט כי ההתעקשות שלו על עקרון השוויון בפני החוק מפריעה להם לספק את ההטבה המגזרית של השתמטות משירות צבאי.
"משני צידי החרדים נמצאות שתי סיעות אחרות בתכלית: המלוכנים והקנאים. המלוכנים, כמו אלכסנדר ינאי בשעתו, חושבים שהמלך צריך להיות מעל החוק. בתנ"ך ייצגה את החשיבה הזו איזבל, שחשבה שלמלך מותר הכל, שהחוק לא חל עליו, ושלמלך מותר אפילו להשתמש במערכת המשפט כדי לתקוף אזרח; לבסוף, הקנאים של היום, כמו הקנאים של חורבן הבית, רוצים לכפות על ההווה תמונת עתיד אידילית, תוך אי־הבנה של הגיאופוליטיקה והתעלמות מחוקי הכבידה של ההיסטוריה".
אתה מניח כאן דברים, ואפשר כמובן לחלוק על הניתוח שלך, אבל אי אפשר לחלוק על אירועים שהתרחשו בהיסטוריה, ולכן מעניין להבין - מה בעצם יש בו, באופיו של העם היהודי, שגרם לנו לצאת לאורך ההיסטוריה למלחמות אחים?
"לדעתי אין כזה דבר 'אופי לאומי'. כפי שאני טוען בספר, ייחוס תכונה מולדת כלשהי ללאום כלשהו, גם אם מדובר בתכונה נעלה, הוא חשיבה גזענית, משום שהוא מקשר בין הגנטיקה, שהיא לא רצונית, לבין תכונות מוסריות, שהן שאלה של בחירה. לכן, למשל, רוב היהודים - בניגוד למיתוסים שונים, לא חכמים כמו איינשטיין, לא עשירים כמו רוטשילד, לא רודפי שלום כמו ירמיה ולא רודפי צדק כמו משה".
אז אולי אפשר לדבר על מורשת לאומית.
"בוודאי שזו קיימת, והמורשת שלנו היא חשדנות כלפי שלטון בשר ודם ושאיפה לרסן אותו. עם שבכל שנה בפרוס האביב מספר לילדיו על מנהיג שהעז פנים מול שליט טוטליטרי והוביל את עמו מעבדות לחירות; עם שמדי חורף מדליק נרות לכבוד לוחמי גרילה שהביסו אימפריה בשם חופש הפולחן; ועם שמדי קיץ מעלה על נס את מרד אבותיו באימפריה שהקיפה שלוש יבשות - עם כזה יודע שמשטר, כל משטר, עלול להפוך במהירות למושחת, שרירותי ותוקפני.
"מפני זה בדיוק הזהיר שמואל הנביא את אבותינו, כשהם ביקשו ממנו להמליך עליהם מלך. לזה התכוון אליהו הנביא כשאמר לאחאב 'הרצחת וגם ירשת', ולזה התכוון נתן הנביא כשאמר לדוד 'אתה האיש', אחרי שהמלך נאף עם שכנתו ואת בעלה שלח אל מותו. אלו גיבורי התרבות שלנו, היהודים. זו המורשת שייסד משה כשהוא נמנע מלמנות למלך את עצמו, את בניו, וגם את יורשו יהושע; המורשת שזיהתה מראש את שלושת פיתויי השלטון - הבצע, האלימות והמין - כאשר הגבילה את כוחם של מלכי העתיד דרך איסורים כמו 'לא ירבה לו נשים', ו'כסף וזהב לא ירבה לו מאד'. וזאת בתקופה שבה כל שלטון אחר במרחב היה אבסולוטי, וכל שליט עשה ככל העולה על רוחו".
זחיחות, אווילות וטרגדיה
בוא נתמקד בשניים מסיפורי מלחמות האחים הישראליות מהמשמעותיים ביותר - פילגש בגבעה והמלחמה בין אמציה ליואש.
"סיפור פילגש בגבעה הוא ללא ספק החזק בכל סיפורי מלחמות האחים הישראליות. אני אומר 'סיפור', כי הערך הנרטיבי של הדיווח החותם את ספר שופטים גדול יותר מהעובדתיות ההיסטורית המעורפלת שלו. הסיפור חזק משום שהעילה למלחמת האחים שם היא מוסרית - תביעת צדק משבט שבגבולו התרחש פשע נורא; ההתגייסות למלחמה היא ספונטנית וסוחפת; האלימות שלה טוטאלית, רצח עם; ואחרית הדבר שלה היא תחושת חרטה על מחיר מלחמת האזרחים והחלטה לשקם את שבט בנימין.
