הסמרטפון הוא התפוח מגן עדן

"מה שלא יודעים לא כואב", זרק לי פעם מישהו והפך את עולמי. מאחורי הפתגם הבנאלי הזה עומד אוקסימורון שקשה עד בלתי אפשרי להשלים איתו - נחת, אושר ושלווה תלויים במידה רבה בעיוורון.

השאלה הראשונה שקופצת לראש שלי, אולי גם שלכם, היא האם היינו רוצים לדעת שבני הזוג בגדו בנו. היפותטית כמובן, התשובה היא כן. כלומר, עד כמה שזה מוזר, אם תינתן לנו הזדמנות לבחור בין תחושה טובה לכאב - רבים יבחרו לכאוב.

אבל זו לא שאלה שמתמודדים איתה רק בזוגיות, היא חולשת על כל תחום בחיים. האם תרצי לדעת שהחברות שלך מרכלות מאחורי גבך? שהעובדים במשרד מרווחים יותר ממך? שמערכות השלטון נגועות בג'יפה שלא מהעולם הזה? בטח שכן, אפילו שהיום שלך יהיה נעים יותר בלי לדעת את כל זה.

אין מה לעשות, אנחנו רוצים לדעת. מה זה רוצים - עובדים בזה. מחטטים, מאזינים, מנקים אורוות ומוציאים לשמש כל מי שמסתובב עם חמאה על הראש. למה? משום שאכלנו מעץ הדעת. ביס קטן ונפקחו לנו העיניים לבלי שוב. גן עדן נגמר.

אין לי ספק, ולו הקל שבקלים, שמאז בריאת העולם מערכות ומוסדות מתנהלות גם בקומבינות, בשמור לי ואשמור לך, בעסקאות. זה טבע האדם. ולא שלא רצינו לדעת מה הולך שם, פשוט במשך אלפי שנים פשוט לא יכולנו. לא ממש.

הזעזועבמערכת המשפטובמדינה כולה עם חשיפת פרשת ה"מין והמינויים" (לכאורה) הוא סיפור עץ הדעת של ימינו. מהפכת המחשוב בכלל והסמרטפונים בפרט, היא "תפוח" שנגסנו ממנו לבלי שוב. היכולת הטכנולוגית שלנו להגיע לאמת הולכת ומתעצמת עד כדי עירום מוחלט, ספק אם גם עלה תאנה יישאר. זה כואב לגלות שבטחנו באנשים שעשו מאיתנו צחוק, זה מטלטל להבין שגם במערכת הצדק קשה היום לתת אמון, אבל שיצביע זה שהיה מעדיף לא לדעת. כמה שהפתגם הזה נכון - הוא דפוק.

נותר רק לקוות שיבוא יום והאקווריום שיצרנו, המציאות השקופה והמתועדת, לא תאפשר עוד לשקר, לרמות ולעבור על החוק. אולי אז, לראשונה בתולדות האנושות, לא נצטרך לבחור בין לדעת את האמת לבין להרגיש טוב.