הסיוט של הגורמים השמרנים במצרים

בשבע הדקות הראשונות של "אינתה עומרי", שירה הידוע ביותר של אום כולתום, אתה בכלל לא מבין. הכינורות, פריטת המיתרים, התיפוף העדין - מדובר בהקדמה ארוכה, מייגעת מעט, שמחייבת אותך להמתין. כמו בדרך שבה צועדים ונאלצים לעצור לנוכח התנועה הסואנת, גם כאן יש דריכות קלה. אך אז היא שרה, ואתה מבין שכל חייך לא שמעת מישהו שר בקול עמוק, חם ומכשף כזה. במידה מסוימת זה שייך לעולם אחר לגמרי, שבו כל שיר הוא קונצרט בפני עצמו.

כמעט 46 שנה חלפו מאז שאום כולתום הלכה לעולמה בערב ה-3 בפברואר 1975. הכליות הלכו וקרסו בדלקת ללא מרפא, ומערכת הבריאות במצרים לא הועילה. ובכל זאת, בעשרות השנים האחרונות קולה בקע מאינספור מקלטי רדיו במזרח התיכון ובעולם כולו. אום כולתום הייתה קולה של מצרים הגדולה מהחיים, זו שגם מתעבת את ישראל ורואה בה אבן נגף בדרך לאיחוד העולם הערבי. 

הייתה זו מצרים של גמאל עבד א-נאצר, כאשר מהפכת הקצינים החופשיים הלהיטה את הלבבות. אחרי גירוש הבריטים והדחת המלך פארוק, הביטחון והתעמולה נסקו לשמיים, אך בשילוב עם הפופוליזם הלאומני של נאצר, ההידרדרות הפכה לעניין של זמן. 

המכות באו בזו אחר זו: התבוסה לישראל במלחמת ששת הימים, החובות המצטברים ממדיניות הרווחה הנדיבה מדי, המשבר בשוק הנפט, האוכלוסייה ההולכת וגדלה, רצח הנשיא סאדאת שניסה להתקרב אל המערב, הדוגמטיות של מובארק שבא אחריו ובכל שנותיו לא העז להוביל שינוי בר-משמעות, העמקת הפערים החברתיים, השחיתות, הגנרלים שידם בכל, הסובסידיות. אלוהים לא הסתפק הפעם בעשר מכות על ארץ הנילוס. ברומן "בית יעקוביאן", למשל, הסופר עלאא אל-אסוואני יצק בכל דמות טרגדיות אחרות של החברה המצרית: ההטרדות המיניות בכל פינה, נישואין עם צעירות, רמיסת האליטות, מלכודות האסלאם הרדיקלי ועוד. 

אף על פי שהוא איננו דמות ספרותית, הטרגדיה העכשווית ניכרת בפניו של הזמר מוחמד רמדאן, שעלה לכותרות בישראל. האזינו לשיריו: "יה חביבי", "בם בם בם" ו"מספר 1". זו איננה מצרים המתרברבת של נאצר, וגם לא זו התזזיתית של סאדאת. אפילו לא מצרים הקופאת על שמריה של מובארק. זו מצרים של האסקפיזם, של הבריחה הגדולה. מוחמד רמדאן לא רוצה להיות מצרי, הוא רוצה להיות חלק מהעולם הגדול ובדרך מאבד כמעט כל סממן תרבותי. 

לפני יותר משנה, על רקע עוד שערורייה, תיארה אותו הפובליציסטית המצרית סנאא סראג' כך: "מוחמד רמדאן הפך לסוס משתולל שפרשו התיר את הרסן והוא משוטט ימינה ושמאלה ללא דרך, רומס את המנהגים והמסורת הקהילתית, הדתית והתרבותית שנבעו מהעם המצרי האדיר. רמדאן השחית את הטעם הציבורי, סטה מהדרך והפך לאיש בולט ללא תנאי או הסבר. השאלה כאן היא מדוע לאפשר זאת". 

סראג' הביעה תסכול במאמרה מהידרדרות החברה המצרית. "האם אנו זקוקים עוד לקולות הזהב של גדולי האומנים מהעבר כמו אום כולתום? האם אנו חשים בחסרונם של המשוררים והכותבים הגדולים? מדוע לשתוק על התופעה ולהתנער מאחריות?האם מוחמד רמדאן ודומיו הטפילים לא התפשטו מספיק בקהילה?". 

בשנת 2019 מצא את רמדאן את שמו בכותרות כשטייס הגיש נגדו תביעת מיליונים, לאחר שתיעד עצמו בתא הטייס בדרך להופעה בריאד בירת סעודיה. הטייס, כך נחשף בתביעה, פוטר ממשרתו ונאסר עליו לעבוד בתחום למשך שארית חייו, לאחר שהואשם בסיכון חיי הנוסעים ובטיחותם בעצם כך שאפשר לרמדאן את הכניסה לתאו.

לדברי הטייס, רמדאן הונה אותו כשביקש להיכנס לתא הטייס למטרת צילום תמונה למזכרת לשימוש אישי, הבטחה שהתגלתה כשקרית לאחר שזה העלה תיעוד שלו מהתא לחשבונות החברתיים שלו. עוד נטען שהמעשה הלא אחראי של רמדאן גרם לפגיעה של ממש בתעשייה האווירית המצרית, כשהכתים את שמה בכל הנוגע לשמירה על התקנות ועל בטחון נוסעיה.

תחילה נשפט רמדאן לשנה מאחורי סורג ובריח, תשלום ערבות של עשרת אלפים לירות מצריות וקנס בגובה עשרים אלף לירות מצריות לטייס (שתביעתו המקורית, כך דווח, עמדה על סכום של כ-25 מיליון לירות מצריות, שהן כחמישה מיליון שקלים). לאחר הגשת ערעור מצדו של רמדאן בוטל גזר הדין, אך נאסר עליו ליצור כל קשר עם הטייס או להזכיר את שמו עד שתיושב תביעת הפיצויים שהגיש נגדו.

במאמר שפורסם ב"אל-אח'באר אל-יום", תהתה הכותבת: "מה היה עונשו של מוחמד רמדאן כשנכנס לתא הטייס במטוס וסיכן את חיי נוסעיו רק בשביל תמונה? מה הנרקיסיזם הזה והאגו שהציף אותו? הטייס ועוזריו נענשו, ואין אנו יודעים מה העונש שנגזר על מוחמד רמדאן. האם הניחו לו מפני שהפך לכוכב בני נוער, שלמרבה הצער רואים בו אייקון ומחקים את מעשיו בדברים גסים כל כך?" 

הזעזוע של הכותבת השמרנית התבטא במסר המערבי שמייצג רמדאן. "מדוע פסיכולוגים לא מחשיבים אותו כגורם להתאבדות בקרב בני נוער? הוא מגיע עם מיליוני לירות ועושה רוח ברכישת וילות ומכוניות פאר בלי כל מאמץ, מרוויח יותר מסוחר סמים. האם זה לא גורם לתסכול ולדיכאון שפוגעים בחלק מהצעירים? מהנדס צעיר ויצירתי יעדיף לקפוץ ממגדל קהיר במקום לחוש ברגשי הנחיתות בחיים האלה, כשאחרי שנים של מאמץ בלימודים ובמציאת עבודה, מוחמד רמדאן ודומיו מתנהלים בחיי מותרות קיצוניים ללא תנאי". 

אם כן, התמונה הדי סתמית עם עומר אדם, אקט שהפר את הטאבו המצרי על נורמליזציה עם ישראל, היא רק דוגמה לתופעת מוחמד רמדאן. במידה מסוימת הוא מזכיר את כוכבי השעה במוסיקה הישראלית: סטטיק ובן-אל, נועה קירל, מרגי ואחרים. חלקם, יש להודות, לפחות ניחנים בכישרון ובכריזמה לא בלתי מוכחים. אבל אפילו את אלה אין ברמדאן. המשל לחידלון המוזיקלי שלו מתגלה לעין כל דווקא בשיר היותר קליט: "יה חביבי", שאותו הוא מבצע יחד עם גימְס, זמר וראפר צרפתי.

בעוד שגימס, יליד קונגו ובן למהגרים שחי בימים אלה במרקש, מצליח להשאיר חותם בשירה, בכריזמה ובטקסט, רמדאן מבליח עם ראפ דלוח וקולות רקע. אם הוא היה מסתפק בענטוזים לאורך הקליפ, אף אחד לא היה שם לב.  

החודש יגיע כנראה רמדאן לבית המשפט לאור תביעה שהוגשה נגדו בשל פגיעה ברגשות העם המצרי. הכוחות שמבקשים להחרים את הזמר בגלל תמונה ממסיבה עם הזמר עומר אדם, לא יוצאים חוצץ רק נגד הקשר עם ישראל. עושה רושם שהטינה כלפי רמדאן מתעוררת לנוכח היותו המקרה הרדיקלי של ההיטמעות במערב. 

למצרים לא חסרים אמני פופ שידעו את מלאכתם. עומר דיאב השכיל לשלב באופן מעורר השראה את המקצבים מהמוסיקה הספרדית עם שירה ערבית. למשל בשירים "נור אל-עין" (האור של עיני) ו"תמלי מעכ" (תמיד איתך), שזכה אף לגרסת כיסוי בסדרה המצליחה "פאודה". משנות ה-80 ועד העשור האחרון, דיאב הפך לאחד הכוכבים הגדולים במוזיקה הים-התיכונית. גם אם שילב בין מזרח למערב, עשה זאת בחן ובכבוד. 

במובן הזה, רמדאן הוא הסיוט של הגורמים השמרנים במצרים. לא בלבד שבקליפים שלו רמדאן מקדש "חיי הוללות", גאווה, שופוני ואינדיבידואליות חסרת מעצורים, הוא עושה את זה גרוע. הפופ שלו הוא מוצר מתכלה וזול, ואולי בצדק השמרנים בקהיר נחרדים.

מצרים כבר הגיעה להסכם עם ישראל ונטשה את מחנה המאבק נגדה. היא כבר ויתרה על הנהגת העולם הערבי לכל המרבה במחיר. התקווה לדמוקרטיה נתונה בין הפטיש של הדיקטטורה הצבאית לסדן של תנועת האחים המוסלמים. על הכלכלה אין מה לדבר. גם אם הרפורמות של א-סיסי והרווחים מתגליות הגז בים התיכון יחיו אותה מחדש, ייקח זמן עד שתתאושש ממשבר הקורונה, מה גם שהאוכלוסייה לא תצטמצם בשנים הקרובות. 

נדמה שעבור מצרים רבים, מוחמד רמדאן הוא דלקת הכליות המבשרת על כך שבעתיד הנראה לעין, מצרים אפילו לא תהיה מעצמה תרבותית.