"הסיפור השני, כפי שאמרת, הוא ההתכתבות בין אמציה מלך יהודה לבין יואש מלך ישראל. השניים יצאו למלחמה ליד בית שמש, והאזהרה של מלך ישראל התממשה, כאשר ישראל הביסה את יהודה, פרצה את חומת ירושלים, שדדה את אוצרות המקדש, ואת אמציה עצמו לקחה שבוי. בסיפור המאוד ריאלי הזה מקופלות כל הזחיחות הנפשית, האווילות הצבאית והטרגדיה הלאומית של מלחמת האחים".
לצד אמציה ויואש, אתה גם מזהה מנהיגים בהיסטוריה היהודית שנשאו בשורה לעם היהודי?
"יש צמד אחד, נשכח, שהפר את רצף העוינות בין יהודה לישראל. הם היו אחאב ויהושפט, שכרתו ביניהם ברית, עד כדי כך שיהושפט נסע לבקר את אחאב בארמונו, אחאב השיא את בתו לבנו של מלך יהודה, והשניים גם הוציאו את צבאותיהם להילחם יחד בארם.
"אחאב שבתנ"ך מתגמד לעומת המלך שעליו מלמדת הארכיאולוגיה, שהיה מדינאי גדול אשר הוביל ברית אזורית שיצאה למלחמה במעצמה העולה אשור, ובכך הצליח לעכב ביותר מ־100 שנה את ההסתערות הגדולה של אשור על ישראל. יהושפט, מצידו, היה ענק מוסרי, ועליו מסופר שהקים בתי משפט 'בכל ערי יהודה' והורה לשופטים הרבים שהוא מינה: 'שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד'".
אתה מזהה בקרבנו מנהיגים כאלו כיום?
"אין לי ספק שהם נמצאים, אבל מבלי להיכנס לדיון פרסונלי - אומר רק שהמצב כרגע בישראל, ובכל העולם המערבי, הוא שהרמה המנהיגותית, האינטלקטואלית והמוסרית של רוב הפוליטיקאים לעיתים קרובות נמוכה יחסית מהרמה של מנהיגים בתחומים אחרים, כמו הכלכלה, היזמות, התעשייה, העסקים, האקדמיה והביטחון".
המגבלות של בית המדרש
עוד בעניין המנהיגות, אתה סבור שאבותינו היו פטליסטים, שהם האמינו שגורלם המדיני נגזר מראש, וכי העתיד ייוולד מתוך קטסטרופה. לשיטתך, ההנחה הזו מלווה גם את הנהגות ישראל בעת המודרנית.
"כל ישראלי חרדי, וכל חרדי־לאומי - שביחד זה מחצית מהקואליציה הנוכחית - מאמינים שאת ההיסטוריה היהודית מנהלת ההשגחה. לדעתי, התפיסה הפשטנית הזו היתה גורם, ועוד יותר מכך תוצאה, של מלחמות האחים שהסתיימו בחורבן ירושלים. לפטליזם הזה היו שתי פנים: במבט לאחור, הוא פירש את התבוסה היהודית לא כתוצאה של אווילות פוליטית, אלא כעונש משמים על חטאים דתיים; ואילו במבט לעתיד הפטליזם היהודי הבטיח גאולה משמיים, ובאופן ניסי. כך התנוונה המדינאות היהודית עד לעליית הציונות".
הפן המנהיגותי קשור גם למתח המצטייר בעם, כפי שאנחנו רואים בהפגנות השונות. אבל מעבר לכך, מה חוזר כחוט השני, גם היום, במתח הפנימי הפושה בעם היהודי?
"חוסר הקשבה לבני פלוגתא. שם העצם העברי 'ויכוח' קשור לשם הפועל 'להיווכח'. זה אומר שלוויכוח אמיתי אנחנו אמורים להגיע לא כדי לנצח או להפסיד - לשם זה יש בעברית את שם הפועל 'התנצחות' - אלא כדי להקשיב, ללמוד, להשכיל ולהיפתח. הוויכוח בתרבות הישראלית הנוכחית לא רק שאינו פותח - הוא סוגר. הוא סוגר את העיניים, את השכל ואת הלב".
עושה רושם שהדברים מנוגדים לתרבות המחלוקת בהיסטוריית העם היהודי.
"רבות נאמר, ובצדק, על כך שבבית המדרש התווכחו ללא מורא פנים תלמידים עם רבותיהם, ותלמידים עם תלמידים, כדרך לימוד וכעניין של שגרה. זה אכן מרשים ומיוחד, אבל הצרה היא שכל התרבות הזו התפתחה תוך כדי ניוון של השריר הממשלי, משום שחכמי המשנה והתלמוד ורבני ימי הביניים לא ניהלו מדינות, ממשלות או אפילו ערים".
