כך השגתי כרטיס לגמר האירוויזיון

העזתי לחלום:לקראת סוף השבוע שעבר הרשת געשה ורעשה - אחרי ציפייה ארוכה הוכרז כי "יתכן", "אולי" ו"כנראה" תפתח סוף סוף מכירת הכרטיסים לאירוויזיון, ועבור חובבת אירוויזיון שכמותי זה הספיק כדי לגרום גם ללב לגעוש ולרעוש.

מערבולת המחשבות והרגשות התחילה עם תזכורת חוקי איגוד השידור האירופי, על פיהם חובה להודיע על פתיחת המכירה לפחות 24 שעות לפני, אבל המכירה בדרך כלל מתחילה בכלל בדצמבר, אז אולי החוק לא יחול במקרה הזה, ומה זה בכלל חוקים כשמדובר בישראל, והפחד מהעובדה שרק אלפים בודדים של כרטיסים יוצעו לקהל המקומי, וכמובן שחובבת מושבעת שכמוני לא תתפשר על כלום פרט לגמר עצמו, לא חצי גמר, בטח שלא חזרה ושלא תזכירו בכלל את האופציה המוזרה לצפות באירוע מהגרין רום הנפרד מהאולם הראשי.

ואז הגיע השלב שבו הופץ הלינק לאתר של הזמנת הכרטיסים. דרוכה, נכנסתי לתור והכנתי את עצמי. בחרתי מקום מועדף, שלחתי הודעה לחבר בעבודה שיפתח את הלינק בכל המחשבים האפשריים, שיהיה... כשהמכירה תיפתח אני אזנק עליה כמו פנתר. היא לא תדע מאיפה זה יבוא לה.

ביום חמישי בבוקר נפתחה קבוצת וואטסאפ לעדכונים בין חובבים, למקרה שתפתח פתאום המכירה. בצהריים יצאה הודעה שהמכירה תיפתח בשמונה בערב, והרגע שציפיתי לו כל כך הפך לרגע של אימה כשנזכרתי שסגרתי את הלפטופ בבית ושהתור שלי שם הלך. איזו טעות. השתמשתי בכל האמצעים שברשותי, כולל זה שהבטיח להיות איתי בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובאירוויזיון. נכנסתי לאתר בפלאפון שלי, בעלי נכנס בפלאפון שלו, הזנקתי את אמא שלי אלי הביתה כדי לשבת על הלפטופ הזנוח, בתקווה שאחזור לתור.

שמונה בערב. בעלי ברכבת עם הפלאפון שלו. אני מול הלפטופ והפלאפון שלי. הילד מול הטלוויזיה בשעה שאסור לו, כדי שלא יפריע למבצע. פילפילון על ריפיט. אפו ארוך. היד רועדת. ומרפרשים.

בעלי בפלאפון, מקום 1,645 בתור. אני בפלאפון, מקום 8,405 בתור. במחשב אני באזור ה-55,000...

אחרי עשר דקות מורטות עצבים, בעלי הצליח להתקדם לדף רכישה! אבל... לא הצליח ללחוץ על שום דבר. הכל תקוע. אני יודעת, יודעת (!!!) שיש עוד כרטיסים בשורות הראשונות, החובבים בוואטסאפ חזרו על זה מפורשות. אבל עבורנו, רק אזורי העמידה מוצעים למכירה, וגם כאשר אנחנו בוחרים מקומות שם, אפשר לבחור כרטיס, אבל לא להוסיף אותו לסל. מחשבות סתומות בנוסח "אולי אנחנו פשוט לא יודעים להתעסק עם זה?" ו"אולי בפעם הבאה נשקיע בפלאפון נורמלי ולא מסין", מחלחלות מהראש לידיים, אבל המבט לא זז מהמסך. טוב, בדיעבד באמת היתה בעיה להזמין כרטיסים ממכשירים סלולריים. זה לא רק אנחנו. אז מה.

20 דקות ניסיתי לסגור את ההזמנה. ואז נגמרה הסוללה. והפלאפון כבה. והיד נדבקה למצח.

נסעתי להביא את בעלי מתחנת הרכבת. הלכנו לאסוף בדרך פיצה, חזרנו, אכלנו, עשינו מקלחת לילד, וכל הזמן הזה הפלאפון ביד. בתור. עוד 20 דקות, עוד 40 דקות, אף פעם. שום דבר לא עובד, אי אפשר לבחור מקומות, אי אפשר להוסיף לסל. התעסקות בלתי נגמרת. ואז הגיעה ההכרזה הכואבת בקבוצת החובבים: הכרטיסים לגמר סולד אאוט.

התפשרתי על החזרה הגנרלית... גם את זה לא הצלחתי לקנות. התייאשתי. אמרתי לבעלי שיעזוב. אני אשב על זה כבר מהמחשב, כמו שצריך. הכרטיסים לחזרות לא ייגמרו בקרוב. בתקווה.

כבר דמיינתי את עצמי נוסעת לחזרת השופטים יום לפני, שישי בערב. יש לזה יתרונות. לפחות לא יהיו לי פקקים או בעיות חנייה. את הגמר אראה מהיורווילג', אולי זה דווקא לטובה. מה רע?

הילד נרדם, פתחתי את המחשב, דה ז'ה וו. עוד 20 דקות לתור.

הודעת הסולד אאוט ריצדה מול עיניי. ואז נזכרתי... גם כשהבקסטריט בויז הגיעו לארץ, היה סולד אאוט, אבל מדי פעם התפנו כרטיסים של אנשים שלא סגרו הזמנה. אני ניצלתי את זה כדי לקנות מקומות טובים יותר, אולי זה יקרה גם הפעם? שוב נכנסתי לדף אירוע הגמר.

רפשרשתי. רפרשתי. רפרשתי שוב. פנוי! נכנסתי. איתרתי כיסא. לחצתי. הוא נתפס. לחצתי על כיסא אחר, גם הוא נתפס. כך שוב ושוב, ושוב ושוב, עד ש... תפסתי כיסא! ואפילו במקום לא רע בכלל! יותר משעה אחרי ההכרזה על סולד אאוט מוחלט.

תחושת ההישג הלא תאומן החדירה בי גם אומץ ואמונה – אולי כדאי לרפרש שוב, ואשיג אפילו מקום טוב יותר?! במזל, בעלי היה לידי כדי להניא אותי מהמחשבות הסוררות הללו ולסגור את הרכישה. עשיתי את זה. יש לי כרטיס לגמר האירוויזיון. חצי חלום כבר הגשמתי, כנגד כל הסיכויים. עכשיו נותר רק לחכות ל-18 במאי. עוד משימה מורטת עצבים, אבל עם הצלחה בטוחה.

• מקושי ליופי: הכירו את כותבת השיר לאירוויזיון

• רוצים להישאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם

• מצביעי ימין: יש להשקיע יותר באירוויזיון

• אירוויזיון 2019: האמנים שיגיעו לישראל

• קוראי "ישראל היום" קבעו: לא משלמים על האירוויזיון