ממשלת האחדות,שאני מתומכיה, הגיעה היום סוף־סוף להסכמה כמעט מלאה על נושא אחד - לגליזציה של הקנביס בישראל.
וכולם שמחים. הדור הצעיר שמח.
בפועל הוא כבר החליט כי יש לגליזציה והצעירים מעשנים בכל מקום, בחתונות, בבתי קפה ואפילו בשיעורי תורה וחסידות. סוחרי הבורסה שמחים, ואיתם כל מיני לשעברים המכהנים בחברות, ומחר, כאשר נראה עליות גדולות בבועת הקנביס הישראלי, הם ישמחו במיוחד.
ואני רוצה להשמיע עמדה לא פופולרית - אני מתנגד ללגליזציה. אני לא מבין לאן אנו רצים. במעט מאוד מקומות בעולם יש ניסיון מצטבר בנושא זה, ורק דבר אחד ברור - מה שהותר כבר לא יוחזר. גם אם נגלה שההשלכות גדולות וחמורות, גם אם נגלה בעוד שנתיים־שלוש שיש עלייה במספר המתמכרים וגלישה לדיכאון והידרדרות לסמים קשים, לא נוכל לסגור את האורווה לאחר שהסוסים יברחו.
אני חסיד גדול של חירויות הפרט. אני רוצה חירות בנושאי דת, מדינה, מגדר, ובעיקר כלכלה חופשית. אנו זקוקים לחירויות חשובות אלה, אבל הבחירה להתחיל את נושא חירות הפרט מהקנביס - פסול בעיניי. לא בטוח אם זכות האדם לפגוע בעצמו היא הזכות הראשונה שעל המדינה לקדש.
אני מתנגד ללגליזציה כי אני חושש מהתמכרויות ומזליגה חזקה מהבוגרים לבני נוער, ובשלב הבא - לילדים. בשנותיי כיושב ראש חברת המתנ"סים למדתי שנושא הסמים רלוונטי לכולם. זה רלוונטי ביהודה ושומרון. זה רלוונטי בתל אביב. בביתר עילית ובירושלים, בחורה ובלקיה, ברמת השרון וברמת גן. זה רלוונטי לכולכם.
בשמחת תורה סיפרה לי בתי בת ה־16 על בית כנסת כלשהו בתל אביב שבביקור עם חניכיה מבני עקיבא הם התקשו לנשום בגלל הריח החזק של מתפללים היושבים מחוץ לבית כנסת ומעשנים (בחג מותר לעשן) גראס. הבנתי כי בעוד כמה שנים, כאשר נראה בפליאה בפורים נערים חרדים עם גראס, תזכרו מאיפה זה התחיל. זה תמיד מתחיל בעישון חברתי וממשיך במקומות אחרים, ומשם מגיע להתמכרויות למיניהן.
אני חושש מתיירות של צעירים ובני נוער ממקומות שבהם הקנביס אסור לישראל, כי ישראל מקום מגניב, ותל אביב היא עיר כיפית ולא צריך ויזה ואפשר לעשן קנביס חופשי, אז למה לא. וכן, אני יודע שזה מוגבל לגיל 21, אני רוצה לראות את השוטר שיודע להבחין בין בת ה־18 לבן ה־21, ואני יודע ששום שוטר לא ייגש ולא יאכוף.
האם אנו רוצים להיות אור לגויים וסטארט־אפ ניישן, או להיות המחששה של העולם? בתוך עמי אני יושב. בריצות הערב בעירי תל אביב אני מריח את הריח המתוק מכל מקום. במקומות העבודה שלי אני מריח לעיתים בסוף היום את הריח הטוב בפינת העישון. אז אולי אני שמרן או מיושן, אבל האם שאלנו את עצמנו אם עישון קנביס יוביל לשירות משמעותי? ללימוד מעמיק? להמצאות מדעיות חשובות? לעשייה חברתית גדולה? או שמא זה יוביל להתרחקות, לבריחה, לאשליה?
כמה חתני וכלות פרס נובל או תלמידי ותלמידות חכמים ראינו מעשנים קנביס? האם יכול להיות שזו בחירה בבריחה במקום בהתמודדות? האם אנו רוצים שהמודלים שלנו יהיו אנשים שפתחו חברות משמעותיות לעולם, כמו מובילאיי ומלאנוקס, נקסר ואורמד, או שהמודל יהיה חברות קנביס?
האם אנו רוצים להפוך את ישראל למעצמת מכשור רפואי, רכב אוטונומי וסייבר, או שאנו רוצים להפוך למרכז של הקנביס? לשם נשאף? אני צופה בפליאה באנשים שמרנים, ובהם אנשים דתיים מאוד, שמבקרים אותי לעיתים על עודף פתיחות, הכלה ושוויון, ולפתע הם רצים להיות מהתומכים הראשונים בעולם בלגליזציה כמעט בלי בדיקה.
מה בוער? מאיפה נולדה הדחיפות בסוגיה זו? זה קיומי? אי אפשר בלי זה? זה חלק מזהות אישית של משהו או סתם אופנה?
נבחרי הציבור משמאל ומימין, דתיים כחילונים, שמים את האצבע בחוץ, מרגישים את הרוח נושבת ולא מעזים לדבר נגד הרוח הנושבת. את המחיר כנראה ישלמו ילדינו.