תסביר.
"המעשה הממשלי חדש לעם היהודי. כך, למשל, ישראלים רבים אינם מבינים את ההבדל העמוק שבין חקיקה רגילה לבין חקיקה חוקתית, מה שהאבות המייסדים של ארה"ב הבינו כבר לפני 235 שנה.
"חקיקה רגילה, למשל העברת התקציב, נעשית על ידי רוב רגיל, אפילו אם הוא דחוק, כי אחרת תהיה אנרכיה. חקיקה חוקתית, לעומת זאת, דהיינו חוקי התשתית של החקיקה, למשל דרכי בחירת השופטים והגדרת הסמכויות שלהם, חייבת לשקף את ההסכמה הרחבה. זה מה שעושה משפט חוקתי. הוא נועד, על פי מהותו, לשקף את ההסכמה הרחבה ולטפח אותה. ניסיון לכפות אותו הר כגיגית ללא הסכמה רחבה - יסתיים בפיצוץ. בשאלות היסוד האלו של החיים הדמוקרטיים לא עסקו בבית המדרש, ולכן עלינו להסתכל על מה שעמים אחרים עשו במצבים דומים וללמוד מהם. הם צברו ניסיון שלנו אין".
התובנה של לינקולן
הפיצוץ שעליו אתה מדבר מתכתב כמובן עם אמרות שעולות וצפות סביב חורבן הבית ושנאת החינם בין המחנות השונים בעם. מה דעתך על אמרות אלה, שלעיתים אולי נזרקות לאוויר בקלות רבה מדי סביב חורבן הבית השלישי?
"הסכנה הזו אמיתית, והיא מחייבת את כולנו לחשוש מדי בוקר מחדש מפני מלחמת אחים, על השלכותיה הקשות. זה אומר שמנהיג ישראלי, לפני כל שיקול ויעד אחר, צריך להיות מודרך על ידי מטרה אחת: גיבוש העם. היו במדינת ישראל שני מנהיגים שהצטיינו בזה: לוי אשכול, שהקים את ממשלת האחדות שנחלה את הניצחון במלחמת ששת הימים; ויצחק שמיר, שבשנת 1984 הקים עם שמעון פרס את ממשלת האחדות שחילצה את ישראל מהמשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, ואחר כך, ב־1988, הקים עוד ממשלת אחדות, אף שהיה יכול להקים ממשלת ימין צרה.
"יצחק שמיר ולוי אשכול הבינו את מה שהבין אברהם לינקולן, ש'בית חצוי לא יעמוד'. חשוב עוד יותר מכך, באישיות שלהם היתה ענווה. התכונה הזו, שכרגע חסרה מאוד במנהיגות ישראל, היא שעזרה להם לטפח הסכמות לאומיות רחבות".
הזכרת את מלחמת האחים ואת השלכותיה הקשות. אלא שישראלים רבים ערים לכך שהם נמצאים בסכסוך עם חציו השני של העם, רק כשהם מתוודעים לכך בתקשורת. אולי הדיבור הבלתי פוסק על מלחמת אחים רק מכניס עוד תפיסת קיטוב וסכסוך לתודעה הישראלית?
"ישראלים שאינם מודעים לדעות ולרגשות של ישראלים אחרים חיים בגטאות, שבהם הם מתחככים רק עם הדומים להם. אבל האחרים נמצאים ממש לידם, מהצד השני של חומת הגטו, ונגזר עליהם לחיות ביחד ולעצב ביחד את רשות הרבים שבין הגטאות. לכן חייבים לדבר על סכנת מלחמת האחים, כי היא אמיתית, וחייבים להבין את השלכותיה. זה יגרום לכולנו להצניע לכת בכלל, ובוויכוחים הפנימיים שלנו בפרט".
אבל כשאתה יוצא החוצה מביתך - למכולת, לרופא, לטיול בשכונה - אתה מרגיש מתיחות?
"לשמחתי לא. אנחנו לא שם. אבל אני כן מרגיש שבמעגלים שונים נזהרים מלהיכנס לשיחה פוליטית, כי חוששים מדו־שיח של חירשים, שבתוך דקות יידרדר להתנצחות קולנית. מי שקורא את תולדות מלחמות האזרחים הרבות בעידן המודרני, למשל בארה"ב ובספרד, יודע שכך זה מתחיל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו